עם ישראל בימים לא פשוטים. בשבת שמחת תורה באו בני עוולה חסרי כל צלם אנוש, פגעו בנפש, רצחו, חטפו ועוד הרבה דברים נוראים.

הרמב”ם בהלכות תענית (פ”א ה”ב) כותב שכאשר באה צרה על עם ישראל יש מצווה לזעוק ולהריע ולדעת שבגלל מעשיהם באה הצרה, ממשיך הרמב”ם ואומר: ‘וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם’. הרב סולובייצ’יק מדייק שעצם הידיעה שהדברים הם תולדה של מעשינו הוא מה שגורם להעביר את הצרה.

הגמרא במסכת ברכות (ה.) אומרת ‘אדם שבאים עליו ייסורים יפשפש במעשיו’. גם ציבור שבאים עליו ייסורים יש לו חובה לפשפש במעשיו. אנחנו במציאות של ייסורים שאין לנו הבנה בהם, אבל יש לנו חובה לפשפש במעשינו.

הנהגת הקדוש ברוך הוא את העולם היא הנהגה נסתרת, הוא ‘אל מסתתר בשפריר חביון’. אך אין ספק שחובה על כל עובד ה’ אמיתי לשאול את עצמו את השאלה הנוקבת – מה הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו?

עלינו לעמוד בענווה. איננו יכולים להיכנס לכבשונו של עולם ולומר למה הקב”ה עשה מה שעשה. זו שאלה שקשורה לשאלות הגדולות על הנהגת ה’ בחלל הפנוי, בצמצום, שאיננו יכולים לתת להן תשובות. אבל עדיין עלינו לשאול – מה ה’ רוצה מאיתנו?

הפגם באחווה

כולם יודעים שלפני המלחמה הנוראה שנכפתה עלינו, היה פגם באחווה בעם ישראל. פגם שהגיע עד לידי שנאת חינם נוראה, ואפילו למלחמת אחים ברמה מסוימת – לא שיערנו שכך יהיה. האויב שבא עלינו לכלותינו ניצל ללא ספק את הסדק החברתי, והתיקון הגדול שאנחנו צריכים לעשות הוא לתקן את הסדק ולהחזיר את האחדות.

זה לא הדבר היחיד, אבל זה דבר תשתיתי שחובה עלינו לתקן באופן מיידי. לפי הירושלמי (פאה א, א) בזמן דוד המלך, למרות גדלותו הגדולה, היו יוצאים למלחמה ונופלים. אבל בזמן אחאב, היו יוצאים למלחמה ולא נופלים – למרות העבודה הזרה, ולמרות רשעותם של אחאב, איזבל ונביאי הבעל. הירושלמי מסביר שאצל דוד המלך היו דילטורין, כלומר הולכי רכיל. אבל אצל אחאב עובדיה הנביא החביא מאה נביאים, כל עם ישראל ידע מזה – ואף אחד לא סיפר למלך. במבט על ימינו הירושלמי הזה מעורר דאגה ומחייב אותנו להתבונן.

בישיבה החלטנו שבסדר הלכה אנחנו לומדים עכשיו את הספר ‘שמירת הלשון’, לא רק בשביל הידיעה הפרטית, אלא בשביל להבין את המהות של התיקון הנדרש על מנת שמידת הדין תעלם כמו שבימי אחאב היא נעלמה.

השורש בעולם התורה

ביחס לאחדות הנדרשת צריך לומר דברים חריפים לגבי עולם התורה. לצערי הרב מאוד, שורש חוסר האחדות שבעם ישראל הוא בחוסר האחדות שבעולם התורה. בעולם התורה אין אחדות בין בתי מדרש שונים. אם בית מדרש אחד או אם תלמיד חכם אחד איננו קשוב לשני, אם בית מדרש אומר: “אני אינני מדבר עם תלמידי חכמים אחרים”, אם ציבור-של-תורה מסוים מזלזל בציבור אחר, זה שורש הפגם בכלל ישראל.
אין שום סיבה שלא יהיה קשר עמוק של תורה בין בתי מדרש ובין תלמידים חכמים. כיום תלמיד חכם אחד מבטל את השני, ואומר שהתורה שלו היא בכלל לא תורה. יש שבעים פנים לתורה יש מקום לדעות שונות. אמנם יש ‘מגלה פנים בתורה שלא כהלכה’, אבל זה לא אומר שכל אחד שלא חושב כמוני – הוא ‘מגלה פנים בתורה שלא כהלכה’. צריך מאוד להיזהר בזה.

פעם כמה גדולי ראשי הישיבות הגיעו לאיזו ישיבה, וראש הישיבה התפאר “תראו איזו ישיבה יפה יש לי”, שאל ראש ישיבה אחרת: “תגיד לי, כשאתה רואה בית מדרש אחר אתה גם שמח אותו דבר?”
ואני חושב שכן! צריך לשמוח אותו דבר!
הרב דרוקמן זצ”ל חסר לנו מאוד היום. אני הכרתי אותו מיום שנולדתי, ואני יכול להעיד כמה הוא שמח בכל תורה נוספת שיש בארץ ישראל, כמה הוא שמח בכל בית מדרש נוסף. הוא היה מוכן לשיח והקשבה עמוקה. את הדבר הזה חובתינו להחזיר, ואם לא נחזיר את זה – אנחנו אחראים לשפיכות הדמים.

דיברתי עד עתה על המגזר הדתי בשביל לא להטיל את האחריות כלפי חוץ, וכי קודם כל האחריות תלויה בנו. זאת הייתה תפיסה של גדולי תנועת המוסר, שכל דבר שקורה הוא תלוי בשורשו במי שזוכה לשאת בעול התורה (חס וחלילה, לא מתוך התנשאות).
עכשיו אני רוצה להוסיף רובד נוסף לגבי עניין האחדות בכלל העם.

הציבור מעבר לאוסף היחידים

בזוהר הקדוש ישנם שני מונחים – מונח אחד שנקרא ‘נשמה’ ומונח שני נקרא ‘נשמה של הנשמה’. ‘הנשמה של הנשמה’ היא נשמת כנסת ישראל, והיא מתגלה במסירות נפש. כשאדם מבטל את ישותו, אז אותה נשמה של הנשמה מתגלה. המחלוקות נובעות מהחילוקים בין בני אדם, ומאי ההכרה שיש גם נשמה של נשמה.

גם גדולי הלמדנים מזדהים עם המושג הזה. בשפה הלמדנית-ההלכתית ‘הנשמה של הנשמה’ תיקרא פשוט ‘ציבור’. נסביר את המונח הזה בכלים למדניים.

ישנו קרבן שהוא ‘קרבן ציבור’ וישנו קרבן שהוא ‘קרבן השותפים’. מה ההבדל ביניהם?
‘קרבן השותפים’ זהו קרבן של מספר אנשים. כמו שאדם יחיד יכול להביא קרבן, כך גם כמה אנשים יכולים להביא יחד קורבן. ‘קורבן הציבור’ לעומת זאת אינו בבעלות אוסף כל היחידים, אלא הוא שייך ל’ציבור’ כולו. גם לאלה שמתו וגם לאלה שיוולדו, שכולם למעשה נשמה אחדותית אחת.

ישנו דין ש’חטאת שמתו בעליה-מתה’. אך זהו דין שנכון רק בחטאת היחיד ואילו ‘של ציבור – אינה מתה’. מדוע בחטאת הציבור אין דין מיתה במקרה של מות הבעלים? הציבור לא מת, אין דבר כזה מיתת הציבור. מיתה יכולה להיות של יחיד או של יחידים, אבל הציבור שייך לרצף הדורות שאיננו מת.

הבדל האופי בין הקרבנות ניכר גם בדרך המימון שלהם. המימון של קרבן השותפים בדרך כלל הוא גם משותף. אם הקורבן, לצורך העניין, עולה אלף שקלים, אז כשמביאים אותו עשרה אנשים – כל אחד ישלם מאה שקלים, וכך הקורבן יוגדר כקורבנם של בני אותה החבורה. קורבן הציבור לעומת זאת נלקח מכסף ‘תרומת הלשכה’, שנתרמת לפי המשנה בשקלים על ידי גביית מחצית השקל בכל שנה.
הרמב”ן בפירוש לתורה בתחילת ספר ויקרא אומר שבשביל שקורבן יקרא ‘קורבן ציבור’ יש צורך לגבות את הכסף באופן דומה לגביית מחצית השקל.

מחצית השקל זה עניין מרתק. למה רק חצי? המדרש מספר שמשה רבנו נתקשה במחצית השקל, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא מטבע של אש מתחת כיסא הכבוד, ממקום שחצובות הנשמות. מה הקושי הגדול של משה? שיוציא מהארנק חצי, ויראה מה זה חצי… הקושי שלו הוא להבין למה דווקא חצי. הקב”ה מסביר לו שבאמת החצי הזה מבטא שכל אחד יכול להביא רק חצי, ולא את ההמשך, את החצי השני – כי אין אחד דומה לשני. ומהחציים האלה בונים את השלם, את נשמת כנסת ישראל.

חטאת ציבור

ישנו דין מרתק לדעתי, שאין לנו אף פעם קורבן חטאת שהוא ‘קורבן ציבור’. אמנם יש לנו פר העלם דבר של ציבור, שלכאורה הוא קורבן ציבור, ויש לנו את שעירי החטאת ברגלים שמקריבים בראש חודש ובשאר הרגלים כפי שמפורט בפרשת פנחס, אבל הם לא זהים לקרבנות החטאת.
בין שעירי הרגלים לקרבן החטאת ישנו הבדל אדיר. קורבן חטאת לא יכול לכפר על חטא שלאחר ההפרשה – כלומר, כוחו של הקורבן הוא להתמודד עם חטא ממוקד ומוגדר; ואילו שעירי הרגלים מכפרים גם על חטאים של אחרי ההפרשה. ההפרשה היא ההפרשה של הקורבן. אם יש קורבן ציבור שאנחנו כבר הפרשנו אותו, ואחרי זה עם ישראל חטאו בחטא מסוים – אז הקורבן חל גם על החטא הזה. אומר ה’חוק נתן’ (לר’ נתן בורג’יל, אחד הספרים שמובאים באספת זקנים של מרן החפץ חיים על קודשים) במשפט קצר ועמוק ביותר: ‘שעירי הרגלים אינם קורבנות חטאת, אלא קורבנות הרגל’. ה’חטאת’ בשעירי הרגלים זה לא רק מלשון חטא אלא גם מלשון חיטוי, כמו שהארכנו במקומות אחרים.

אבל מה נעשה עם פר העלם דבר של ציבור? הירושלמי אומר, וכך גם פוסק הרמב”ם, שלא לוקחים את פר העלם דבר של ציבור מהגבייה של תרומת הלשכה, אלא יש גבייה ‘בתחילה’ – כלומר, גבייה מיוחדת לצורך הקרבן. אם כך זה לא ‘קורבן ציבור’, אלא ‘קורבן השותפים’. המשנה במסכת מנחות אומרת ש’כל קורבנות הציבור אין סומכים עליהם חוץ מפר העלם דבר של ציבור’. יכולות להיות שתי הבנות למילה ‘חוץ’. או שגם הפר הוא קורבן ציבור – אבל סומכים עליו, או שה’חוץ’ אומר שהפר הוא כלל לא קורבן ציבור אלא קורבן השותפים. לאור דברינו נראה להבין כדרך השנייה.

אם כך, אין כלל חטאת ציבור. יש חטאת ‘השותפים’ – בפר העלם דבר של ציבור, ויש שעירי חטאת – שהם קשורים לחיטוי המזבח בנתינת המתנות על ארבע הקרנות, אבל אין חטאת ציבור. זה לא אומר שעם ישראל לא יכול לחטוא. לצערנו בהיסטוריה היו חטאים של עם ישראל. היה חטא העגל, היה חטא המרגלים, ואפשר למנות עוד. אבל כנסת ישראל לדורותיה, אותה ‘נשמה של הנשמה’ – היא טהורה, והיא אינה חוטאת; על זה נאמר “כולך יפה רעיתי ומום אין בך”.

אם נקבל את זה, יחד עם התפיסה העמוקה על הנשמה הגדולה של כנסת ישראל, שהיא לא רק מי שחי כרגע – אלא היא אותה נשמה של כל הדורות, מאברהם אבינו ועד אותן נשמות שעתידות להתגלות, נבין שעל זה נאמר “כולך יפה רעייתי ומום אין בך”. זו ‘הנשמה של הנשמה’ המוזכרת בזוהר.

התמזגות בנשמת כנסת ישראל

אוסיף דבר עמוק מאוד. ביום הזיכרון לחללי צה”ל יש צפירה, והיו כאלה שהתלבטו על ההתמודדות עם המנהג הזה, שהרי זה כביכול לא מנהג יהודי. רב שלמה זלמן אוירבך זצ”ל אמר שהצפירה בסדר, מכיוון שגינוני מלכות לומדים מהגויים – כפי שמשה למד גינוני מלכות מפרעה – וממילא אין בעיית ‘חוקות הגויים’ בצפירה. אלא שכל הדיון כלל לא רלוונטי, זה לא מנהג שקיים אצל הגויים – הצפירה היא מנהג יהודי! מנהג שנלמד מאהרון הכהן, עליו נאמר: “וידום אהרון”; נלמד מדוד מלך ישראל, שאמר: “לך דומיה תהילה”; נלמד מאותה שתיקה שהקדוש ברוך הוא ציווה למשה רבנו כשהוא שאל את שאלת השאלות – “זו תורה וזו שכרה?” – ונאמר לו: “שתוק, כך עלה במחשבה לפניי”.

זה קשור לדברים שדיברנו עד כה. חיילים שמוסרים את נפשם – מוותרים על הווייתם. חייל היוצא לקרב ומשאיר משפחה מאחור מבטל למעשה את כל הווייתו לפני מלחמה על ייחוד השם, והוא מתמזג עם נשמת כנסת ישראל. זה הסוד של ‘הרוגי מלכות אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם’: מי שנהרג בגלל שהוא יהודי, בגלל שהוא חלק מהעם היהודי המבטא את מלכות השם בעולם – המוות שלו הוא לא מיתה של אדם פרטי. על זה דיברתי בלוויה של אלחנן הי”ד, בנו של הרב בני, ובלוויות של שני בני משפחת ריבלין הי”ד מעתניאל.
הדומיה בצפירה גם היא מעין התמזגות עם נשמת כנסת ישראל. ירא השם אמיתי לא אומר תהילים, ולא לומד משניות, בזמן הצפירה; אלא הוא נמצא בדממת התקשרות לנשמת כנסת ישראל, שהיא אותה נשמה גדולה עליה דיברנו.

קשר מתוך החיבור לנשמת כנסת ישראל
שמעתי פעם מידידי בעולם האמת, הרב יורם אברג’ל זצ”ל, שהמריבות בין בני אדם הן בגלל שהנשמה שלנו מחולקת לגופים שונים. הנשמות של כולם חצובות מתחת כיסא הכבוד, אבל כאשר החיבור של בני האדם הוא רק דרך הגוף – אז יש מריבות. מי שמקושר לנשמת ישראל, למקום החיבור של כל הנשמות, לא מגיע למריבה. הוא יודע שגם אם יש חילוקי דעות בתוך הנשמות שבגופים השונים – זו מחלוקת רצויה לשם שמים. יש מחלוקת רצויה, אבל המחלוקת שחווינו לפני המלחמה הנוראה הזאת היא מחלוקת שאיננה רצויה ואיננה לשם שמיים.

עלינו לעמול על כך שהקשר ביננו יהיה מתוך מודעות לכך שכולנו נשמה אחת גדולה. ספר התורה הוא ביטוי של נשמות ישראל, שקדמו לבריאת העולם. בזוהר הקדוש כתוב שראשי תיבות ישרא”ל – יש שישים ריבוא אותיות לתורה. יש שישים ריבוא אותיות לתורה כנגד נשמות ישראל, וכל אות מוקפת גוויל, כפי שכל נשמה מובדלת מחברתה ולכל אדם יש עולם פנימי עצום. בשביל שספר תורה יהיה כשר אנחנו זקוקים לכל השישים ריבוא נשמות ישראל, ואנחנו זקוקים גם שאות אחת לא תידבק לשנייה, אלא כל אות תגלה את ייחודיותה. כאשר כל אות תגלה בשיא הבהירות את אותה נשמה טהורה שניתנה בה – מנשמות כל עם ישראל, מכל הטהרה הגדולה של נשמות ישראל תתגלה נשמת כנסת ישראל במלא יפעתה.

האתגר שלנו הוא לדאוג שהאחדות הנפלאה שמתגלה עכשיו במסירות נפש של עם ישראל לכל גוניו לא תשאר רק מסירות נפש של ברית הגורל בזמן מלחמה אלא היא תגלה חיבור פנימי שהוא עמוק הרבה יותר. את הרובד הפנימי של ההשתייכות לנשמת כלל ישראל.

עבודת ה’ אמיתית תובעת מאיתנו לראות את זה בכל יום ויום. גם בימי שלום כל נשמה צריכה להתגלות במלא יפעתה, וכל אחד צריך לראות בחברו את אותו גילוי נשמתי.

התנאים נחלקו במסכת ברכות מהו זמן קריאת שמע. מתי יהודי יכול לקבל על עצמו עול מלכות שמיים. ישנה דעה אחת, שמזהירה כזוהר הרקיע : “משיראה את חברו בריחוק ד’ אמות”. רק מי שרואה את חברו יכול לקבל עול מלכות שמיים, אבל מי שאינו רואה את חברו – איננו יכול לקבל עול מלכות שמיים.

לסיום, המלחמה הזאת היא מלחמה על התודעה, ולכן אנחנו צריכים מצד אחד לדעת לחיות את הכאב – ומצד שני להתאמץ ולא להטיל מורך בלבב העם, וכל אחד בתחום שלו צריך להוסיף חיים, לילדים ולמבוגרים.

מי שנמצא במערכה – שהקדוש ברוך הוא ישמור עליו, שכולם יחזרו בריאים בגופם ובנפשם. מי שנמצא בעורף – צריך לדאוג שידברו רק דיבור חיובי, שיוסיפו אור גדול, ושכל אחד יראה את האור של השני. ואז יהיה “כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם” (משלי כז, יט); אומר רש”י ביבמות (קיז.), כשאדם מסתכל למים הוא רואה את הפנים שלו, ואם הוא צוחק המים צוחקים. אם אנחנו נאיר פנים אחד לשני יהיה אור גדול, אור של גאולה אמיתית, של אחדות אמיתית, שהשכינה תשרה בינינו אמן.