**מצורף קובץ לקריאה נוחה עם הערות

חשיבות קיום מניין כחובת הציבור בקהילה בשעת מגפה אליה יצטרפו היחידים בבתיהם / הרב רא”ם הכהן

הקדמה

לאחר ההנחיות המחמירות הנוספות נאסר על מפגש של יותר מעשרה אנשים וכן נאסר על קירבה של יותר משני מטרים. איסור זה גרר אחריו שאלה גדולה אל המשך התפילה במניין.

רבים מהמשיבים התייחסו לשאלה מהמבט של היחיד: האם ליחיד במצב כזה מותר להתפלל במניין או שהוא צריך להתפלל ביחידות. אולם לדעתי אי אפשר להתייחס לשאלה רק מתוך זווית זאת אלא יש להתייחס אליה מתוך חשיבות קיום מניינים בקהילה. ורק מתוך זה לקבוע כיצד להנהיג את הציבור בעת הזאת.

השאלה שיש לשאול היא האם עלינו לוותר לחלוטין על מניין בגלל פיקוח נפש, או שיש עניין בעצם קיום המניין גם אם הוא מצומצם ומכיל חלק קטן מהקהל?

לענ”ד כפי שאראה להלן לחובת התפילה במניין יש צד ציבורי וצד של חובת היחיד, כאשר עיקר חייוב המניין הוא חובה ציבורית, ולכן החובה הציבורית צריכה להיות נידונה בנפרד ולמצוא לה פתרונות נפרדים מאשר השאלה של חובת היחיד.[1]

כאשר עוסקים רק בחובת היחיד ממילא יתכן ויש להורות על סגירת בתי הכנסת כדי לשמור על הציבור אולם אם אנו עוסקים גם בחובת הציבור, ממילא יתכן ויש חובה לעשות הכל להמשיך לקיים מניינים בקהיהל וחובת הציבור תעלה גם את תפילת היחידים בבתיהם. ולכן יש לשמר את המניין בקהילה עד כמה שאפשר ולפי התקנות. אם אכן נקיים את מניין הקהילה אפילו ברחובה של עיר כתענית ציבור, ובמקביל אנשים יתפללו עם הציבור בביתיהם נשמר את אש התמיד של הקהילה שעל אף הריחוק נדרשת לאחדות ותפילה ברוב עם לרחמי שמים.

מעלתה של תפילת הציבור והצטרפות היחידים אליה

בעבר כתבתי באריכות על חובת היחיד וחובת הציבור אולם לאור ההפרדה בין שאלת חובת הציבור לשאלת חובת היחיד מתגלה משמעות עמוקה לסוגיה היסודית בגמרא בברכות שעוסקת בחובה להתפלל במניין. הגמרא מביאה סיפור על רב נחמן שלא התפלל במניין מחמת אונס, ורב יצחק הציע לו דרכים להתפלל עם הציבור שלא בבית הכנסת:

אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן: מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי? אמר ליה: לא יכילנא. אמר ליה: לכנפי למר עשרה וליצלי. אמר ליה: טריחא לי מלתא. – ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא, בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר.

בבלי, ברכות ז ע”ב

מדברי ר’ יצחק לרב נחמן שלא הבין מדוע הוא לא טרח אחר מניין, רואים שישנה חובה להתפלל בציבור גם כאשר הדבר כרוך בטרחה. ברם, מתשובת רב נחמן, שלא רצה לטרוח לכנס עשרה, רואים שגם אם ישנו חיוב, הוא מוגבל למקום שאין בזה טורח. ואכן רב נחמן שואל את ר’ יצחק למה הוא כל כך מטריח אותו:

אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מאי דכתיב (תהלים סט, יד): “ואני תפלתי לך ה’ עת רצון” – אימתי עת רצון – בשעה שהצבור מתפללין.

ר’ יוחנן הביא את דרשתו של רשב”י, שהזמן שהציבור מתפלל בו הוא עת רצון לפני ה’. מדבריו נראה שהעיקר הוא להתפלל בזמן שהציבור מתפלל, אולם כדי להתפלל בשעת רצון אין חובה להתפלל באותו מקום יחד עם הציבור. עקרון זה ששעת תפילת הציבור היא שעת רצון, ניכר בעוד מספר מימרות שהובאו בגמרא שם ברצף:

רבי יוסי ברבי חנינא אמר, מהכא (ישעיהו מט, ח): “כה אמר ה’ בעת רצון עניתיך”

רבי אחא ברבי חנינא אמר, מהכא (איוב לו, ה): “הן אל כביר ולא ימאס”, וכתיב (תהלים נה, יט): “פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי”.

תניא נמי הכי, רבי נתן אומר: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, שנאמר (איוב שם): הן אל כביר ולא ימאס, וכתיב: פדה בשלום נפשי מקרב – לי וגו’. אמר הקדוש ברוך הוא כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור – מעלה אני עליו כאילו פדאני, לי ולבני, מבין אומות העולם.

בבלי, ברכות ז ע”ב-ח ע”א

מכלל המימרות הללו אנו רואים שיש חשיבות גדולה שיהיה זמן תפילת הציבור, ויש מעלה גדולה על יחיד להצטרף בשעה זאת.

לסוגיה זאת כאמור יש משמעות גדולה דווקא בעת צרה שאנו מצויים בה. כיוון שניתן לראות בה שלצד חובת היחיד ללכת להתפלל במניין ישנה חובה לקיים תפילה בציבור, שתהיה שעת רצון. ובעת כזאת היחידים יוכלו להצטרף לתפילת הציבור מבתיהם.

לעומת זאת, אם מסתכלים על כל חובת המניין בשיקול של חובת היחידים ונגיד שהיחידים פטורים ממילא לא יהיה להם למי להצטרף. ולא תהיה כלל עת רצון לה אנו זוקקים דווקא בימים אלו.

המחלוקת על החובה על היחיד

כפי שכבר כתבתי בעבר יש מחלוקת ראשונים לגבי חובת היחיד לטרוח להתפלל במניין. בדעת הרמב”ם נראה שאין חובה על היחיד והמקור המרכזי לחשיבות התפילה במניין הוא הסוגיה המחשבתית:

תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור, ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור נקרא שכן רע.

רמב”ם, תפילה ונשיאת כפים ח, א

הרמב”ם מדגיש שבגלל המעלות השונות של תפילת הציבור היחיד צריך לטרוח להתפלל עם הציבור. אולם אין כאן חיוב הלכתי על היחיד אלא “צורך” הנגזר ממעלת התפילה. לאור זאת מובן מדוע הרמב”ם מגדיר את החיוב “כל זמן שיכול” (כפי שעולה גם מדברי רב נחמן בסוגיה). הרמב”ם לא מגדיר כאן חובות ברורות אלא מציג תביעה עקרונית וערכית “לשתף עצמו עם הציבור” “כל זמן שיכול”. ממו”ר הגאון הרב אהרון ליכטנשטיין זצ”ל שמעתי כי בבית מדרשו של הגר”ח מבריסק פירשו כי לשיטת הרמב”ם אין מדובר כאן ב”חובה” אלא במעלה ממעלות התפילה.

דברים אלו מתיישבים יפה גם עם שיטת הרמב”ם שלא גרס שישנה “חובה” ללכת ארבעה מילים כדי להתפלל במניין. לעומת זאת, המחבר בשו”ע פסק כדעת הראשונים שיש חובה ללכת ארבעה מילים כדי להתפלל במניין:

ההולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה, אם לפניו עד ד’ מילין מקום שמתפללים בי’, צריך לילך שם; ולאחריו, צריך לחזור עד מיל, כדי להתפלל בי’.

שולחן ערוך, אורח חיים, צ, טז

כלומר, ההולך בדרך צריך לטרוח ללון במקום שיש בו מניין, כל עוד המקום איננו מרוחק ממנו ארבעה מילים בכיוון הליכתו, או מיל בכיוון ההפוך (כשיטת רש”י ודברי הריטב”א). לכן למעשה בדעת השו”ע יש להתייחס לחובה להתפלל במניין כחובה אישית – שכל אחד מחויב לטרוח לצורך כך. בעל ערוך השלחן (או”ח צ, כ) הוסיף שיש ללמוד מדין זה גם למי שגר בתוך הישוב[2]: “וכן הדר בישוב תוך מיל למקום שמתפללין בעשרה חייב בכל יום בוקר וערב להתפלל בציבור”. והפוסקים האריכו לדון בפרטי הלכה זאת.

ברור שהחובה על היחיד לא מתקיימת במקום סכנה, אולם כפי שהקדמתי אין זה אומר שנכון לבטל את המניינים שעל אף ההכרעה שיש חובה על היחיד, ניתן לראות שישנה חובה נוספת על הציבור לקיים מניין.

מצווה דרבים וחובת הציבור לקיים מניין

עצם החובה שיתקיים מניין עולה מהמשך הגמרא שהובאה לעיל לגבי מעלת התפילה:

אמר רבי יוחנן: בשעה שהקדוש ברוך הוא בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה – מיד הוא כועס, שנאמר (ישעיהו נ, ב): “מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה”.

בבלי, ברכות ו ע”ב

בפשטות נראה שמדובר כאן בחובה של הציבור לדאוג לקיומו של בית כנסת פעיל. יש להעיר, שגם במקור זה אנו רואים שהחובה איננה מנוסחת במושגים הלכתיים (“חובה”), אלא במונחים מחשבתיים הקשורים במעלת התפילה. מקור הלכתי שממנו ניתן ללמוד על חובת קיומו של המניין, הוא ההיתר לעבור לשם כך על איסורים:

…מיתיבי: מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה; שחרר אין, לא שחרר לא! – תרי אצטריכו, שחרר חד ונפיק בחד. והיכי עביד הכי? והאמר רב יהודה: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר (ויקרא כה, מו): “לעלם בהם תעבדו”! – לדבר מצוה שאני. – מצוה הבאה בעבירה היא! – מצוה דרבים שאני. ואמר רבי יהושע בן לוי: לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו – קבל עליו שכר כולם. שכר כולם – סלקא דעתך? אלא אימא: נותנין לו שכר כנגד כולם.

בבלי, ברכות מז ע”ב

כלומר, הגמרא מגדירה את התפילה במניין כ”מצוה דרבים”, ועל כן אף מותר לעבור על מצוות עשה מדאורייתא ולשחרר עבדים (לשיטת רב יהודה).[3] התוספות על אתר (ד”ה מצוה דרבים שאני) מבארים שעל אף שחיוב התפילה במניין הוא רק מדרבנן, בכל זאת כיוון שהוא חובת הציבור דוחים בשבילה עשה מדאורייתא.

הראשונים נחלקו בהבנת המושג “מצוה דרבים” שהוא הבסיס להיתר לעבור על עשה דאורייתא: רש”י (ד”ה מצוה דרבים) והרא”ש (פ”ז סימן כ) הגדירו שהמצווה היא לומר “דברים שבקדושה” במניין, וכל יחיד המצטרף למניין מזכה את הרבים בקיום מצווה זו, ולכן היא נקראת “מצווה דרבים”. ברם, מהרמב”ם והשו”ע (יו”ד רסז, עט) נראה שזו מצוה דרבים מצד חובת הציבור לדאוג לקיום תפילה במניין:

וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני… ומותר לשחררו לדבר מצוה אפילו למצוה של דבריהם, כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת ה”ז משחרר עבדו ומשלים בו המנין, וכן כל כיוצא בזה.

רמב”ם, עבדים ט, ו

הרמב”ם לא מזכיר כאן את מעלת אמירת דברים שבקדושה אלא רק שישנה חובה מדרבנן על הציבור לקיים מניין. נלענ”ד, שהרמב”ם רואה בעצם התפילה בציבור מצווה מדרבנן המוטלת על הציבור. לפי פירוש זה מובן היטב הקשר שישנו בין הדיון בשחרור עבד, ובין דברי ר’ יהושע בן לוי על מעלת המשכים לבית הכנסת להיות בין העשרה הראשונים – מפני שהעשרה הראשונים יוצרים את המניין שהוא החובה, והבאים אחריהם אינם אלא מהדרים את המצווה מצד ברוב עם.

את החידוש שישנן חובות המוטלות על הציבור ולא על היחיד, מצינו גם בדברי הרמב”ן במלחמות ה’ (מגילה ג ע”א, ד”ה ועוד). בעל המאור (שם, ד”ה אמר רב) כתב שדין הימצאותם של עשרה בקריאת מגילה אינו אלא לכתחילה, והראיה שלו לכך היא שלא שנינו במשנה במגילה (ד, ג) את מקרא מגילה בין הדברים הצריכים מניין. הרמב”ן דחה את ראיית בעל המאור, שהרי כל המצוות הטעונות מניין שנשנו במשנה הן “חובות הציבור”, בניגוד לקריאת מגילה ש”כשם שהציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב, ויחיד שלא קרא צריך עשרה משום פרסומי ניסא”. לפי דברי הרמב”ן מתבהר שלציבור של עשרה מתפללים אסור להתפלל ביחידות, ויש עליהם חובה לקיים מניין, אולם היחיד (כאשר הוא איננו חלק מציבור) יכול להתפלל גם שלא במניין.[4]

על אף סוגיה זאת ישנו מקור אחד שלכאורה נראה ממנו להיפך, במהרי”ל כותב שאין לערב תחומין כדי להגיע למניין:

אמר מהר”י סג”ל דלא ראה בשום פוסק שמותר לערב תחומין לילך לבה”כ כדי להתפלל בעשרה רק בסמ”ק ובספר אגודה. א”ל הר”ר איקא ולא יהא פחות מבית המשתה, א”ל הרב להתפלל בעשרה אינה כ”כ מצוה דיכול לכוון תפלתו בביתו, דלא אשכחן אשר הצריכו חכמים להתפלל בי’. אבל בית המשתה מצוה הוא, ודוקא סעודת נישואין ולא סעודת הרשות.

מהרי”ל, הלכות ערובי חצירות, ו

כלומר לדעת המהרי”ל אין מצוה להתפלל במניין כאשר יכול להתכוון בביתו, ולכן אסור לערב את התחום לצורך הגעה למניין. דברי המהרי”ל צריכים עיון, שהרי הבאנו לעיל כמה דיונים על חובת התפילה בציבור וכיצד הוא אומר ש”אינה כל כך מצוה”, וכן הקשה הקרבן נתנאל (על הרא”ש מגילה, פ”ג סימן ז אות פ) בעקבות דברי הרמב”ן.

לכאורה קשה על המהרי”ל כיצד הוא מפרש את ההיתר בגמרא בברכות לעבור על איסור משום “מצווה דרבים” כדי לקיים מניין?

לענ”ד נראה שיש לבאר את דברי המהרי”ל דווקא לאור דברי הרמב”ן: המהרי”ל עסק במקרה מיוחד שבו היחיד לא גר בתוך תחום הציבור, ולכן הוא איננו חלק מציבור, ממילא חובות הציבור אינה מטילה חובה על היחיד שנמצא מחוץ לתחומה, ולכן הוא יבאר שששחרור העבד בגמרא היה בגלל ששם היחיד הוא כן חלק מהציבור ולכן חלה עליו חובה שאפילו יכולה להתיר איסורים.[5]

לאור כל זאת נראה שחובת המניין הינה מעל הכל חובה על הציבור, והיחיד חייב לטרוח (אפילו לשחרר עבדו) במניין רק כאשר הוא חלק מציבור. נראה שחובת הציבור לדאוג למניין מטילה חובה על היחיד להיות חלק מאותו מניין, אולם חובה זאת קיימת רק במקום שהיחיד הוא חלק מציבור.[6]

ראינו למעלה את דברי ר’ יהושע בן לוי שמדגיש (ברכות מז ע”ב): “לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו – קבל עליו שכר כולם…”. על פי דבריו נראה שהחובה על היחיד (“לעולם ישכים אדם”)  נובעת מתפקידו בתוך הציבור, זאת מתוך הבנה שציבור שלא יתקיים בו חובה על היחידים לא יהיה בו מניין ולא יתקיימו בו חובות הציבור. אך מעל הכל יש חשיבות כציבור לדאוג לקיום תמידי של מניינים.

סיכום

ראינו שישנה חובה על הציבור לקיים מניין, ומכוחה נגזרת חובה גם על היחידים כאשר הם חלק מאותו ציבור. במקרה שהיחיד איננו חלק מציבור, כגון יחיד שנמצא מעבר לנהר או מחוץ לתחום, אין עליו חובה לדאוג לתפילת הציבור, אך יש עליו חובה לטרוח וללכת עד שיעור של ארבעה מילים בכיוון הליכתו, או מיל בכיוון ההפוך. מצד שני כאשר מנהיגי ציבור שוקלים בפלס את השאלה האם לבטל לגמרי את בתי הכנסת, ממילא מצטרפת לחובת היחידים החובה לדאוג לשמר את אש התמיד ועת הרצון לתפילה וחובה לקים מניין כל עוד הדבר אפשרי.

מעבר לכל האמור, יש להוסיף טעם מחשבתי נוסף לחובה להקפיד על תפילה במניין, והוא – שיסוד תקנת התפילה הוא כנגד קרבנות הציבור, ומכיוון שגם תפילת היחיד מיוסדת כנגד עבודת הקרבנות, גם בה יש ממד ציבורי שאינו שלם ללא קיומו של מניין ובית הכנסת. בנוסף לכך, בית הכנסת מהווה “מקדש מעט” לאחר חורבן בית מקדשנו, לאור זאת מובנים היטב גם דברי ריש לקיש שהובאו לעיל (ברכות ח ע”א) – שאי כניסה לבית הכנסת גורמת גלות, וכן דברי ריב”ל[7] (שם) שכניסה לבית הכנסת מזכה באריכות ימים במקביל לשכר המובטח בארץ ישראל.

למעשה, ראוי וצריך לעשות כל מאמץ לקיים מניינים בכל קהילה, תוך הקפדה יתרה על תקנות משרד הבריאות, וניתן בינתיים לקיים את המניינים ברחובה של עיר (כמנהג התענית) וכאשר כל ציבור יתפלל יפתללו איתו היחידים שמנועים מלצאת באותה שעה שהיא עת רצון. וכל מנהיג ציבור צריך לדאוג לקיים את המניין, וכאשר מתקיים המניין בציבור כל יחיד יקבל מענה אישי האם הוא יצטרף מרחוק למניין בעת רצון, או שיסייע בפועל בקיום המניין.

לכן נכון להאבק על המשך הפעלת בתי הכנסת עד כמה שאפשר.

[1] התשובה מבוססת על דברים שכתבתי בעבר (שו”ת בדי הארון אורח חיים, ב). ראו שם באריכות את כל צדדי הסוגיה.

[2] הגר”מ פינשטיין זצ”ל (אגרות משה או”ח ח”ב, כז) מעלה אפשרות שכאשר הוא בביתו צריך לילך יותר ממיל, הוא מעלה שתי סיבות להחמיר ביושב בביתו: האחת, שמיל היא קולא להולך בדרך על מנת שיגיע למחוז חפצו, והשנייה – שבביתו מדובר בביטול תפילה במניין בקביעות. אולם למסקנה הוא מסיק שמכיוון שלא הוזכר שיעור ליושב בביתו, אין חובה להחמיר יותר ממיל.

[3] יש להעיר ששחרור עבדים הוא אמצעי עוקף לגיור כיוון שהעבדים לא מקבלים מצוות, ובשחרור הם הופכים ליהודים ויתכן וזה הטעם לדין זה ואכמ”ל.

[4] לכאורה יש להשוות דין זה לדין קריאת התורה.  ואכמ”ל, עם זאת, נלענ”ד שיש לחלק בין חובת היחיד לשמוע קריאת התורה לחובת היחיד להתפלל במניין משתי סיבות: א. התפילה נתקנה לכל יחיד ויחיד ואילו קריאת התורה נתקנה רק לציבור. וכיוון שגם חובת היחיד להתפלל מושתתת על קרבנות ציבור, על כן נראה שלאחר התקנה היחידים הם כ”בעלי המעמד” בקרבנות ציבור, שכן הם משמשים כנציגיהם של ישראל כדברי הירושלמי (תענית פ”ד ה”ב) וברמב”ם (כלי המקדש ו, א), וממילא התקנה מחייבת כל יחיד לקיים את עבודתו הפרטית כחלק מציבור. ב. השו”ע פסק בסתם שגם בקריאת התורה יש חובה על היחיד לשמוע קריאת התורה, אולם אין לו חובה להשלים את קריאת התורה אם הוא לא שמע.

[5] באופן דומה יש לבאר את דברי החוות יאיר שכתב שאין להתיר לעבור במעבורת של גוי בשבת לצורך מניין, אף על פי שזה רק “שבות דשבות”, שכן אין זה נחשב למקום מצווה. גם כאן, היחיד שנמצא בעבר הנהר איננו חלק מהציבור ולכן לא חלות עליו חובות הציבור. אולם להלכה המגן אברהם (או”ח תטו ס”ק ב) מביא את דברי המהרי”ל, ודוחה אותם מכוח ההכרעה שיש חובה על היחיד ללכת ד’ מילין (או”ח צ, טז), ומכאן שחובת המניין איננה רק חובה כחלק מציבור אלא חובה על כל יחיד ויחיד. ונלע”ד פשוט שיש לקבל את דחיית המגן אברהם, שהרי כאמור לעיל להלכה פסק השו”ע שתפילה בציבור הינה חובה על היחיד מכוח היחיד ולא רק מכוח הציבור (ומסתבר שדעת המהרי”ל כדעת הרמב”ם שם). באופן זהה יש לדחות את דברי הגר”ע יוסף (מצוטט בילקוט יוסף תפילה, סימן פט, יד) שציטט את דין המהרי”ל ולמד ממנו שעדיפה תפילה לאחר הנץ ללא מניין על פני תפילה קודם הנץ במניין וראו על כך עוד בתשובה בשו”ת בדי הארון אורח חיים.

[6] הרב שלמה בנימין שליט”א העיר לי, שלאור זה אפשר להבין בצורה נפלאה את שיטת ר’ אלעזר בן עזריה במשנה בברכות (ד, ז): “רבי אלעזר בן עזריה אומר: אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר, וחכמים אומרים: בחבר עיר ושלא בחבר עיר; רבי יהודה אומר משמו: כל מקום שיש שם חבר עיר – יחיד פטור מתפלת המוספין”. כלומר לשיטת ר’ יהודה אכן היחיד איננו בר חיוב אלא רק הציבור אולם לדעת חכמים ישנה חובה על כל יחיד לעבוד את עבודת הציבור.

[7] הוא גם מקור הדעה ש”תפילות כנגד קרבנות תקנום” (בבלי, ברכות כו ע”א).