“מעשה אבות סימן לבנים” בפירוש רמב”ן לתורה – דף מקורות לשיעור המצולם (בתחתית הדף)

א. הבעיה: מה הצורך בסיפורי בראשית?

1. רמב”ן לבראשית י”ב, ו (חלק א’):

אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו ‘כל מה שאירע לאבות סימן לבנים’, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו.

1. רמב”ן לבראשית כ”ו, כ:

ויקרא שם הבאר עשק – יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות, ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה?! אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד.

ב. היחס בין הנבואה במעשים לבין הזכרתה בטקסט המקראי

(1) עצם המאורע הוא רמז לעתיד, ולאו דווקא הזכרתו בתורה

1. רמב”ן לבראשית מ”ח, כב:

וקרוב אלי עוד שעשה יעקב כדרך שיעשו הנביאים. נטה ידו בחרב כנגד ארץ האמורי וזרק שם חצים להיותה נכבשת לבניו, כענין שעשה אלישע “וישם ידיו על ידי המלך ויאמר אלישע ירה ויור” (מל”ב י”ג, טז), ואף על פי שלא סיפר הכתוב כן, ירמזנו בפסוק הזה. ויתכן שזה טעם אמרו לקחתי, כי מאז לוקחה הארץ לבניו.

(2) את פשר הנבואות במעשים ניתן ללמוד מכל מקור היסטורי

(i) לימוד מתוך התנ”ך

1. רמב”ן לבראשית י”ב, ו (חלק ג’):

ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם – … וכתב רש”י נכנס לתוכה עד מקום שכם להתפלל על בני יעקב כשיבואו מן השדה עצבים. ונכון הוא.

ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחלה, וקודם שנתן לו את הארץ, נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחלה קודם היותם זוכים בו, וקודם היות עון יושב הארץ שלם להגלותם משם, ולכן אמר והכנעני אז בארץ. וכאשר נתן לו הקב”ה הארץ במאמר, אז נסע משם ונטע אהל בין בית אל ובין העי, כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחלה.

(ii) לימוד מתוך דברי חז”ל וספרי היסטוריה

5. רמב”ן לבראשית ל”ב, ד:

ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים ומהם שבאו ברומה, והיא היתה סבת נפילתם בידם, וזה מוזכר בדברי רבותינו (ע”ז ח’ ב) ומפורסם בספרים.

1. הרמב”ן, “ספר הגאולה”, בתוך: ח”ד שעוועל (עורך), כתבי הרמב”ן, כרך א’ עמ’ רס”ח:

וכן הפיצך ה’ בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ, הוא פזור הגלות הזה שהוא מסוף העולם ועד סופו, וכן והשיבך ה’ מצרים באניות, בגלות טיטוס נהיה, שמילא ספינות מהם כאשר כתוב בספר הרומים, וכן יולך ה’ אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, הוא לכת אגריפס המלך לרומה בסוף בית שני, ועל הליכתו חרב הבית, כאשר כתוב בספר יוסף בן גוריון.[1]

ג. בין נבואה במילים לנבואה במעשים

(1) נבואה במעשים מכוננת מציאות בלתי הפיכה

1. רמב”ן לבראשית י”ב, ו (חלק ב’):

ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו’ (ירמיה נ”א, סג-סד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מל”ב י”ג, טז-יז), ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה’ וחץ תשועה בארם. ונאמר שם (יט) ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם. ולפיכך החזיק הקב”ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה.

(2) המעמד הכפול של מעשי האבות

1. רמב”ן לבראשית ט”ו, יא:

וירד העיט על הפגרים – לאכול אותם כמנהג העופות. וישב אותם – נרמז לו כי יבאו העמים לבטל הקרבנות וזרע אברהם יבריחום.

1. בראשית ל”ו, מ-מג:

ונכתבה הפרשה בדרך הנבואה לדעת רבים, ואיננו נכון! כי הנבואה למה תזכיר את אלה?! ועד איזה זמן תמנה ותפסיק בהם?! אבל הנכון שכל אלה לפני התורה. ונאמר שמשלו כאחד ויהיה פירוש למקומותם, שמשל כל אחד במקומו, או שהיה ממשלתם זמן מועט, ושנות רשעים תקצורנה (משלי י כז):

מגדיאל – “זו רומי”, לשון רש”י. ולא הבינותי זה. כי אם נאמר שיהיה נבואה לימים רבים ולעתים רחוקות, הנה מלכים רבים מלכו לאדום על מלכות רומי?! ואין רומי אלוף, אבל היא מלכות גדולה ואמתני ותקיפא יתירה, לא היה כמוה בממלכות?!

אבל מה שאמרו בפרקי רבי אליעזר (ל”ח) בשכר שפינה את כליו מפני יעקב אחיו נתן לו מאה מדינות משעיר ועד מגדיאל, ומגדיאל זו רומי שנאמר אלוף מגדיאל אלוף עירם. כוונתם בזה מה שהודעתיך כמה פעמים, כי היו המקרים בראשונים רמז לזרעם. והנה אלה האלופים האחרונים עשרה עם מגדיאל, רמז שיהיו מלכי אדום בממשלתם במלכות הרביעית עשרה, ימלכו על ארץ אדום, והעשירי מהם ימלוך על רומי, ומשם תתפשט אחרי כן מלכותם על כל העולם…

ד. מי הם האבות?

(1) אבות ישראל – אברהם יצחק ויעקב[2]

1. אברהם יצחק ויעקב: ראה לעיל, רמב”ן לבראשית י”ב, ו חלק א’ (מקור ‎1).
2. אברהם: ראה להלן, רמב”ן לבראשית י”ב, י (מקור ‎24):
3. יצחק: ראה להלן, רמב”ן לבראשית כ”ו, א (מקור‎22).
4. יעקב: רמב”ן לבראשית מ”ז, כח:

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה – כבר הזכרתי (לעיל מ”ג, יד) כי רדת יעקב למצרים [ירמז בגלות השלישית] הוא גלותינו היום ביד החיה הרביעית (דניאל ז’, ז) רומי הרשעה, כי בני יעקב הם עצמם סבבו רדתם שם במכירת יוסף אחיהם, ויעקב ירד שם מפני הרעב, וחשב להנצל עם בנו בבית אוהב לו, כי פרעה אוהב את יוסף וכבן לו, והיו סבורים לעלות משם ככלות הרעב מארץ כנען, כמו שאמרו (לעיל מ”ז, ד) לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען. והנה לא עלו, אבל ארך עליהם [נ”א עליו] הגלות, ומת שם ועלו עצמותיו, וזקני פרעה ושריו העלוהו, ועשו עמו אבל כבד.

וכן אנחנו עם רומי ואדום. אחינו הסיבונו ביאתינו בידם, כי כרתו ברית עם הרומיים. ואגריפס המלך האחרון לבית שני ברח אליהם לעזרה, ומפני הרעב נלכדו אנשי ירושלים, והגלות ארך עלינו מאד, לא נודע קצו כשאר הגליות. ואנחנו בו כמתים אומרים “יבשו עצמותינו נגזרנו לנו” (יחזקאל ל”ז, יא), ויעלו אותנו מכל העמים “מנחה לה'” (ישעיהו ס”ו, כ), ויהיה להם אבל כבד בראותם כבודנו. ואנחנו נראה בנקמת ה’, יקימנו ונחיה לפניו.

 (2) אבות הגויים – עֵשו[3]

1. ראה לעיל, רמב”ן לבראשית ל”ו, מג (מקור ‎9); להלן רמב”ן לשמות י”ז, ט (מקור ‎17).

(3) ‘אבות’ שאינם אבות

(i) בריאת העולם

1. רמב”ן לבראשית ב’, ג:

ודע, כי נכלל עוד במלת “לעשות”, כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם, כי קיומו יהיה ששת אלפים שנה (ר”ה ל”א, א), שלכך אמרו (ב”ר י”ט, ח) יומו של הקב”ה אלף שנים.

1. רמב”ן בהקדמתו לספר שמות:

השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר ובמקרי האבות שהם כענין יצירה לזרעם מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל עתיד לבא להם ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם.

(ii) משה ויהושע

1. רמב”ן לשמות י”ז, ט:

ויתכן שפחד משה פן יתגבר בחרבו מפני היותו עם נוחל החרב מברכת הזקן שאמר לו ועל חרבך תחיה (בראשית כ”ז, מ), כי המלחמה מן המשפחה הזאת היא הראשונה והאחרונה לישראל, כי עמלק מזרע עשו (שם ל”ו, יב), וממנו באה אלינו המלחמה בראשית הגוים, ומזרעו של עשו היה לנו הגלות והחרבן האחרון, כאשר יאמרו רבותינו (עבודה זרה ב’ ב) שאנחנו היום בגלות אדום, וכאשר ינוצח הוא, ויחלש הוא ועמים רבים אשר אתו, ממנה נושע לעולם, כאשר אמר (עובדיה א’, כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה’ המלוכה. והנה כל אשר עשו משה ויהושע עמהם בראשונה יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם, על כן התאמץ משה בדבר.

ה. אופיו של הקשר בין נבואה במעשים לבין העתיד שהיא מכוננת

(1) רמז על העתידות

(i) רמז לאבות

1. ראה לעיל, רמב”ן לבראשית י”ב, ו, חלק ג’ (מקור ‎4).
2. רמב”ן לבראשית ל”ג, יח:

ויחן את פני העיר – לא רצה להיות אכסנאי בעיר, אבל רצה שתהיה תחילת ביאתו בארץ בתוך שלו, ולכן חנה בשדה וקנה המקום, וזה להחזיק בארץ. והמעשה הזה היה רמז, כי המקום ההוא יכבש לפניו תחילה, טרם הורישו יושבי הארץ מפני זרעו, כאשר פרשתי באברהם (לעיל י”ב, ו). ורבותינו אמרו (ב”ר ע”ט, ו) נכנס עם דמדומי חמה וקבע לו תחומין. ועל דעתם לא היה בכוונה ממנו. אבל על כל פנים היה המאורע לרמוז על העתיד שאמרנו.

(ii) רמז לבנים

1. רמב”ן לבראשית ל”ב, ט:

והיה המחנה הנשאר לפלטה – … וגם זה ירמוז שלא יגזרו עלינו בני עשו למחות את שמנו, אבל יעשו רעות עם קצתנו בקצת הארצות שלהם, מלך אחד מהם גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו, ומלך אחר מרחם במקומו ומציל הפלטים. וכך אמרו בבראשית רבה (ע”ו, ג) “אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו, אלו אחינו שבדרום, והיה המחנה הנשאר לפלטה, אלו אחינו שבגולה”. ראו כי גם לדורות תרמוז זאת הפרשה.

(2) יצירת העתידות

(i) אלקים משתמש במעשי האבות על מנת לכונן עתיד

1. ראה לעיל, רמב”ן לבראשית י”ב, ו, חלק ב’ (מקור ‎7).
2. רמב”ן לבראשית כ”ו, א:

ולדעתי נכלל עוד בענין רמיזה בעתיד, כי גלות אברהם אל מצרים מפני הרעב רמז שיגלו בניו שם, ולכתו אל אבימלך לא היה גלות כי שם היה יושב ברצונו, אבל ירידתו של יצחק שם מפני הרעב ירמוז לגלות, כי גלה ממקומו בעל כרחו והלך אל ארץ אחרת, והנה היה גלותו ממקומו אל ארץ פלשתים שהיא ארץ מגורי אביו, וירמוז לגלות בבל שהוא מקום מגורי אבותם שהיו באור כשדים.

ודע כי הגלות הנזכר ירמוז למעשה יצחק, כאשר לא לקחו אשתו, ולא היה לו שם רק הגלות והפחד, ומתחילה אמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת – ולימים חזר בו ואמר לך מעמנו – ואחרי כן חזרו אליו בברית, וכן גלות בבל גלו שם “מפני זלעפות רעב” (איכה ה’, י), ומעת היותם שם לא עבדום ולא ענו אותם, אבל היו גדוליהם שרים במלכות, ואחרי כן אמרו “מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל” (עזרא א’, ג), והזהירו עליהם שרי עבר הנהר והפחות ואחרי כן בטלו הבנין והות בטלא עד זמן ועידן אחרי כן חזרו ונתנו רשות בבנין והזהירו ואמרו די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי (שם ו’, י).

(ii) מעשי האבות מכוננים את מעשי הבנים

1. האבות מגנים על הבנים: רמב”ן לבראשית ל”ב, יז:

ורוח תשימו בין עדר – כדי להשביע עינו של אותו הרשע ולתווהו על הדורון. וסברו בבראשית רבה (ע”ה, יג) שיש בזה רמז, אמר יעקב לפני הקב”ה רבונו של עולם אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותן זו אחר זו אלא הרוח להם מצרותיהם. עשה רמז שיהיו המסים והארנוניות שיגבו בני עשו מזרעו ברוח והפרש בין זו לזו.

1. חטאי האבות מכוננים את גורל הבנים: רמב”ן לבראשית י”ב, י:

ויהי רעב בארץ – הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב”ה נקם נקמתם בנגעים גדולים, והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם.

ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א’, כב) וכל הבת תחיון, והקב”ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ. לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים.

והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה (ח’, ו) רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר, אמר הקב”ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך, ואתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו, באברהם כתוב ויהי רעב בארץ, בישראל כתיב (מ”ה, ו) כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ [וכו’].

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל[4]. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה (הרשע ו)החטא.

ו. הזיקה בין ‘סימן לבנים’ בדברי חז”ל ל’סימן לבנים’ בדברי רמב”ן

(1) הרחבת הכלל

(2) העברת המשקל ממילות הכתוב אל המאורעות המתוארים בו

[1] ספר יוסיפון חובר כפי הנראה על ידי יהודי איטלקי בשנת 953 לספירה הנוצרית, אך יוחס בטעות ליוסף בן מתתיהו עצמו. מטרת הספר כפי שתיאר אותה המחבר, היא להביא בפני אחיו את תולדות ישראל בבית השני, כאמור למשל בספר יוסיפון כרך א’ עמ’ 144 (ל”ה, 8-7) : “ואני ליקטתי דברים מספר יוסף בן גוריון ומסיפרי סופרים אחרים אשר כתבו מעשה אבותינו ואגרתי אותם במגילה אחת”.

דברי הרמב”ן רומזים לאמור בספר יוסיפון כרך א’ עמ’ 292 (פרק ס”ג, שו’ 10-1): “ויהי אחרי כן וילך אגריפס ויגד לנירוס קיסר מלך רומא את כל הדברים האלה באשר מרדו היהודים ובאשר הרגו את שרי רומנים ואת כל חילם. וישלח נירוס קיסר הנקרא אוגוסתוס את כיסתיאוס שר צבא רומא היושב בארם ויד רמה עמו מחיל רומנים כי נלחם עם מלך פרס ויכהו והשיב מלכות פרס תחת יד רומא, ויצו עליו נירוס לעלות ביהודה לדבר אל העם דברי שלום ולדבר על ליבם להשיבם בברית. ויהי כאשר דיבר אגריפס את הדברים האלה באזני כיסתיאוס וישמח כיסתיאוס לדברי אגריפס כי מצא עלילה לעשות נקמה ביהודים בעבור אשר שפכו דמם לרוב מחיל רומנים ומיושבי ארם. ויאסוף כיסתיאוס חיל כחול אשר על שפת הים לרוב ויבוא ביהודה…”.

[2] נדמה כי רמב”ן רואה גם באמהות “אבות”, המכוננות במעשיהן עתיד, אך המקורות בעניין זה מועטים ומסופקים.

[3] נדמה כי רמב”ן רואה גם בהגר “אב”, המכוננת במעשיה עתיד, אך המקורות בעניין זה מועטים ומסופקים.

[4] במהדורת “הכתר” הנוסח הוא “ולהכשיל”, כנוסח דה”ב כ”ה, ח: “כִּי יֶשׁ כֹּחַ בֵּאלֹהִים לַעְזוֹר וּלְהַכְשִׁיל”. נראה שזהו אכן הנוסח הנכון, ומעתיק שלא הבין מדוע הרמב”ן כותב בהקשר כזה “להכשיל”, ביקש “לתקן” את הנוסח.

[5] בראשית רבה (תיאודור-אלבק) מ’, טז (כרך א’ עמ’ 386-385).

להורדת השיעור בקובץ mp3 לחץ כאן