**מצורף דף לקריאה נוחה

סימן ג – טבילת כלים חשמליים

שאלה

במטבח המודרני ישנם כלי חשמל המשמשים להכנת מזון ומשום כך לכאורה טעונים טבילה, אך הוראות היצרן אוסרות לטבול אותם במים מחשש שיגרם נזק למכשיר או מטעמי בטיחות. ויצרנים רבים אף מסירים את האחריות במידה והמכשיר מוטבל במים. כיצד יש לנהוג להלכה בדיני טבילת כלים אלו?

תשובה

פתיחה

על מנת לענות על שאלה זאת יש לעיין במקור הדין טעמו וגדריו, ולאור עקרונות אלו לבחון את הפתרונות המעשיים שעלו בספרות השו”ת בדורות האחרונים.

דין טבילת כלים נלמד בגמרא מהפסוקים העוסקים בהכשרת כלי השלל ממלחמת מדין:

(כא) וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה:(כב) אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת:(כג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:

במדבר לא, כא-כג

התורה מפרטת לנו סוגים שונים של כלי מתכת שנלקחו שלל ודרכי הכשרתם באש במים ובמי נדה. רש”י על התורה (במדבר לא, כג) ביאר: “לפי פשוטו חטוי זה לטהר מטומאת מת. אמר להם צריכין הכלים גיעול לטהרם מן האיסור, וחטוי לטהרן מן הטומאה”. כלומר הציווי מתייחס לשני מרכיבים: הכשרת הכלים מגיעולי מאכלות האסורות ברותחין, וחיטוי בהזאת מי חטאת לטהר את הכלים מטומאת המת. אולם בחז”ל דרשו מפסוקים אלו את דין טבילת כלים הנלקחים מהגויים:

תנא: וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. מנהני מילי? אמר רבא, דאמר קרא: “כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר”, הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת. תני בר קפרא: מתוך שנאמר במי נדה – שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי, ת”ל: אך, חלק; א”כ, מה ת”ל במי נדה? מים שנדה טובלת בהן, הוי אומר: ארבעים סאה.

בבלי עבודה זרה, עה ע”ב

רבא מדייק שאין צורך במילה: “וטהר” שהרי לצורך ההכשרה מספיק לכתוב את הדין – “תעבירו באש”, ומכאן שמדובר על טהרה מיוחדת, והיא טבילת כלים הבאים מן הגויים. בר קפרא לעומת זאת לומד את הדין דווקא מצמצום חובת הטהרה: בפשט הפסוק מובא הדרישה לטהרה
“במי נדה” ומי נדה בדרך כלל הם מי חטאת, ומכאן לכאורה שיש לטהר טהרת מת ולא לטבול במקווה, ומדייק בר קפרא שהפסוק צמצם את הדין “אך”, ומי נידה כאן אינם מי חטאת אלא מי מקווה שבהם נטהרת הנדה שכמובן לא יועילו בחשש טומאת מת (רש”י על התורה מביא את דברי בר קפרא כדרש בהמשך ביאורו).

לכל הדעות יש לטבול כלים ולמדו את זה מדין כלי מדין. אולם יש לברר ביסודות הדין מה תוקף הדין כלומר האם הדרשות הנ”ל הן דאורייתא או אסמכתא? האם זהו חלק מהלכות טומאה וטהרה הרגילים או שמדובר בטהרה אחרת? ואם מדובר בטבילה שאיננה במסגרת הטומאה וטהרה הרגילים מהי טעמה?

האם טבילת כלים היא מדאורייתא או מדרבנן?

לכאורה בפשט הגמרא רבא ובר קפרא לומדים את דין טבילת כלים מדרשה התורה ולכן בפשט מדובר בדין מהתורה אולם נחלקו הראשונים האם לראות דרשה זאת כדין דאורייתא או כאסמכתא:[1] רמב”ן (חידושים הרמב”ן על עבודה זרה),[2] רש”י (עבודה זרה, עה ע”ב, ד”ה זוזא דסרסלא),[3] תוס’ (שם, ד”ה מים), רא”ש (סימן לו) ועוד ראשונים[4] ביארו את הדין כפי פשט הבבלי בעבודה זרה שמדובר בחיוב מדאורייתא וכן כתב הפרי תואר (יו”ד קכ, ד).[5]

לעומתם כתב הרמב”ם:

טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו”ם… אינן לענין טומאה וטהרה, אלא מדברי סופרים, ורמז לה “כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר”, ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו”ם, לא מידי טומאה, שאין לך טומאה עולה על ידי האש… אלא לענין גיעולי עכו”ם. וכיון שכתוב “וטהר” אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עכו”ם.

רמב”ם, מאכלות אסורות יז, ה

כפי שניתן לראות הרמב”ם קיבל את דיוקו של רבא מהמילה וטהר, ולא את דיוקו של בר קפרא, והוא מדגיש שדברי רבא הם “דברי סופרים”, לדבריו מסתבר שפשט התורה היא כפי שמבאר רש”י ש”מי נידה” הם מי חטאת ומדובר על טהרה מטומאת מת, ואין כל קשר לדיני טבילת כלים שהם מדרבנן.

אולם משמעות הביטוי “דברי סופרים” ברמב”ם טעונה ויש מבארים שאין כוונתו לדין דרבנן.[6] הרשב”א בתשובה ביאר שהרמב”ם התכוון לאיסור דאורייתא. אולם נחלקו רבים בפירושו של הרשב”א וביחס בין דבריו בתשובה לדבריו בחידושים.[7] ואכן שאר המפרשים ביארו שעמדת הרמב”ם היא שמדובר בחיוב מדרבנן. וכך כתבו הרשב”א והריטב”א בחידושיהם (עבודה זרה עה ע”ב). חיזוק לשיטה שמדובר בדין דרבנן רואים מדיון נוסף בפרשנות המשך הגמרא (עבודה זרה ע”ה, ע”ב) העוסקת בכלי של גוי שנמצא כמשכון ביד ישראל, הגמרא נשארת בספק ולא מכריעה בשאלה. הרמב”ם בהלכה העוקבת להלכה שראינו לעיל פוסק לקולא:

…אבל השואל מן העכו”ם, או שמשכן העכו”ם אצלו כלי מתכות מדיח או מרתיח או מלבן ואינו צריך להטביל..

רמב”ם, מאכלות אסורות יז, ו

כלומר הרמב”ם הכריע את הספק לקולא ואכן הר”ן (ר”ן על הרי”ף, עבודה זרה, לט ע”ב) הסביר שהסיבה לפסיקתו “ואזיל לטעמיה שהוא כתב שם דטבילת כלים מדברי סופרים”. ונראה שבדרך זו הלכו גם הב”ח (ב”ח יו”ד, קכ ד”ה “ואם משכן”), המבי”ט בספרו קרית ספר (מאכלות אסורות יז) והפרי תואר (יו”ד קכ, ד). למעשה נראה שרוב הראשונים והאחרונים הבינו שהרמב”ם סובר שטבילת כלים מדרבנן.

הרמב”ם לא היחיד בשיטה זו, כך נפסק בפסקי הרי”ד (ע”ז עה ע”ב), ובספר כלבו (פו), ובאור זרוע (נדה, שנט) ובעוד ראשונים, לשיטתם כאמור הדין הוא מדרבנן והפסוקים הם אסמכתא בעלמא. וכנגד זה, כפי שהובא לעיל, לדעת הרמב”ן, רש”י, תוספות ורא”ש ועוד טבילת כלים מדאורייתא.

כל זה אמור ביחס לכלי מתכות המוזכרים בפסוקים, אך ביחס לכלי זכוכית שדנה בהם הגמרא מוסכם לכל הדעות שטבילתם מדרבנן.[8]

השו”ע כדרכו לא להגדיר מהי רמת הדינים, גם כאן הוא אינו מתייחס במפורש לשאלה האם מדובר על דין מדאורייתא או מדרבנן. אולם חלק מהאחרונים הוכיחו משני פסקים שהוא סובר שטבילת כלים מדאורייתא:

• השו”ע פוסק שאין מאמינים לקטן על טבילת כלים (שו”ע שם, יד) וביארו הט”ז (יורה דעה קכ, ס”ק טז) והגר”א (שם, ס”ק לו) שהטעם הוא שטבילת כלים מדאורייתא. וכך נראה במפורש הטעם ממקור הדין בתרומת הדשן (רנז) המובא בבית יוסף.
• השו”ע הכריע לחומרא בדין כלי ממושכן (יורה דעה קכ, ט), שכאמור הגמרא נשארה בו בספק. ודייק הגר”א (שם ס”ק כג) שהטעם הוא “ספקא דאורייתא לחומרא”, וכן כתב הפרי חדש (ס”ק ו, כו, לה).

מנגד הגר”ע יוסף זצ”ל בשו”ת יביע אומר (יו”ד ב, ט) דייק שבאורח חיים (שכג, ז) כתב המחבר בסתם שניתן להטביל כלי בשבת מהטעם שטבילת כלים מדרבנן. והוא יישב שביורה דעה המחבר חשש לדעת החולקים כדין “דבר שיש לו מתירים” כלומר שאין להשתמש בכללי ספקות כאשר ניתן להתיר ללא עלות, אך לא משום ספק דאורייתא לחומרא, והביא שיש עוד אחרונים שסברו ככה. אולם גם הוא סבר בסתם שעמדת השולחן ערוך היא שמדובר בדין דאורייתא אלא שניתן לצרף את עמדת הראשונים שזה דרבנן בספקות שונים.[9]

למעשה, עמדת רוב האחרונים היא שהכרעת השלחן ערוך היא שטבילת כלי מתכת מדאורייתא, וכלי זכוכית מדרבנן. ולכן נראה שיש להתייחס לטבילת כלים כדין דאורייתא.

דין טבילת כלים חדשים

על מנת לענות על השאלות האלו יש להתבונן בשני דינים נוספים – דין טבילת כלים חדשים ודין טבילת כלים שאולים מן הגוי:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפי’ כלים חדשים במשמע, דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו, ואפילו הכי בעי טבילה. מתקיף לה רב ששת: אי הכי, אפי’ זוזא דסרבלא נמי! א”ל: כלי סעודה אמורין בפרשה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא בלקוחין וכמעשה שהיה, אבל שאולין לא.

בבלי עבודה זרה, עה ע”ב

רב נחמן מדייק שגם כלי חדש שנקנה מגוי טעון טבילה, זאת הוא מדייק מכך שכל כלי שעבר הגעלה נחשב ככלי חדש, שכבר האיסור שבו נשרף והתכלה לחלוטין, ובכל זאת חייבים להטבילו. מאידך גיסא, בהמשך הסוגיה הוא מוסיף שכלי הנלקח בהשאלה מהגוי לא טעון טבילה.

שני דינים אלו מחדדים את השאלה מה הטעם של טבילת הכלים? שהרי מוכח שאין כאן עניין של מאכלות אסורות או של טהרה מטומאת מת, שהרי בכלי חדש אין חשש מאכלות אסורים ומאידך בכלי שאול יש את שני חששות אלו ובכל זאת אין צריך להטביל. אם כן יש לברר מדוע רק כלי שמגיע לבעלות ישראל מחייב טבילה, אפילו אם הגוי לא השתמש בו מעולם?

טעם הטבילה

במפרשים הובאו שלשה טעמים לטבילת כלים. ההסבר הראשון מקורו בירושלמי:

שאלון לרבי ירמיה אמר צריך להטביל לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל…

ירושלמי, עבודה זרה פ”ה, הט”ו

לפי הירושלמי הטעם לטבילת כלים איננו קשור כלל לדיני טומאה וטהרה או מאכלות אסורים אלא שייך למרחב הקדושה: להכניס את הכלי לקדושת ישראל. הריטב”א הביא את טעם הירושלמי בשם הרמב”ן, וכן כתבו מהר”ח אור זרוע (ס”ג), בעל האיסור והיתר (נח, עו), והט”ז (יו”ד קכ א).

הרמב”ם בפירוש המשנה מסביר שטבילת כלים מטרתה להוסיף טהרה הנובעת מהאיסור:

ואומרו להגעיל רוצה בו יוציא מהם גיעולי גויים, .. מסתלק מהם איסור גיעולי גויים אחרי ההגעלה למה שצריך הגעלה והליבון באש למה שצריך ליבון, ואם יוטבלו אחרי כן בארבעים סאה יטהרו גם לענין ההיתר והאיסור, נוסף על ענין הטומאה והטהרה.

פירוש המשנה לרמב”ם, עבודה זרה ה, יב

כלומר, הטבילה מטהרת הן מהאיסור שנעשה בכלי והן מטומאה וטהרה, אולם לטעם זה קשה מדוע יש להטביל כלים חדשים?

רש”י על התורה (שהוזכר לעיל) לאחר שביאר את הפסוק לפי פשוטו הביא את דרשת חז”ל ומבארה:

… ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות. ומי נדה הכתובין כאן דרשו מים הראוים לטבול בהם נדה. וכמה הם, ארבעים סאה:

רש”י במדבר לא, כג

כלומר לפי רש”י הטבילה היא השלמת ההכשרה מן האיסור. וכן עולה מדברי הרא”ש (ע”ז ה, לו) ומאיסור והיתר הארוך (שער נח). וגם כאן קשה מדוע יש להטביל כלים חדשים? ויתכן שהכוונה היא שכיוון שהכלי נועד להכנת איסור יש להכשירו להכנת היתר.

אם כן, מצאנו שלושה טעמים לטבילת כלים הנלקחים מהגויים: קדושה, טהרה מאיסורים, והשלמת הכשרת הכלים. ההבדל בין הטעמים הוא האם מדובר בשאלה של איסור והיתר או במעלה של קדושה. נפקא מינא אפשרית לשאלה זאת היא האם שימוש בכלי לא טבול הוא איסור בפני עצמו או שרק אסור להחזיק כלי לא טבול? אם אכן יש בעיה של איסור והיתר (כדברי רש”י) ממילא כל שימוש בכלי אסור, אולם אם הטבילה היא דרך לקדש את הכלי (כדבר הירושלמי והרמב”ן) יתכן וישנם מצבים שיותר השימוש בו.

השימוש בכלי לא טבול

מעבר לסוגייה האם מדובר בחיוב מדאורייתא או מדרבנן, דנו הפוסקים האם השימוש בכלי לא טבול נאסר ואם כן האם זה מדאורייתא או מדרבנן.  יסוד המחלוקת היא האם טבילת כלים היא תיקון החפץ, כדוגמת חיוב הכשרת כלים, או שמדובר בחיוב על האדם להכניס את כליו לקדושה. מחלוקת זאת נובעת מכך שכאמור טבילה זאת איננה חלק מהטהרה הרגילה, או מכללי איסור והיתר ומאפייניה יחודיים.

בראשונים הובאו שלוש דעות:

• הרי”ד בפסקיו בעבודה זרה (עה, ע”ב) כותב שטבילה אינה מעכבת משום ש”אינה אלא מצוה מדרבנן” המוטלת על הגברא, ולא על הכלי, וכן כתב הר”ח אור-זרוע בשם ר’ שמואל ב”ר ברוך (שו”ת מהר”ח אור זרוע סג).
• הר”ח אור-זרוע (שם סד) עצמו חולק וסובר שהשימוש בכלי אסור מדאורייתא (ורק בכלי שאול מותר). סברתו של הר”ח אור-זרוע ככל הנראה נסמכת על ההבנה הפשוטה לאור הירושלמי שטעם דין טבילת כלים – להוציא מטומאה לטהרה, המושוות ל”טבילת גר”, ממילא טבילת כלים היא חיוב על הכלי, ומשום כך מסתבר שהיא מעכבת.
• הראבי”ה בפסחים (תסד) דן בדין כלי גוי הממושכנים בידי ישראל, שכאמור נשאר דינם בספק, ומציע חלוקה בין דין זה לדין דאורייתא רגיל:

…ונראה לי דלא הוי כמו תיקו דאיסורא, שאין כאן איסורא, ולשאר מצות נמי שהם חובה עליו לא דמי דאי בעי פטר נפשיה ושתי בכוס אחר. הילכך לא בעי טבילה, ולא אמרינן יטבילם מספיקא בלא ברכה.

ראבי”ה חלק ב, פסחים סימן תסד

לדבריו על אף שמדובר באיסור דאורייתא ישנם שני הבדלים בין ספק זה לשאר דינים, בספק זה “אין כאן איסורא” כלומר האוכל לא נאסר. ובנוסף גם אין “חובה” להטביל, כלומר אין כאן “חובת גברא”, משום שהוא רשאי להשתמש בכלי אחר ולהשאיר כלי זה ללא טבילה. מדבריו יש שהבינו שהוא מתיר לגמרי את השימוש בכלי,[10] אולם דיוק זה לא מחייב ויתכן שרק התייחס לכך שאין איסור באוכל ואין איסור להשהות כלי לא טבול אך לא מפורש כאן שמותר להשתמש בכלי עד שמטבילו.

מדברי הרי”ד נראה לכאורה שכל המחלוקת תלויה בשאלה האם מדובר באיסור דאורייתא או דרבנן, אולם מדברי הראבי”ה נראה שהשאלה תלויה האם החיוב הוא על האדם או על הכלי נראה ששאלת השימוש תלויה בחקירה זאת. לאור דברי הרמב”ן, הריטב”א ורוב הראשונים שהתייחסו לטבילת כלים כהיתר הכלי מאיסורו – נראה שגם אם הפרשנות בדברי הראבי”ה שהתיר לגמרי את השימוש נכונה מדובר בדעת יחיד בראשונים (ואין לצרף אליה את דעת הרי”ד, מפני שהוא סבר שטבילת כלים הינה מדרבנן וכאמור הכרעת השלחן ערוך היא שטבילת כלים מדאורייתא).

ברם ישנה סיעה גדולה של פוסקים אחרונים הסוברים שגם לשיטת הפוסקים שטבילת כלים דאורייתא, איסור השימוש בכלי הינו מדרבנן.

כך עולה מדברי ההחפץ חיים בביאור-הלכה (שכג) שביאר את ההיתר לטבול כלים חדשים בשבת, משום שאין זה ‘תיקון כלי’. וכן נפסק בישועות-יעקב (קכ, א) ובמנחת-יצחק (א, מד) ובשו”ת יביע-אומר (יורה דעה ב, ט) וכן כתב בפשטות הגרש”ז אוירבך במנחת-שלמה (ח”א לה, ב; ח”ב (מהדורת תשנ”ט) סו, א). מסתבר לשיטתם שכיוון שהאוכל לא נאסר השימוש אסור רק מדרבנן אך עדיין החיוב להטביל היא חיוב מדאורייתא.

לאור האמור נראה למעשה שיש להתייחס לשימוש בכלי לא טבול כאיסור מדרבנן.

טבילת כלים חשמליים

עד כה דנו ביסודות הסוגיה, מכאן נעבור לדון בדברי האחרונים ביחס לטבילת כלים חשמליים.

נקדים ונאמר שבעבר הורו פוסקים רבים להטביל את הכלים, לייבש בשמש והכלי עדיין עבד. עם זאת המציאות השתנתה מכמה פנים ראשית במכשירים רבים ישנם לוחות אלקטרוניים עדינים שאינם יכולים לעמוד בטבילה אפילו אם ייבשו אותם, שנים יצרנים רבים מסירים את האחריות ואף מזהירים שיש סכנה בטיחותית בהכנסת מכשירים למים. לאור זאת כיום אי אפשר להורות כך, כיוון שהלכה גורפת לציבור איננה יכולה להיות לעבור על הוראות היצרן וחמור מכך לעודד זלזול בבטיחות, הוראה כזו משולה להוראה לא להשתמש בכלי, ומכיוון שאי אפשר להורות כך לציבור אין זאת הלכה וגם אם בעבר הורה כך אי אפשר לנהוג כך כיום.

הפוסקים האחרונים נתנו דעתם לשאלה זו והעלו מספר שיטות ופתרונות. נדון בכל שיטה בנפרד ונראה כיצד יש לנהוג הלכה למעשה.

1. אונס ב’מצווה המתרת’

האבני-נזר  חידש שניתן להקל ולפטור מטבילה כלים שלא ניתן לטבול אותם:

דטעמא דמתקן לא שייך כלל בטבילת כלים דהאדינא לפי מה שכתבתי דאינו מתיר כלל רק מצות עשה על כן לא הוי מתקן. דגם לכתחילה לא הי’ איסור להשתמש בו רק שהי’ מצוה לטבלו קודם…וכן מפורש בהגהות מיימוני פרק י”ז מהלכות מאכלות אסורות אות ח’ דאין איסור בתשמיש בלא טבילה רק מצוה עיין שם…ולפי זה בטבילת כלים נמי כשאינו יכול לטבול מותר להשתמש בלא טבילה.

שו”ת אבני נזר, אורח חיים סימן תיח

אבני נזר הביא ראיה לדבריו משיטת המרדכי שבשבת מותר ללבוש בגד ארבע כנפות ללא ציצית, שכן קשירת ציצית היא מצוות עשה שאיסור הקשירה בשבת דוחה אותה, ולכן כאשר יש איסור לקשור נשאר הבגד בהיתרו ומותר ללבוש אותו. מכך מדייק האבני נזר למעשה שאם טבילת כלים אינה הפקעת איסור, אלא “מצווה”, כשאי אפשר לקיימה מותר להשתמש בכלים.

וכן פסק הבן-איש-חי כטעמו של האבני נזר:

לכך חביות גדולות שהם כלי חרס מצופין נהגו פה עירנו שלא להטבילם כלל, משום דאיכא טרחה גדולה בטבילתם וקשה להטבילם.

בן איש חי, שנה שניה, מטות ח

ואכן הרב אשר וייס שליט”א תלה את דין כלי חשמל בדין כלים גדולים:

… דנראה לכאורה דכלי שאי אפשר לטובלו בלי להשחיתו פטור מן הטבילה לגמרי ומותר להשתמש בו בלי טבילה, דכבר ביארתי במקום אחר… דנראה עיקר דאין טבילת כלים מתיר, אלא מצוה… או משום דיש בזה איסור דרבנן. וא”כ מסתבר דכלי המתקלקל ע”י טבילה אנוס הוא מלטובלו.

ועוד, דכל מצות הטבילה אינה אלא לטבול את הכלי לפני שמשתמש בו, ואם ע”י הטבילה לעולם לא יוכל להשתמש בו בטלה לה מצות הטבילה…

ולא מיבעי לפי השיטות דטבילת כלים דרבנן דבודאי יש סברא לומר שלא חייבוהו לטבול כלי המתקלקל בטבילתו, אלא אף אם טבילת כלים דאורייתא נראה שפטור הוא, והרי זה דומה למה שנפסק בסימן י”ג ברמ”א דמותר ללבוש ד’ כנפות בשבת בלי ציצית מכיון שאנוס הוא מלקשור ציציות. ואף לדעת המג”א שם דיש בזה איסור דרבנן אין זה אלא משום שבידו להטיל בו ציצית בימות החול, אבל בני”ד שלעולם אין בידו להטביל כלי זה פטור הוא לגמרי מלהטבילו.

כך נראה עיקר לענ”ד. אך מכיון שהדברים מחודשים ולא ראיתי מי שהלך בדרך זו מסתפינא מחבראי ולא אסמוך על זה למעשה.

שו”ת מנחת אשר, חלק ג, סימן נז

ר’ אשר וייס מעלה בתשובתו שכל היסוד של טבילת כלים היא מצוה חיובית, ואם בעקבות מצוות טבילת כלים לא יכול לטבול אותו ולא יכול להשתמש בו אזי אין מצוה. ואם נצרף לזה את הסברא שטבילת כלים היא דין דרבנן נוכל להקל בדבר. אולם הוא מקבל סברא זו גם לדעה הסוברת שטבילת כלים מדאורייתא.[11] אבל הגאון ר’ אשר וייס מסיים את תשובתו ואומר “ולא אסמוך על זה למעשה”.

לענ”ד כיוון שדרך זאת יסודות בפוסקים (כפי שראינו) וכמה מגדולי הפוסקים הלכו בדרך זו, יש להתחשב בה כפי שנזכיר גם בהמשך. אולם כיוון שלפי הכרעת השלחן ערוך עיקר דין טבילת כלים מדאורייתא יש לצרף ולשכלל דרכים נוספות היכן שאפשר.

2. כלי העשוי לסחורה וכלי סעודה – חידושו של הצפנת פענח

הגאון הרוגוצ’ובר בספרו “צפנת פענח” מחדש חידוש גדול – שכלים שנועדו מלכתחילה לסחורה לא נאמר בהם דין טבילה:

הנה באמת נ”ל דרק אם העכו”ם עשה זה עבורו לסעודה אז חייב טבילה מן הדין אבל אם עשאן לסחורה י”ל דאין עליהם שם כלי סעודה כלל, כמו פת פלטר. אך זה יהיה כמו הך דפסחים (לח,ב) גבי נחתום עשאן למוכרן בשוק…

צפנת פענח, מאכלות אסורות יז, ג

החידוש בנוי על הרחבת היסוד “כלי סעודה אמורים בפרשה” (בבלי ע”ז עה ע”ב) שההסבר הפשוט שלו הוא שרק כלי המשמש להכנת האוכל לסעודה עצמה חייב בטבילה. אולם הרוגוצו’בר מרחיב כלל זה גם לשעת יצירתו של הכלי, וכוונת הגוי בשעת הכנתו. כלומר, אם הגוי התכוון לעשות מכלי זה כלי לסעודתו שלו מחשבתו גורמת לכך שהכלי צריך טבילה, אולם אם בשעת יצירת הכלי חשב הגוי למכור אותו, אזי הכלי לא בגדר כלי סעודה ופטור מן הטבילה.

הרגצ’ובר משווה הגדרה זאת לדין פת עכו”ם בה יש חלוקה בין פת הנעשית למכירה “פת פלטר” בלשון חז”ל (בבלי ע”ז לה ע”ב), לבין פת של “בעל הבית”. כאשר אדם פרטי עושה לחם חותמו האישי מוטבע עליו, וממילא שייך טעם גזרת פת עכו”ם “משום בנותיהם” (שבת יז ע”ב) כלומר שהקירבה תוביל לנישואי תערובת (רמב”ם, מאכלות אסורות יז, ט), אולם כאשר מאפיה עושה לחם אין כאן קשר אישי עם האופה ולכן במקרים מסויימים הדבר הותר (רמב”ם שם יז, יב).

אפשר להסביר סברא זו בצורה הבאה: כמו שראינו לעיל בטעם הטבילה, מטרת הטבילה היא להוציא את הכלי מטומאת הגוי לקדושת ישראל. עצם החיבור שיש לגוי עם כלי האוכל שלו דורשת מעם ישראל הבדלות מכלים אלו ואת הצורך להכשירם. אולם כאשר הכלי נעשה למכירה לשוק הרי שזה לא כלי אישי וממילא חותמו של הגוי לא נמצא בו. הסבר זה עולה גם מההשואה לדיני פת עכו”ם, שם החלוקה היא שבפת ממאפייה אין חותם של אדם מוסיים, אלא שמה של המאפיה בה היא נאפתה ולכן זה לא נחשב לפת של הגוי, וכך גם הכלי כאשר לא נעשה לשימוש אין עליו חותם הגוי.

על אף בקיאותו המרעידה של הרוגוצ’ובר, עפר אני תחת כפות רגליו, אבל דרכו נלענ”ד מחודשת ונוגדת את הפסיקה המקובלת. הדיון על כלי סחורה כבר מצוי בשקלא וטריא אצל גדולי הפוסקים. כפי שכותב במפורש הבית יוסף בדין כלי שנקנה על ידי ישראל לצורך מסחר.[12] הבית יוסף דן בהכרעת הראשונים שישראל שלקח כלי מן הגוי והשאיל לחברו אין לו דין של כלי שאול, והכלי חייב בטבילה. והביא את ההג”ה אשר”י (הגה הרא”ש עבודה זרה, פ”ה סי’ לה), שכתב שאם הישראל קנה את הכלי מן הגוי “לחתוך קלפים” כלומר לשימוש שאיננו כלי סעודה ואז שאל היהודי השני את הכלי לצרכי סעודה הוא לא צריך להטבילו כיוון שאז “שאול הוא בידו”. ומכאן דייק הבית יוסף לדין רחב יותר:

…והיה נ”ל דישראל שקנה כלי מגוי לסחורה אם מכרו לישראל אחר אין הקונה צריך להטבילו דכיון דלא נתחייב ביד הראשון שהרי לא היה עומד אלא לסחורה, ודמי להא דהגהות אשירי בלקחו לחתוך ולא לצרכי סעודה. אבל, מדסיים וכתב “שהרי שאול הוא בידו” משמע שאם היה לקוח בידו היה חייב טבילה, ואם כן, הוא הדין בלוקח מהעומדין אצל ישראל לסחורה כיון שמגוי לקחם. וכן הורה מורי הרב הגדול מהר”י בי רב ז”ל:

בית יוסף, יורה דעה קכ, ח

הבית יוסף העלה כהווה אמינא שאם ישראל קנה כלי לצורך מכירה, וממילא אין הוא יכול וצריך להטבילו, ממילא גם הקונה יפטר מטבילה שהרי הראשון לא התחייב. אולם הבית יוסף דוחה סברא זאת כיוון שמדברי הג”ה אושרי שהוזכר עולה שרק במציאות של שואל יש פטור, שהרי גם הלוקח פטור (שהרי לקח לצורך שאינו כלי סעודה) וגם השואל פטור שכלי שאול מן הגוי פטור מטבילה. אך לוקח מישראל הפטור כן יתחייב.

ולכן למעשה הכרעת הבית יוסף (על פי הגהות-אשירי) היא שכלי שנמכר על ידי הגוי לצורך מסחר עדיין יהיה חייב כאשר הוא יקנה לצורך שימוש כלי סעודה וכן פסק באופן מפורש הרמ”א (יורה דעה קכ, ח). [13]

מדין זה אנו למדים, שלכל הפוסקים ברור שגם הקונה כלי סחורה לא נפטר לגמרי והחיוב עובר ללקוח לשם שימוש לסעודה. בנוסף לקושי זה, השוואתו של הגאון בעל הצפנת-פענח את הכלים המיוצרים לסחורה לפת פלטר תמוהה מאוד, מפני שדין טבילת כלים הוא חיוב מעיקר הדין  כדברי הירושלמי שהובאו ברמב”ן המשווים את דין טבילת כלים לטבילת גר, וממילא אין מקום לדון בשאלת הקשר הישיר עם הגוי, וכיצד ניתן להשוות את זה לדין גזרת פת עכו”ם, שתלוי בתקנה ובטעמה משום בנותיהן. אם כן למעשה קשה מאוד לסמוך על דעת הגאון בעל הצפנת-פענח ולבנות את ההיתר על הפקעת חיוב טבילה מכלים שנועדו מעיקרא לסחורה.

הגדרת כלי סעודה

אולם ניתן במקרים מוסיימים לבחון האם מדובר בכלי סעודה, כפי שכתבו אחרונים מסויימים ביחס לדוגמא בה עסק האבני נזר, כלי גדול שיש קושי בהטבלתו, שהמנהג הוא שהוא פטור מטבילה, כפי שמובא גם בערוך השולחן אלא שהוא הביא לכך טעם אחר הנובע מהגדרת כלי סעודה:

… אינם בכלל כלי סעודה דכלי סעודה לא מקרי אלא כשמטלטלין אותם ממקום למקום עוד אפשר לומר דכל כלי שהיא גדולה יותר מדאי והיא עשויה שממנה ישפכו לכלים קטנים ג”כ אינה נקראת כלי סעודה והיא כלי אוצר ולא כלי סעודה ולכן לא ראינו מעולם שיטבילו חביות גדולות של מתכות האצורים בהם מים או שארי משקין דכיון שהיא גדולה יותר מדאי אינה נקראת כלי סעודה דכלי סעודה הוי מה שמשמשין בהם אצל התנור ובבית המבשלות ובשלחן האכילה ולא הכלים הגדולים שלהם מיוחד מקום בפ”ע… וק”ו לענין סעודה דלא מקרייא כלי סעודה כשהיא גדולה ואינה משמשת לעיקר הסעודה [כנלע”ד]:

ערוך השלחן, יורה דעה קכ, לט

וכן נפסק בכנסת-הגדולה (יו”ד קכ). לשיטתם הגדרת כלי סעודה היא הגדרה מצומצמת קשה לקבוע איזה גודל אכן יצא מגדרי כלי סעודה אך ניתן לקשר את הדברים למחלוקת מפורשת בראשונים ביחס ל”סכין שחיטה” שבאה במגע עם הבשר רק בהיותו חי ובלתי ניתן לאכילה: האיסור והיתר בשם הראבי”ה (פ”ה) פוטר מטבילה ואילו הגהות איסור והיתר בשם מהר”ם והתשב”ץ חייבו בטבילה. השו”ע (יורה דעה קכ,ה) הביא רק את דעת המקילים: “יש מי שאומר שאינו צריך טבילה”. ואילו הרמ”א הוסיף את המחמירים: “ויש חולקין”. אמנם הש”ך דייק שאף הרמ”א לא החמיר אלא בסכין שחיטה, משום שלפעמים משתמשים בו גם לחיתוך בשר מבושל.

המחלוקת למעשה היא האם כל כלי שבא במגע עם המאכל הוא כלי סעודה, או רק כלים כאלו שבאים במגע עם המאכל בזמן שהוא כבר ראוי לאכילה. בנידוננו יש לדון במעבדי מזון, כגון מיקסר להקצפת ביצים, אשר מעבדים את חומרי הגלם בטרם השלמת הכנתם.

לאור זאת יש מקום נוסף להקל ביחס למעבדי מזון ולהתירם כדין הקערות הגדולות. אך קשה להחיל קולא זאת בדין דאורייתא על כלים שהאוכל בהם גמור לאכילה.

3.פטור כלי המחובר לקרקע

הפוסקים דנו בעוד שתי דרכים שנובעים מייחודם של כלי חשמל התלויים בחיבורם לשקע: הדרך הראשונה מקורה בדברי בעל החלקת-יעקב שפטר טבילה לכלי המחובר לחשמל, כיוון שהוא בטל אגב הקרקע. והפתרון השני שהעלה הרב רבינוביץ שליט”א הנובע מההגדרת “גמר מלאכה” בכלים והגדרה זאת בכלי התלוי בחיבור לחשמל.

פטור כלי המחובר לקרקע נלמד מדיני טומאה של כלי כזה, שמקורו במשנה בכלים:

כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא, חוץ מן הדלת ומן הנגר ומן המנעול והפּוֹתָה שתחת הציר והציר והקורה והצינור – שנעשו לקרקע.

משנה כלים יא, יב

המשנה אומרת שכל כלי שיש לו שם בפני עצמו טמא, חוץ מן הדברים המנויים במשנה. ומבאר הרמב”ם את טעם הדבר:

חוץ מאלו המנוין אם נעשו מאחד המתכות אינן מתטמאין מפני שהן קבועין בקרקע.

רמב”ם פירוש המשנה, שם

הרמב”ם מבאר שלמרות שכל כלי המתכות מקבלים טמואה, רשימת הכלים שנפטרו הם כלים שמחברים אותם לקרקע. הפטור כפי שעולה במשנה הוא ש”נעשו לקרקע” כלומר הם איבדו את שם הכלי מהם, כלי במהותו הוא “דבר המטלטל מלא וריקן” (בבלי שבת פג ע”ב, ועיין ערוך השולחן יו”ד קכ, לט) לכן כלי המחובר לקרקע מאבד את הגדרתו ככלי והופך להיות חלק מקרקע הבניין.

דין זה נאמר במקור לגבי גדרי טומאה וטהרה, אך בעל שו”ת שב-יעקב (סימן לא) דייק מדברי הטור שיש עקרון בדיני טבילת כלים שאין להחמיר בהם יותר מדיני טומאה, ולכן הוא פטר מטבילה כלים מנחושת שהיו קובעים בתנורי החימום לחורף שנועדו לבישול, כשהוא נסמך על כך שהכלים מחוברים לתנור המחובר לקרקע.

בשו”ת חלקת-יעקב הביא את דברי השב יעקב והשווה את דבריו לכף חשמלית (גוף חימום נייד המחובר לחשמל):

…וא”כ בני”ד כיון שמתכת הלזה נעשה לכתחילה רק להשתמש כשהוא מחובר לכותל… ואף דבשעה שאין משתמש בו אינו מחובר לכותל, מ”מ כיון שנעשה רק להשתמש כשהוא מחובר אין מקבל טומאה ומכל שכן טומאה זו וכסברת השב”י הנ”ל

שו”ת חלקת יעקב יורה דעה סימן מא

כלומר לדעתו כיוון שהדרך היחידה להשתמש בכלי הוא בחיבורו לבית וכן הוא מוגדר ככלי הבטל אגב הקרקע. והוא משווה את פסיקתו לעניין זה לדברי השב יעקב. אולם, במחילה מכבוד תורתו, קשה להשוות כלי שמחובר לתנור חיבור גמור ולכן מובן מדוע הוא בטל לקרקע לכלי חשמל המחוברים באמצעות חוט שניתן לנתקו בכל עת.

בהמשך (סימן מג) הוא מוסיף לדון בכלי חשמל נוספים, והוא מתייחס לשאלה האם יכולת הטלטול שלהם והניתוק מהחשמל מפקיע מהם מעמד זה של כלי המחובר לקרקע:

והנה נתעוררתי מחכם אחד סיוע לסברתי מהגאון תפארת ישראל לכלים פי”א מ”ב אות י”ד וז”ל ונ”ל אף דבכל הנך גם כשחוברו לקרקע יהיו נעין ונדין אילך ואילך, וגם בקלות יסירן מחבורן ורגיל להסירן ולטלטל, אפה”כ אמק”ט עכ”ל.

שו”ת חלקת יעקב יורה דעה סימן מג

הוא מוכיח מפירוש תפארת ישראל על המשנה בכלים שהובא לעיל שכמו שדלת זזה ויכולה להתנתק מהבניין ובכל זאת נחשבת לבניין, כך כלי חשמל שמטלטלים ויכולים להתנתק יכולים להחשב לכלי המחובר לבניין.

אולם לענ”ד קשה לדמות דלת ואביזריה לכלי חשמלי. דלת ואביזריה הנם חלק בלתי נפרד מקירות הבית, ותנועתם היא הייעוד שלהם – לסגור את פתחי קירות הבית (וגם אם מפרקים את הדלת, הרי זה מצב זמני, ואינו מבטל מהם את מהותם הקבועה). לעומת זאת, כלי חשמל, מלכתחילה אינם חלק מן הבית אלא כלי תשמיש האדם, וחיבורם לקיר באמצעות חוט נועד רק להזנת החשמל (ואדרבה, אילו יכול היה היצרן להפעילם באמצעות בטריות היה מוותר על החוט, שנחשב למטרד). בדעה זו נקט גם הרב וואזנר בשו”ת שבט הלוי (חלק ב, סימן נז).

4.האם החיבור לרשת חשמל הוא גמר מלאכה?

הגאון הרב נחום רבינוביץ שליט”א בספרו שו”ת שיח נחום (יו”ד, מט) מתייחס לכיוון אחר הנובע מהחיבור החשמלי, והוא שגמר מלאכתם של כלי החשמל נעשה ע”י חיבורם לרשת החשמל, שהרי אלמלא כן הכלי אינו יכול למלא את ייעודו, ואינו חשוב ככלי. עיקרון זה נסמך על דין נוסף בדיני טבילת כלים שרק כלי שנגמר בידי גוי חייב בטיבלה, ומכיוון שאת החיבור לרשת החשמל עושה יהודי – אין חובה לטבול את הכלי.

ראיה לשיטתו הוא מביא מדברי ר’ עקיבא במשנה בכלים:

כלי מתכות… ר”ע אומר המחוסר חטיפה טמא, והמחוס%D