שאלה: לעיתים מותר לנשים לשאוב חלב אם בשבת (כגון כאשר זהו מזונו של התינוק או כאשר ישנו גודש ושואבת לאיבוד). האם במקרה כזה מוטב להשתמש במשאבה חשמלית או בידנית?

תשובה: 

מקור האיסור

ראשית צריך לברר מה טיבה של המלאכה המתבצעת בשאיבה והאם היא אסורה מדאורייתא או מדרבנן. באופן פשוט יש לדמות זאת לחליבה.

בברייתא בשבת (צה,א) שנינו: “תנו רבנן: החולב… בשבת חייב חטאת, הזיד ביום טוב לוקה ארבעים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות”. בגמרא בארו שלדעת ר’ אליעזר החיוב הוא משום מפרק. אולם בראשונים נחלקו משום איזה מלאכה חייב לדעת רבי אליעזר:

א. מלאכת דש ותולדתה מפרק: כך פירש רש”י בשבת צה,א, (“שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו, והוי תולדת דש”). וכך פסק הרמב”ם בהלכות שבת (ח,ז).
ב. מלאכת קוצר: בירושלמי בשבת (ז,ב) מובא שהחיוב הוא משום קוצר. רש”י מביא שיטה זו אבל דוחה אותה משום שהחלב האגור בדד אינו נחשב כמחובר. 
ג. מלאכת ממחק: כך מבאר ר”ת בתוספות (שבת עג,ב) ובספר הישר (ס”ט) “דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו”. ר”י (בתוספות שם) מקשה על שיטה זו ודוחה אותה. 
ד. גוזז: כך סבר ר’ שלמה בן אברהם (הובא בשטמ”ק כתובות ה,ב ובמאירי בשבת).
ה. טוחן: שיטת היראים (רעד).
ו. בורר: הרשב”א בשבת (קמד,ב) מבאר שהוא בורר את החלב מן הפסולת שהרי בשבת אסור לשחוט את הבהמה.

למול שיטות אלו יש מי שסבר שהלכה כחכמים ואכן אין לדמות חליבה לאב מלאכה כלשהוא. זו שיטת רב האי גאון (מובא ברשב”א בשבת צה ע”א) וכן סובר הרמב”ן בחידושיו בשבת (קמד ע”ב).

אם כן, נחלקו הרמב”ם וסיעתו מול רב האי גאון וחכמי ספרד האם מדובר באיסור דארייתא או באיסור דרבנן.

הכרעת השו”ע בשאלה היסודית אינה ברורה משום שלא הביא בהלכותיו אלא את המקרים בהם מותר לחלוב (בס’ שה,כ ע”י גוי משום צער בעלי חיים ובס’ שכח,כב התיר ל”גונח” לינוק חלב, מפני שזה מפרק כלאחר יד).

האם במשאבה חשמלית האיסור פחות?

בשאלת העדיפות בין סוגי המשאבות דן הרב יעקב אריאל בשו”ת ‘באהלה של תורה’ (ב,מא). בתחילת דבריו דן האם משאבת חשמלית אסורה מדאורייתא ותולה את השאלה בשלוש מחלוקות:
א. אפשר כי משאבה חשמלית דומה לריחיים של מים שלגביהם נחלקו האחרונים..המ”א (רנב, ס”ק כ) סובר שבטחינה בריחיים של מים החיוב הוא מדרבנן שכן האדם אינו טוחן בידו. לעומת זאת אבן העוזר (שכח) מחייב במקרה כזה מדאורייתא. לענ”ד, לא מסתבר שכל שימוש במכשיר חשמלי יהיה דינו כפעולה שלא נעשית ביד, וברור שהלכה כאבן העוזר.
ב. האגלי טל (טוחן ס”ק ו) דן באפשרות לתת חיטים לריחיים של רוח לפני תחילת הרוח. האגלי טל תלה את הדבר במחלוקת הראשונים בדין זורה (שבת ס,א) על דברי רב אשי ש”זורה ורוח מסייעתו” נאסר משום מלאכת מחשבת. על פי רש”י (על אתר) הפעולה היא מלאכת מחשבת משום שהשימוש ברוח היה מכוון ואילו לשיטת הרא”ש הכוונה היא לכך שזו דרך העשייה הרגילה של המלאכה. לענ”ד, (בניגוד לאגלי טל) דבריו של הרא”ש אינם נוגעים רק למלאכת זורה. כלומר, בכל דרך עשייה רגילה של המלאכה יש ממד של מלאכה גם לרא”ש.
ג. האגלי טל בדיון דן בריחיים של רוח ותלה במחלוקת הראשונים האם דין “אישו משום חציו” רלוונטי רק בנזיקין (שיטת הר”ן) או גם בשבת (כנימוקי יוסף). ברם, לענ”ד גם כאן אין לדמות את המחלוקת שכן מקרה שבו הרוח מפילה חפץ מן הגג אינו דומה למקרה שלנו שבו מדליקים מכשיר ומפעילים אותו במכוון כך שהפעולה תתבצע באופן מיידי.

מיעוט פעולות במשאבה חשמלית

לאור כל הנ”ל ברור ששאיבה באמצעות משאבה חשמלית מחייבת מדין חולב ואין לחלק חילוק מהותי בין מכשיר ידני ובין מכשיר חשמלי. כאמור לעיל הדיון שלנו הוא במקרים שבהם מותר לשאוב (כגון לתינוק שזה מזונו) או כאשר שואבים לאיבוד (שזו מלאכה דרבנן) במקום של צער גדול. השאלה היא האם יש עדיפות מסוימת לאחת משתי המשאבות.

הגמרא במנחות (סד,א) פוסקת כי כאשר יש חולה שצריך להאכילו שתי תאנים מוטב למעט בפעולות ולקטוף כמה תאנים שתלויות בעוקץ אחד (אף אם מבחינת מספר התאנים ייקטפו כך יותר פרטים). ולכן נראה שכאשר מותר לשאוב ישנה עדיפות למשאבה חשמלית משום שהיא מחייבת פחות פעולות אסורות מאשר משאבה ידנית. גם הרב יעקב אריאל שליט”א הגיע למסקנה דומה מטעמים נוספים.

התשובה התפרסמה לראשונה בעלון ‘שבת בשבתו’ גיליון 1445, פרשת נח תשע”ג