אפתח בסיפור שסיפר לי חברי היקר חנניה שוורץ. בפלוגת המילואים של חנניה ישנו בחור בעל תחביב מעניין “קופץ גגות[1]. אותו בחור סיפר לחנניה שבפעמים הראשונות שהוא ניסה לקפוץ מגג לגג, אע”פ שהוא לקח תנופה, כאשר הגיע לשפתו של הגג ננעלו שריריו, והוא לא היה מסוגל לקפוץ למרות שהתכונן לקפיצה זו ואף רצה בה. שריריו לא נתנו לא.
הסיפור הזה לדעתי נוגע ביסודות עמוקים מאוד בחיים בכלל, ובעולם הרוח בפרט. הדחף הראשוני והבסיסי של כל אדם הוא להתקדם, לממש את מקסימום היכולות שלו, ולגעת בנקודת הגבול האישי שלו. אך פעמים שהדחף והרצון הזה מסכן את החיים עצמם. כאן נכנסות לפעולה מערכות שביום יום אינן פעילות,ומזהירות מסכנה, ואף מונעות כל פעולה והתקדמות.
הרב קוק באורות הקודש (ב’ עמ’ תקמד’- מומלץ לעיין בכל הפיסקה), לאחר שהוא מדבר על חשיבות “התעלות הרצון”, כותב:

“אבל בתוך הרצון העכשוי כמה סיגים עדיין יש בו, ומתוך הזכות של הניצוצות הטובים של הרצון שהתעלה, חפצים גם אלה הסיגים לזכות בחופש, וחופשם יחריב את העולם ויזהם אותו. לזאת המלחמה עצומה היא, וכל מחנה מגינה בצדק, ולוחמת בצדק. החופשים לוחמים בעד ניצוצי  הטוב של הרצון שלא יסבלו עבדות לאין צורך, שהוא אך למחסור. והמשועבדים, מכירי העבר ויודעיו בהדר טובו, מגינים על השעבוד, שלא יהרסו חלקי הרצון המזוהמים את הבניין האצילי של העולם. וגדולי הנפש צריכים לתווך את השלום בין הלוחמים, בהראותם לכל אחד מהם, מה הוא הגבול השייך לו באמת”.

ישנו תהליך שבו רצון העולם והאדם מתברר לו אט אט ומגלה את הטוב האמת והמוסר אשר בו ע”י התביעה לחופש. אך יחד עם הנקודות הטובות שמתבררות ע”י החופש, גם הסיגים תובעים את אותו חופש ואת הסרת המוסרות מעליהם. וכאשר העול יוסר מעל סיגים אלו הם מסכנים את העולם כולו.
בהמשך דבריו מסביר הרב היכן היא נקודת הכשל, מדוע קשה להבחין בין הסיגים לבין הנקודות הטובות:

“עוד הסכנה בהם יותר גדולה, כשהחלקים הבלתי מבוסמים, השרידים הרבים של הברבריות, הולכים במצבם הטבעי הפרוע, והצד המתוקן שברוח האדם סוכך עליהם באברת דמיונו, להעטיף מעטה של ברק נוצץ על כל תועבה ושקר”.

דווקא הצד המתוקן שבאדם אשר עורג לטוב, חופש וגאולה לוקה בדמיונות שווא. הדמיונות הללו אכן סוחפים ונשמעים מבטיחים לכל המצפה לישועה. אך בעצם דמיונות אלו הם כיסוי לשקר הגדול אשר יתגלה מאוחר יותר[2].
כפי שאומר הרמח”ל במסילת ישרים המלחמה היא פנים ואחור. מחד, חסימת נקודות אשר כן עברו תהליך ברור גורמת קיבעון ומאובנות אשר יכול להביא לריקבון. אך מאידך יש לשים לב האם בתוך חזון החופש ונתינת המקום, ניתן (מתוך רצון טוב) מקום למאוויים, דחפים ואף רצונות שאינם מבוררים. מקומות אשר למראית עין “רוממות אל בגרונם” אך “חרב פיפיות בידם“, אשר מסכנים את כל מה שנבנה עד עכשיו.
לתפיסתי ישיבתנו חרטה על דגלה להיות מ”גדולי הנפש”, אשר מתווכים ומוצאים את נקודת הגבול והשלום בין השאיפה לחידוש, ובין השימור על מה שכבר נבנה והתפתח. מלאכה שהיא איננה פשוטה וצריכה להעשות “בטוב דעת ושום שכל”.

 בברכת ה”חונן לאדם דעת”.

[1] או בשמם ה”מקצועי” פארקור. ואכמ”ל

[2] דוגמא להמחשה לעניין זה הוא חזון “מזרח תיכון חדש” אשר אין ספק שהוא מלא רומנטיקה אך כמעט לכ”ע הוכח כלוקה בהבנת המציאות, ואכמ”ל.