הקשר המיוחד בין האדם לאדמתו לא נעלם מן הארץ; הוא מוסתר עמוק, ולכן צריך תורה שלימה של כיסופים כדי לחזור לאדמה.אנו אלו שנצטווינו לגלות את האדמה ולהיות ה´אדם´ שע”י המטר מצמיח את הארץ

בפרק א בבראשית אנו מגלים אדם הנברא בצלם ובדמות, זכר ונקבה (“ברא אותו”, “ברא אותם”). אדם זה מצווה לרדות ולהנהיג בעולם, לכבוש את הארץ, לפרות ולרבות בה. אך בפרק ב מגלים אנו אור חדש באדם זה: האדם נברא מן האדמה, ותפקידו בעולם הוא להגיע אליה ולהצמיח אותה – “אלא תולדות שמים וארץ … ועשב השדה טרם יצמח – כי לא המטיר ה’… ואדם אין לעבוד את האדמה”.

ישנו חיבור מיוחד בין השמים,הארץ והאדם: הארץ מצמיחה ע”י המטר, והאדם הוא העובד אותה, “וישם את האדם… לעבדה ולשמרה”. האדם נברא מן האדמה, וממנה לקוח שמו. מתואר כאן מפגש חזק ומורכב של האדם עם האדמה; תפקידיו של האדם מופנים כלפי האדמה מכיוון אחד, לכובשה ולרדות בחי ולהתפרש עליה, ומאידך – מושא כפיו ותכלית בריאתו הנוספת היא הצמחת האדמה, עיבודה ושמירתה. וכך אכן עולה מהחתימה לגבי אדם זה לאחר חטאו – “ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה קוץ ודרדר תצמיח לך…”. כאשר נוצרת פגיעה של האדם באדמה שכה קשורה אליו ואשר הוא כה קשור הוא אליה – היא מקוללת בעבורו (בגללו ובשבילו).

מסע זה ממשיך אל הבנים:

הבל היה רועה צאן – מנהיג החי, וקין היה עובד אדמה. כאשר קין חוטא אומר לו הקב”ה: “דמי אחיך צועקים אלייך מן האדמה”, “ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך, כי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ”. עונש זה עבור קין עובד האדמה הינו עצום: צעקת אחיו בוקעת מן האדמה – והאדמה מתקללת בעבורו, אותו כוח שהיא נתנה לו עד כה – פוסק. הקללה הגדולה ביותר עבור האדם עובד האדמה, היא שהאדמה תתקלל בעבורו ולא תוסיף לתת לו את כוחה, ומעל הכל יהיה ‘נע ונד’, הוא יפסיק להיות מחובר לאדמתו.

ואכן, תגובת קין לעונש, לפי דברים אלו, מובנת היטב:

“גדול עווני מנשוא. הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר והיה כל מוצאי יהרגני”. הניתוק מהאדמה של האדם המחובר לאדמתו הינו קשה עבורו מנשוא, ומעל לכך – יש בו מימד של כליה, של חשש ליכולת הקיום והחיים (“לא תוסף תת כוחה לך”). האדם בעולם מחובר בקשר חזק לאדמתו, קשר של חיים וכוח הדדיים, קשר של הצמחה, וברגע שישנו קלקול באדם – הקשר הזה מתנתק, והאדמה מתקללת עבורו. אך בזאת לא די: אנו עוברים למציאות בה כל היקום, כלהאדמה, כל העולם מתקלל בעבור האדם, והקב”ה בוחר לנתק את הקשר העז הזה בין האדם לאדמתו…

לאחר השלמת עשרה דורות העולם כבר לא יכול להתקיים בצורה כזו. אנו מגיעים ללמך וקוראים: “ויולד בן ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'”. ואכן, תפילתו של למך בקריאת השם – מתקיימת, ונח הופך להיות נקודת המפנה בקשר בין האדם לאדמתו, לטוב ולמוטב:

“וירא ה’ כי רבה רעת האדם… ויאמר ה’ אמחה את האדם אשר בראתי… ונח מצא חן בעיני ה'”. וכך מתארת התורה את קלקול האדם: “ותשחת הארץ לפני האלוקים…“, “קץ כל בשר בא לפני, הנני משחיתם את הארץ” – הקב”ה מביא מבול על הארץ בכדי להעלים את העולם, להחריב אתהארץ. רעת האדם היא רעת הארץ, אותו חיבור עמוק ביניהם משפיע הדדית, לטוב ולמוטב. מעניין לראות ע”י מה באה ההחרבה – ע”י אותה הדרך בה באה ההצמחה: בכדי להצמיח צריך מטר ואדם שיעבוד את האדמה, ובכדי להחריב צריך אדם שיקלקל ומטר שיחריב: “אנכי ממטיר על הארץ… ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה“.

ההשלמה של תחילת המסע הזה מסתכמת במי שיועד לנחם את האדם מעצבון האדמה: “ויבן נח מזבח לה’… וירח ה’ את ריח הניחוח ויאמר ה’ אל ליבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם…” . חיבור חזק זה בין האדם לאדמה נראה כעוצמה גדולה ומיוחדת, אך לניתוק החיבור בין האדם והאדמה לקב”ה ישנם שני צדדים: מחד יש בניתוק זה ברכה מסויימת, שכן מבול לא ישמיד עוד את הארץ, האדמה לא תתקלל בעבור האדם; אבל מאידך ייתכן שהיא ‘לא תוסיף תת כוחה לך’, וכן הצמחת האדמה, הקשר המיוחד של כוח החיים ההדדי – מתנתק, וחיבור האדם לאדמתו מתנתק, לשני הכיוונים.

בכדי להשלים את המסע, יש לחזור מעט אחורה: “כי לא המטיר ה’… ואדם אין לעבוד את האדמה”. זוהי נקודת החיבור החזקה ביותר, בה האדם הוא מצמיח האדמה, ומאידך – האדמה נותנת לו את כח החיים, הן במובן העמוק, והן במובן הטבעי – באוכלו את הצומח: “ירק השדה לכם נתתיו…” (אחרי נח מותר החי באכילה, הקשר האבסולוטי נותק). מערכת הדדית זו בה תפקיד האדם להצמיח את האדמה דוקא ע”י החיבור לשמים, ע”י מפגש מצמיח עם המטר – תפקיד זה מתבטא בשיאו ברעת האדם כלפי השמים, הגורמת לרצון האלוקי לפגום בחיבור מיוחד זה – עד להתנתקותו. הן באדם והן בקין – רעת האדם פוגמת ויוצרת קללה, ובהקשר בדור המבול גורם לניתוק המערכת.
אך הקשר המיוחד בין האדם לאדמתו לא נעלם מן הארץ; הוא מוסתר עמוק, ולכן צריך תורה שלימה של כיסופים כדי לחזור לאדמה. ולאחר עשרה דורות נוספים מגלה הקב”ה לאדם כי אותו חיבור עדיין קיים בעולם, לא באופן גלובלי – אלא במקום מיוחד:

“לך לך מארצך, אל הארץ אשר אראך…” – המסע אל הארץ המיוחדת לעם ישראל מתחיל, אותו חיבור שנותק בעולם עתיד להתחדש דרך הקשר של העם הזה לאדמתו לארצו: (י) כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק:(יא) וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם:(יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:    (דברים פרק יא)

אנו מגלים פה את האדמה המיוחדת לעמנו, את החיבור המיוחד שנותר בעולם, את הארץ שבה “למטר השמים תשתה מים”, היינו – חזרה ל”כי לא המטיר ה’ ואדם אין”, החיבור חוזר בארץ זו. אנו אלו שנצטווינו לגלות את האדמה ולהיות ה’אדם’ שע”י המטר מצמיח את הארץ.
כל זה מקבל אור מיוחד בפסוק הבא – “ארץ אשר תמיד עיני ה’ אלוקיך בה“: זוהי המשמעות הטמונה בקשר בין האדם לקב”ה דרך אדמתו, ובקשר האדם לאדמתו דוקא דרך הקב”ה. ואכן, כל ספר דברים מבטא את מיוחדות הקשר עם הארץ שמקיאה אותנו בקלקלתנו, וחיבורנו אליה הוא נקודה טבעית ושורשית הטמונה בהיותנו אדם מן האדמה, האדמה אשר היא אדמתנו, מוסיפת כוחנו ומקום בו נצטווינו להצמיח.