מה הם הביטויים ההלכתיים של ט”ו בשבט כראש השנה לאילן?

שאלה: מה הם הביטויים ההלכתיים של ט”ו בשבט כראש השנה לאילן?

תשובה:

טעם קביעת התאריך

שנינו במשנה בראש השנה (א, א): “…באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו”. הגמרא בראש השנה (יד,א) מסבירה כי זמן זה נבחר: “הואיל ויצאו רוב גשמי שנה, ועדיין רוב תקופה מבחוץ” או בניסוח אחר “אף על פי שרוב תקופה מבחוץ, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה”. ומבאר רש”י על אתר: “שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה”. תוס’ על אתר מבאר שאין מחלוקת בין ב”ש לב”ה באופיו של התאריך אלא רק בשאלת המציאותית איזה זמן עונה טוב יותר על ההגדרות האלו. בירושלמי (פ”א ה”ב) מצינו דעה הדומה לזו שבבבלי ודעה נוספת שלפיה התאריך נקבע משום שעד כאן הפירות “חיין ממי השנה שעברה מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה”. ומבאר הטורי אבן שלפי דעה זו למעשה ראש השנה הוא א’ בתשרי אלא הביטוי שלו הוא בט”ו בשבט או בא’ בשבט.

לקביעת תחילת זמן החנטה בט”ו בשבט יש שלוש משמעויות עיקריות, והן יפורטו להלן. (דיון רחב ניתן למצוא בספרו של הרב זווין “המועדים בהלכה”):

תרומות ומעשרות

בדיני מעשרות שנינו בספרי (דברים קה): “שאין מעשרים אותו משנה לחברתה”, והמדרש מבהיר שכך הוא בכל סוגי המעשרות. וכן שנינו במשנה בתרומות (א,ה): “ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש”. כלומר, אי אפשר לעשר מפירות של שנה אחת ולתקן בכך פירות משנה אחרת. לאור זה, אין אפשרות להפריש מפירות שחנטו קודם ט”ו בשבט על פירות שחנטו אחרי ט”ו בשבט.

עורלה

בגמרא בראש השנה (י,א) מובאת התוספתא (פרק א): “תנו רבנן: אחד הנוטע, אחד המבריך, ואחד המרכיב, ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה – עלתה לו שנה, ומותר לקיימן בשביעית. פחות משלשים יום לפני ראש השנה – לא עלתה לו שנה, ואסור לקיימן בשביעית. ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט, אם לערלה – ערלה, ואם לרבעי – רבעי”. כלומר, מנין שנות הערלה, שנקבע על פי שנת הנטיעה, מתחיל ב-א’ בתשרי, ובסוף שנות העורלה, כשהנטיעה הפכה לאילן, הזמן הקובע הוא ט”ו בשבט. אומנם נחלקו הראשונים האם גם בנטיעה שנטעה פחות משלושים יום קודם ראש השנה ט”ו בשבט קובע, וכן נטיעה שנטעה בין ראש השנה לט”ו בשבט ואכמ”ל.

שביעית

נחלקו הפוסקים בדין קדושת שביעית האם ט”ו בשבט הוא הקובע או שראש השנה הוא הקובע. דעת השל”ה (שער האותיות אות ק) שט”ו בשבט הוא הקובע וחלק עליו פאת השולחן (כב,יג).

הגדרת חנטה

מה היא החנטה שבגינה נקבעת שנת הפירות? נחלקו הראשונים לשתי סיעות עיקריות: הרמב”ם בהלכות מעשר שני (א,ב) סובר שחנטה היא עונת המעשרות והוא זמן שניתן לכל אחד מן הפירות במשנה בפרק הראשון במעשרות והוא כשליש גידול. בניגוד לזה תוספות בראש השנה (יב,ב) והר”ש בשביעית (ב,ז) סוברים שהחנטה היא קודם הבאת שליש. החזו”א בשביעית (ז,טז) סובר שהחנטה לשיטתם היא סמדר שהוא שלב נפילת הפרח והכרת הפרי. להלכה מרן בשו”ע (יו”ד שלא,קכה) הביא רק את שיטת הרמב”ם ואף אחד מנושאי כליו לא חלק על הכרעתו.

האם יש בעיה להפריש מפירות שחנטו סביב ט”ו בשבט?

ישנם מספר עצים שלגביהם ייתכן כי סביב חודש שבט חלק מהעצים יהיו בשלב הפריחה וחלקם כבר יגיעו לנשירת הפרח. במקרה כזה שליש הגידול בהכרח יהיה לאחר ט”ו בשבט ולפי הרמב”ם וסיעתו אין כל קושי להפריש מהם תרומות ומעשרות. ברם לשיטת בעלי התוספות ישנו חשש מכיוון שאם נפילת הפרח היא החנטה – אפשר שחלק מהיבול חנט לפני ט”ו בשבט וחלקו אחריו. במקרה כזה עלולה להיות בעיה של הפרשה מן הישן על החדש. לאור זה פסק הרב יוסף אפרתי (הליכות שדה 70) שאי אפשר להפריש מפירות שסק שיגיעו בתחילת העונה לשוק (עד חג הפסח) כי קיים ספק שמא חלקם שייכים לשנה זו וחלקם לשנה אחרת. ולאור זה פסק שאין עצה אלא להפריש מכל פרי ופרי בנפרד. אולם, לענ”ד אין לקבל את פסיקתו. בימינו תרומות ומעשרות הינם מדרבנן (מכיוון שאין “ביאת כולכם”) וגם בזמן שתרומות ומעשרות מדאורייתא רק דגן תירוש ויצהר מדאורייתא וממילא לאור העובדה שהשו”ע ונושאי כליו פסקו כרמב”ם, אין כל מקום להחמיר בדין דרבנן שספיקו לקולא, ואין להורות הוראות שאינן ראויות להוראה לציבור.

לכל הדעות אין כל מקור, ולו ברמז, שט”ו בשבט הינו זמן לטעת עצים, ולרוב העצים ט”ו בשבט כלל אינו הזמן המתאים מבחינה חקלאית.

התשובה פורסמה לראשונה בעלון ‘שבת בשבתו’, גיליון 1459, פרשת בשלח תשע”ג