מלאכת האמונות היא עיצובה של מסכת תענית ליחידה אחת. [A1] עמדנו על כך [A2] שמסכת תענית מסודרת באופן כרונולוגי, ומקיפה את לוח השנה מחג הסוכות בט”ו בתשרי ועד יום הכיפורים בי’ בתשרי. כמו כן, ראינו שהיסוד המאחד את נושאי המסכת הוא שותפות של העם בשיח עם הקב”ה, ובייחוד במקדש. אפשר להוסיף לכך את ההקבלה בין התעניות שבתחילת פרק א לאלו שבסוף פרק ד. תחילת המסכת עוסקת בתעניות שבאות בעקבות העדר גשמים. בסוף המסכת נדונות תעניות שנקבעו בעקבות אירועים היסטוריים של חורבן. אחד מן המסרים של מסכת תענית הוא כחיבור בין שני סוגי התעניות הללו.

נשווה בין שתי מערכות של תעניות, בתחילת השנה ובסופה. הצום הראשון על הגשם נקבע בשבעה עשר בחודש חשוון (תענית א, ד), היום שבו החל המבול (בראשית ז, יא).[1] שלושת שבועות האבלות על החורבן נפתחים גם הם בצום בשבעה עשר לחודש (תענית ד, ו). שתי המערכות מתאפיינות בהחמרה הדרגתית,[2] כאשר השלב הבא מתחיל מראש חודש שאחרי הצום הראשון (תענית א, ה ותענית ד, ו). בשתי המערכות יש מעבר בין תענית קלה, שבה צמים רק ביום ולא בלילה, ובה האיסור הוא רק על אכילה ושתייה, לתענית חמורה שבה צמים גם בלילה, ומתענים כמו ביום הכיפורים (איסור רחיצה, נעילת סנדל, סיכה, תשמיש). שתי המערכות הללו מלמדות שניתן להיפגש עם אלוהים ועם השגחתו גם מתוך הטבע וגם מתוך ההיסטוריה.

בספר דברים מפורש שהגשם הוא ביטוי להשגחת ה’, שמוריד גשמים על בסיס מעשינו:

וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי … וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם … הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם … וְחָרָה אַף ה’ בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה’ נֹתֵן לָכֶם (דברים יא, יא-יז).

העדר גשמים הוא ביטוי להסתר פניו של הקב”ה, ומתוך כך, כאשר אין מענה לתעניות של הציבור המבקש גשם, ממעטים בשמחה:

עָבְרוּ אֵלּוּ (=התעניות הללו) וְלֹא נַעֲנוּ, מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בְּבִנְיָן וּבִנְטִיעָה, בְּאֵרוּסִין וּבְנִשּׂוּאִין וּבִשְׁאֵלַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כִּבְנֵי אָדָם הַנְּזוּפִין לַמָּקוֹם… (תענית א, ז).

בקשר לחורבן, מימי הנביאים ועד חז”ל שב וחוזר המסר לפיו החורבן נגרם בגלל חטאינו. יסוד זה נרמז בעיצוב המשנה – ברשימת האסונות שאירעו בשבעה עשר בתמוז, וברשימת האסונות שאירעו בתשעה באב. כל אחת מן הרשימות פותחת באירוע מתקופת המדבר, שנבע מחטאי עם ישראל, ורומז לכך שזוהי סיבת שאר האירועים המוזכרים במשנה.[3] כמו בעצירת הגשמים, גם בימי אבלות על החורבן “ממעטין בשמחה” (ד, ו).

שני ראשי השנה העיקריים הם בתשרי, ביום שבו נברא העולם – תחילת השנה מבחינת הטבע; ובניסן, בחודש שבו יצאו ממצרים – תחילת השנה מבחינת ההיסטוריה. התאריכים בשיח עם אלוהים על גשם בפרק א מתחילים מחודש תשרי וממשיכים כל החורף, עד לחודש ניסן. התאריכים ביחס להיסטוריה בפרק ד מתחילים מחודש ניסן (תאריכים של קרבן העצים, שמקורם קשור באירועים מתקופת בית שני), וממשיכים כל הקיץ עד לחודש תשרי. בניסן, החודש של יציאת מצרים, מתחילה היסטוריה של עם ישראל – “החודש הזה לכם ראש חדשים”; בתשרי מתחילה שנה של טבע, מכיוון שזה החודש שבו נברא העולם נברא.

היהדות מאמינה באלוהי הטבע שברא את העולם, ובאלוהי ההיסטוריה שהוציא את ישראל ממצרים; בשבת שהיא זכר למעשה בראשית, ובשבת שהיא זכר ליציאת מצרים. בתורה יש שלושה רגלים, שלכל אחד מהם פן חקלאי ופן היסטורי. בשורתה הגדולה של היהדות היא האמונה באל אחד שמתגלה בטבע ובהיסטוריה, ומתוך כך מאחד ביניהם.