ארבעת הבנים מייצגים ארבעה טיפוסים שונים, ובמהלך חייו עשוי אדם אחד להכיל בתוכו כל אחת מארבע הדמויות הללו, כשבכל אחת מהן משתקף שלב אחר של חיפוש רוחני. ההגדה מנתבת אותנו להיות הבן החכם – שמתבונן במציאות מתוך שאלות, ואינו “מחמיץ” את התשובות המתגלות

כנגד ארבעה בנים דברה תורה. אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול” (הגדה של פסח).

ארבעת הבנים מייצגים ארבעה טיפוסים שונים. אולם החיים הם דינמיים, ובמהלכם – אדם אחד עלול להכיל בתוכו כל אחת מארבע הדמויות הללו. עם זאת, המעברים בין הזהויות השונות יכולים להיות מבלבלים ומתסכלים, במיוחד כאשר מדובר במעבר בין הזדהות עם דמות “חיובית” לדמות הנתפשת כ”שלילית”. לפיכך, חשוב להכיר בכך שארבע הדמויות המוזכרות בהגדה משקפות שלבים שונים של חיפוש רוחני, ולפעמים האדם חייב לעבור דרך כל אחת מהן. הכרת הדינמיקה שבין השלבים יכולה לעזור לאדם לכוון את מסע החיים.

שאינו יודע לשאול

שאלות הן הבסיס לצמיחה. השאלה פותחת בפני השואל הזדמנות להתבונן בעולם בעיניים חדשות, מתוך מוכנות ללמוד ולהשתנות, ומשמשת כלי המניע אותו לחפש ולגלות. בלא יכולת לשאול – אדם נשאר “תקוע” במקומו ובמעלתו, הוא יודע רק את המוכר ואילו כל שאר העולם נותר עבורו ספר חתום. את מצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר פותחת המשנה בתיאור “הבן שואל אביו. ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו” (פסחים פ”י מ”ד). מה מלמד האב את בנו? לכאורה היינו מצפים שיתחיל לספר אודות יציאת מצריים, אולם המשנה ממשיכה ברשימת שאלות: “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות…?” כלומר, תפקיד האב הוא ללמד את בנו לשאול![1]

התם

התם כבר יודע לשאול. אולם, בתמימותו הרבה, הוא מוכן לקבל על שאלותיו תשובות פשטניות. לפעמים נובעת פשטנות זו ממגבלות המשיב, ולעיתים מזומנות – ממגבלות של השואל, “ולפי דעתו של בן אביו מלמדו” (שם). בין כך ובין כך, התם מקבל, בין השאר, תשובות בנאליות ושטחיות שאינן מתמודדות עם עומק הקושיות והקשיים. עם זאת, בדיוק מסיבה זו הוא חי בעולם הרמוני בו הכול מסודר ומובן. אמנם, במבט ראשון, יש חן ורוגע בתמימות כזו, אבל בסופו של דבר זו אשליה: העולם והמציאות מורכבים, ויום אחד הילד יגדל ויבחין כי לא הכול כל כך פשוט.

הרשע

האפשרות שהשאלות יהיו משכנעות יותר מאשר התשובות יכולה להביא אדם לידי משבר. הוא כועס על כל מי שלדעתו “עבדו” עליו וסיפרו לו שקרים. הוא מזלזל בכל אלו שעוד מאמינים בהסברים שכעת נראים לו שטחיים וחלקיים, אם לא שקריים. הוא מאבד את האמון בחברה ובתרבות בה גדל ומסתגר מפניהן, מסרב להקשיב ולקבל שום דבר מאלו שמעלו באמונו. כאשר היה תם האמין בכל דבר ועכשיו אינו מאמין בשום דבר. זהו התהליך הטרגי שעבר הבן הרשע בהגדה של פסח: הוא אומנם שואל שאלות, אך הוא אינו מעוניין להתבונן על העולם בעקבותיהן. מטרתו היא התרסה בלבד: “רשע מה הוא אומר? ‘מה העבודה הזאת לכם’? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר” (הגדה של פסח). שורשה של ה”כפירה בעיקר” היא היציאה מהדיאלוג של שאלות ותשובות, שכל כך חיוני לקיום היהודי.

החכם

המשותף לשלשת הבנים הקודמים הוא שאף אחד מהם אינו מתבונן במציאות בעיניים שואלות ולומדות. הראשון אינו יודע לשאול, השני חושב שכל שאלותיו כבר נענו, ואילו השלישי חושב ששאלותיו חסרות מענה, וממילא אין טעם לשאול ולחפש. לעומתם, הבן חכם הוא “חוזר בשאלה” – הוא מוכן לחזור ולשאול שוב פעם את השאלות.

מה מקורה של המוכנות לחזור ולנסות שנית? כמו הרשע, גם החכם מכיר במורכבות המציאות, אבל תובנה זו מובילה אותו דווקא למסקנות הפוכות. העולם הוא מורכב, ולכן עצם הציפייה להסברים מוחלטים הייתה מאז ומתמיד אשליה: מוגבלותם של ההסברים נובעת במידה רבה מטבעו של העולם, ולכן – אין להאשים את המשיבים ולהתנשא כלפיהם. הבן החכם מבין שמהעובדה שהמבוגרים, ובכללם הוריו, אינם יודעים הכול – אין להסיק שאינם יודעים כלום; למעשה, יש לאדם הרבה מה ללמוד גם מאותם האנשים שבעבר זלזל בהם. כאמירתו המפורסמת של מרק טווין: “כשהייתי בין חמש עשרה גיליתי שאבי טיפש. כאשר הייתי בן עשרים התפעלתי כמה הזקן למד בחמשת השנים האחרונות.” העולם מורכב ומלא סתירות, ולכן גם אם האדם חש כי לא כל מה שהאמין בו בעבר אכן נכון – אין זה מחייב שהיה זה שקר. האפשרות הקלה ביותר היא להשליך את הכל; קשה הרבה יותר לחפש את נקודות האור והאמת שנמצאות בכל מקום ובכל אדם ולהופכן לדבר-מה בעל משמעות.

הבן החכם של ההגדה לא זכה בתוארו בשל התשובות המדויקות, אלא בזכות השאלות שהוא שואל. הוא היחיד מבין ארבעת הבנים שיודע שהוא לא יודע. הוא עומד בפני העולם בענווה, עולם שהוא יפה כל-כך דווקא משום שהבלתי-נודע מסתתר בו. החכם שומע את קריאתו של אלוהים “בקשו פני תמיד” ויודע שהחיים הם מסע של חיפוש. הוא זוכה לחזור לתמימות, תמימות עליה אומר הפתגם החסידי: “גדולה התמימות מהחכמה, אבל כמה חכם האדם צריך להיות כדי להיות תמים”.

ה’אחד’ נמצא בכל אחד

למרות ההבדלים המשמעותיים, יש בין ארבעת הבנים גם מן המשותף, וכך מתאפשרת ההתקדמות בין התובנות והשלבים השונים. רבי לוי יצחק מברדיצ’ב, שהיה ידוע באהבתו הגדולה לכל יהודי, אמר ביחס לדברי ההגדה “אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול” כי ניסוח זה בא ללמדנו שה”אחד”, אלוהים, נמצא בכל אחד מארבע דמויות אלו – לא רק בחכם, אלא גם בתם, בזה שאינו יודע לשאול, ואפילו ברשע.

אסור להחמיץ!

מאות שנים המתין עם ישראל ליום הגדול שבו יוכל לצאת מעבדות לחירות. סוף-סוף הגיע הזמן להשתחרר, אבל כדי לממש את ההזדמנות הזו הם היו צריכים לקום וללכת – מיד. אבל, כפי שהתברר ביציאת מצרים, לנצל את ההזדמנות אינה משימה פשוטה כלל ועיקר. לרוב, האדם כבול בשגרת היומיום שלו, והופך איטי ונוקשה. עד שיצליח להחליט ולהתארגן ייסגר חלון ההזדמנויות. המילה “הזדמנות” מתורגמת באנגלית כ- opportunity, שמובנה המקורי הוא “יש אוניה בנמל”: לעיתים מזומנות קורה שעד שהאדם מוכן – האונייה כבר שבה ללב הים.

משמעותו העמוקה של איסור חמץ היא תגובה לחולשה אנושית זו. יציאת מצרים הייתה בחיפזון כל כך גדול – עד שהזמן לא הספיק כדי שהבצק יוכל להחמיץ, ולכן אפו היוצאים מצות ולא לחם (שמות יב לד). אבל, ייתכן שבין בני ישראל היו גם אנשים שלא עלה על דעתם שניתן לצאת למסע מבלי לקחת לחמניות לארוחת הצהרים, וכאשר יצאה הקריאה שחייבים לזוז – הם התייחסו אליה בביטול והתעכבו. משסיימו לארוז את הלחמניות הטריות גילו להפתעתם שנשארו לבדם במצרים, וכי שערי היציאה מהעיר נחסמו לפניהם, הפעם לתמיד.

חז”ל המשילו את החמץ ליצר-הרע. יש שמציגים את היצר-הרע כדמות מפלצתית, שטן המסית את האדם לעבירה. אולם, הקישור בין יצר-הרע ובין החמץ אינו מתאים לפרופיל כזה: חמץ הוא דווקא עניין מועיל – טעים ובריא (וחוץ מפסח הוא אפילו כשר). עם זאת, דווקא בדימוי לחמץ מיוצג אויב מסוכן הרבה יותר. בתלמוד הבבלי מופיעה תפילה “רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאר שבעיסה” (ברכות יז ע”א). רש”י מפרש “שאר שבעיסה – יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו“. יצר-הרע עמו אנו מנהלים מאבק בלתי פוסק אינו היצר שמנסה לשכנע אותנו לעשות דברים רעים במובהק, אלא דווקא זה שבכל פעם בה אנו מגיעים לצומת משמעותי הוא מנסה לפתות אותנו לבחור בדרך היותר נוחה והיותר קלה, לא להתאמץ ולא להשתנות – להתעכב ולהחמיץ.

בחג הפסח קוראים את מגילת שיר השירים, בו מתואר רגע של החמצה עצומה: “אני ישׁנה ולבי ער, קול דודי דופק – פּתחי לי אחתי רעיתי…” (שיר השירים ה, ב). האישה מחכה לדודה שיבוא, “לבי ער”. סוף כל סוף נשמעת הדפיקה בדלת, אבל במקום לקפוץ מהמטה ולפתוח לו, האישה מתעכבת בגין עיסוק בעניינים של נוחות וסדר: “פשׁטתי את כתנתי איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי איככה אטנפם”. עד שהיא גומרת להתמהמה וקמה לפתוח את הדלת, הדוד כבר אינו שם: “פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר, נפשׁי יצאה בדברו, בקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני.”

יש אנשים שכל חייהם עוברים עליהם בהמתנה – מחכים “לזכות באהבה”, מחכים “להגיע להארה”, או במושגים יותר קונקרטיים – ממתינים למצוא את זיווגם או לגלות את תפקידם בחיים. מחכים וזה לא בא להם. לעיתים קרובות, הם מתאכזבים מעולם שנראה סגור וחסום בפניהם ושאף פעם לא מציע להם הזדמנות להתפתח. אבל האמת היא הפוכה, הם אלו שסוגרים עצמם ולא מסוגלים להיענות לקול קריאתם של החיים הפותחים את שעריהם לקראתם.

המילה ‘חמץ’ קשורה למילה ‘החמצה’, ואיסור החמץ בפסח מלמד את האדם שאסור לו להחמיץ הזדמנויות להתפתחות. בלשון המכילתא, ספר הלכה שנכתב לפני כמעט אלפיים שנה: “כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה, אלא אם באה מצווה לידך – עשה אותה מיד” (מכילתא בא).

הבן החכם, היודע לשאול את השאלות מחד ולהאזין לתשובות מאידך, יודע להמתין להזדמנויות בסבלנות ולזהותן. הוא אינו אדיש כזה שאינו-יודע-לשאול, נתפס להבלים כתם או אדיש ומיואש כרשע, המחמיץ כל הזדמנות להתפתחות. בפסח, ניתנת לנו הזדמנות מיוחדת להיות הבן החכם – להתבונן במציאות מתוך שאלות ולא להחמיץ את התשובות המתגלות לנו.

נסיים בסיפור חסידי על חמץ: בערב פסח כנס רבי לוי יצחק מברדיצ’ב שניים מתלמידיו והטיל עליהם משימה. מהראשון הוא ביקש שילך מבית לבית ויספר שיש חולה שחייב לאכול חמץ. התלמיד השני נשלח לאסוף עבור החולה טבק טורקי, שבאותו הימים ייבואו היה אסור ברוסיה שהייתה שרויה במלחמה נגד האימפריה העותומאנית. אחרי שעה קלה, חזר השליח הראשון והתנצל על כך שהוא לא הצליח לאתר שום חמץ, הכל כבר נשרף לקראת פסח. כמה שעות מאוחרת יותר, חזר השליח השני יחד עם תהלוכה של אנשים נושאים שקי טבק. רבי לוי יצחק הסתכל על שני תלמידיו והרים את מבטו כלפי מעלה: “רבונו של עולם, כמה בני ישראל אוהבים אותך. הצאר שם בכל פינה שוטר כדי לבדוק שאין טבק מטורקיה, ובכל זאת לכולם יש בלי סוף. לך אין אפילו שוטר אחד לבדוק שאין חמץ, וכל הבתים נקיים ממנו”.

לכל הקוראים היקרים ברכותיי לחג כשר ושמח!

[1] לדעת השולחן ערוך הסיבה שמיד אחרי קידוש מוזגים את הכוס השניה של היין היא: “כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה” (אורח חיים תעג ס”ק ז). חשיבותן ומרכזיותן של השאלות מתבטאת גם בחובה המוטלת על מי שעורך את הסדר לבדו “לשאול לעצמו” (בבלי פסחים קטז ע”א).