הָרְשָׁעִים הֵם מְלֵאִים חֲרָטוֹת וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים כְּלָל מַהוּ חֲרָטָה
כִּי זֶהוּ בְּעַצְמוֹ שֶׁהֵם מִתְגַּבְּרִים בְּעִנְיַן רִשְׁעָתָם, זֶהוּ בְּעַצְמוֹ חֲרָטָה
כִּי מֵחֲמַת שֶׁבָּא בְּדַעְתָּם חֲרָטוֹת, עַל כֵּן הֵם מִתְגַּבְּרִים בְּיוֹתֵר בְּרִשְׁעָתָם
כְּמוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁנִּלְחָמִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה
שֶׁכְּשֶׁאֶחָד רוֹאֶה שֶׁחֲבֵרוֹ מִתְגַּבֵּר נֶגְדּוֹ, אֲזַי הוּא מִתְגַּבֵּר בְּיוֹתֵר כְּנֶגְדּוֹ
כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ
כְּשֶׁהָרָע רוֹאֶה שֶׁמַּתְחִיל אֵיזֶה טוֹב לְהִתְעוֹרֵר אֶצְלָם
אֲזַי הוּא מִתְגַּבֵּר בְּיוֹתֵר
וְהָבֵן
וְזֶהוּ כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת ה’, אֲפִילּוּ לִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם, לְכָל אֶחָד לְפִי עֶרְכּוֹ
שֶׁכָּל מַה שֶּׁרוֹצֶה יוֹתֵר לִכָּנֵס בַּעֲבוֹדַת ה’ מִתְגַּבֵּר עָלָיו הַבַּעַל דָּבָר בְּיוֹתֵר
וּכְבָר מְבאָר מִזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר
וְצָרִיךְ לִהְיוֹת מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר זֶה וּבְתַחְבּוּלוֹת תַּעֲשֶׂה מִלְחָמָה לְהִתְגַּבֵּר עַל הָרָע בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל בְּכָל פַּעַם
אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לְנַצֵּחַ  

פתיחה

חרטה היא דבר יקר.

האם חוויתי פעם חרטה אמיתית? חרטה עזה כזאת, צער כל כך עמוק על השטות שעשיתי? חרטה אמיתית היא חוויה קשה. כל כך הייתי רוצה שזה לא יקרה, שהאדמה תבלע אותי. חרטה אמיתית היא גם צומת; האם אני בוחר לעמוד מול מה שעשיתי, לפייס את מי שפגעתי בו, או שמא “לחפות” על טעותי, לברוח מהתחושה הקשה שמעוררת בי העמידה מול החטא? כמה מפתיע הדבר, שרבי נחמן מייחס את החרטה דווקא לרשעים! מדוע דווקא “הרשעים מלאים חרטות”?

הפסיכולוגיה של הרשע

הרשעים “אינם יודעים כלל מה היא חרטה”. אם כן, כיצד הם “מלאים חרטות”? נראה שהחרטה של הרשעים היא חרטה בוסרית. הקושי שבעמידה אל מול החרטה, אל מול אותו רגש שמכוון את האדם להיטיב, מוביל את הרשעים דווקא להתגבר ברשעם. החרטה מעוררת את הטוב, ומכריחה את הרשע להילחם בה, להוסיף חטא על פשע, ובכך לברוח ולהגן על עצמם מעוצמתה. רבי נחמן עומד כאן על דפוס התנהגות שמוכר לנו מניתוח חיים של פושעים גדולים, וגם אולי מההתנהגות שלנו. נראה שהדרך שלנו להיות צדיקים, או לפחות לא ללכת בדרכם של רשעים, היא להקשיב לחרטה, פשוט להיות שם, לא לברוח. הצדיקים אינם מלאים חרטות. כשיש להם חרטה, הם מקשיבים לה, נוכחים בצער העצום שהיא גורמת להם – ומתוך כך צומחים, בוחרים לתקן. אולי אפילו זה מה שמבחין בין צדיק לרשע. הרשע מתחרט כל הזמן, כיון שכלל אינו יודע מה היא חרטה. הצדיק מתחרט פעם אחת כמו שצריך – וכבר לא צריך להתחרט יותר.

“וזהו כלל גדול בעבודת ה'”

הניתוח הזה לא רלוונטי רק לרשעים. כל אדם לפי ערכו יכול לזהות בתוכו את אותם מאבקים סמויים בין טוב לרע. כל התעוררות לטוב, כל רצון חדש בעבודת ה’, מגביר גם את הצד שכנגד. יש כאן מלחמה, וצריך להיות “משכיל על דבר”, כלומר מודע לתהליך הזה, מודע לכך שקולות פנימיים שקיימים בי יכולים להיות התעוררויות של רע המכוונות נגדי. “ובתחבולות תעשה לך מלחמה”.  

מה אני לוקח איתי מהשיחה?

במשפטו של ה”אופנובנק”, רוני לייבוביץ’, ששדד 22 בנקים, כתב השופט מנחם אלון:

“דנתי גם דנתי בשודדים משודדים שונים, מקצתם מודים ואינם מביעים חרטה ומקצתם מודים ומתחרטים, אך מעולם לא בא לפניי שודד, המשיב, תוך ימים ספורים מרגע הודאתו וחרטתו, את כל הכספים שגזל לבעליהם, בליווי מכתב אישי לכל נגזל ונגזל, שבו מכה הוא על חטא ושבו מבקש הוא להסביר לנגזליו כיצד בא לכלל מעשי השוד החמורים”.

השופט אלון הוריד את עונשו של רוני לייבוביץ’ ל-14 שנות כלא (במקום 22 שנגזרו עליו). לבסוף קיבל לייבוביץ’ חנינה לאחר 8 שנים. אך מה היה קורה אם היה מתחרט לאחר השוד הראשון? ואולי הוא אכן התחרט, ורק לא הקשיב לחרטה שלו?

בפעם הבאה שמתעוררת בי חרטה, ויחד איתה מתעורר הויכוח הפנימי, הרצון הזה “לחפות” על הרע על ידי אחיזה ברע, אולי אנסה לשים לב לחרטה, לא לפחד ממנה. להתייחס אל החרטה כאל הזמנה לטוב, התעוררות כוחות הטוב שבתוכי, שמעירה יחד איתה את כוחות הרע, ומכניסה אותי בעל כרחי למלחמה פנימית לא פשוטה. אם אתחרט כמו שצריך, אחסוך לעצמי חרטות רבות.