לאחר הפסקה כפויה בת למעלה מאלף שנה, התחדשה בזמננו מצוות הטלת תכלת בציצית. זאת, בזכות שורה של מחקריים תורניים שגילו כי חילזון התכלת הוא הארגמון קהה הקוצים. אולם בגלל שבמהלך תקופה ארוכה לא נשמרה מסורת חיה של הטלת תכלת בציצית, רבים מדיני התכלת מצויים במחלוקת. אחת השאלות המרכזיות היא כמה מתוך החוטים צריכים להיות תכלת, וכמה מהם לבנים. כידוע, על כל כנף קושרים ארבעה חוטים כפולים – כלומר סה”כ שמונה. לדעת הרמב”ם, רק חצי פתיל-כפול צריך להיות צבוע בתכלת (כלומר אחד מתוך שמונה), לעומת זאת הראב”ד פסק כי צובעים פתיל-כפול שלם ואילו רש”י ותוספות מסבירים כי שני פתילים כפולים  צריכים להיות תכלת (כלומר מחצית הפתילים).

במאמר זה לא אעסוק במספר פתילי התכלת, אלא באופן בו יש לכרוך אותם על הגדיל. בעניין זה יש כמה וכמה שיטות שונות בין הראשונים. כפי שנראה בהמשך, אחד הגורמים לריבוי הדעות, ולקושי בעמידה על השיטה המקורית נובע ישירות ממקורות ההלכה. זאת, משום שהלכות הטלת התכלת בציצית מושתתות על שני מקורות הנראים סותרים זה את זה.

בפסקאות הבאות נראה כי כל אחד מהמקורות האלו מייצג תפיסה שונה, באופן מהותי, אודות משמעותם של צבעי התכלת והלבן. מתוך עיון בסתירה הזו, אציע דרך להטלת התכלת באופן שיתחשב במרכיבים הטקסטואליים והרעיוניים שבשני המקורות. היכולת ליצור שיטה הלכתית המביאה לידי ביטוי את שני המקורות הסותרים מדגימה את דרכה של הגמרא – קבלה של תפיסות שונות לא מתוך פשרה או ויתור אלא באמצעות הכלה שלהן במערכת קוהרנטית אחת. כך אנו מבטאים ש”אלו ואלו דברים אלוהים חיים”, את העובדה שבכל אחת מהתפיסות יש צד אמת, שאינה ראויה רק לכבוד אלא גם למימוש, ולו חלקי.

הרקיע כחול, האויר לבן

בכל כנף של הציצית ישנם ארבעה חוטים שבאמצעות קיפול נכפלים לשמונה. על כנף הבגד ישנו גדיל שנוצר על ידי כריכה של חלק מהפתילים (אחד או שניים מתוך השמונה, כפי שנראה בהמשך) מסביב לשאר. השאלה העיקרית היא באיזה אופן יש לכרוך את הפתילים? הגמרא (מנחות לט ע”א) קובעת שהכריכות נעשות בצורת חוליות כאשר כל חוליה מורכבת משלושה ליפופים של החוט הכורך סביב חבריו. מיד לאחר מכן, מביאה הגמרא ברייתא:

הפוחת לא יפחות משבע, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה,

הפוחת לא יפחות משבע – כנגד שבעה רקיעים,

והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה – כנגד שבעה רקיעין וששה אוירין שביניהם.

רוב הראשונים הבינו שנושא הברייתא הוא מספר החוליות, ולא מספר הכריכות שבכל חוליה. כלומר, על פי הברייתא הגדיל מורכב מלא פחות משבע ולא יותר משלוש עשרה חוליות, כל אחת בת שלוש כריכות.[1] כמו כן רוב הראשונים סוברים שהחוליות עשויות תכלת ולבן לסירוגין ולא רק תכלת, בעניין זה נאריך בהמשך.

הברייתא מנמקת את המספר שבע, מספר החוליות המינימלי, בכך שהן מכוונות כנגד שבעה רקיעים.

הראשונים מסבירים את הקשר בין מספר החוליות ומספר הרקיעים באמצעות דברי הגמרא “תכלת דומה לים וים דומה לרקיע” (מנחות מג ע”ב). כפי שכותב רש”י (ד”ה ששה אוירים) “ועל שם שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע מדמי סידורה לסידור הרקיעים כדי לזכרנו לטובה שאף צבעה כמו כן נזקק לציצית”. הזכרנו כי רוב השיטות הן שיש גם חוליות לבן המיועדות לדמות את ששת האווירים שבין הרקיעים. כך מובנים דברי הגמרא בדבר שלוש עשרה החוליות. כשם שחוליות התכלת כנגד הרקיע, חוליות הלבן שביניהן מכוונות כנגד האוויר. ממילא, מציין הרא”ש (הלכות ציצית סימן טו) “דווקא כשיש תכלת אז יש לדקדק במניין חוליות, שהתכלת ניכר בחוליות ודומה לרקיע והלבן דומה לאוויר שבין רקיע לרקיע, אבל האידנא שאין לנו תכלת אין לדקדק במניין החוליות”. זאת אומרת, החשיבות הסימבולית היא שקובעת את מספר החוליות, עד כדי כך שכאשר אין תכלת ואין יכולת לייצג את הרקיעים והאווירים, אין משמעות למספר החוליות.

נראה כי יש להעדיף למעשה את שיטת הרא”ש, על פני שיטת הרמב”ם (הלכות ציצית א:ב) שבה כורכים את כל החוליות בפתיל התכלת.[2] בשיטת הרא”ש, שבה כורכים לסירוגין חוליות בצבעים שונים, יש ייצוג סימבולי של הרקיעים והאוויר שביניהם. זאת, משום ששינוי הצבע מאפשר להבחין ביניהם. אמנם ניתן לכאורה לטעון שבשיטת הרמב”ם האווירים מיוצגים באמצעות הפתילים שהכריכה נעשית על גביהם, אולם אם הרקיעים מיוצגים באמצעות כריכות התכלת, מן הדין שהאווירים ייוצגו על ידי כריכות הפתיל הלבן.

היות שהברייתא מסבירה את שלוש עשרה החוליות כמייצגות “שבעה רקיעים” ו”שישה אווירים”, הרי שלכאורה פשוט שהחלוקה היא שבע חוליות תכלת כנגד הרקיע ושש של לבן כנגד האוויר. אם כן, מפתיע, שהרא”ש ותוספות סבורים שהחוליה הראשונה ואחרונה חייבות להיכרך דווקא בלבן. כך, יוצא שמי שעושה שלש עשרה חוליות מגיע לתוצאה שבה שבע החוליות שהן כנגד הרקיע הן הלבנות, ואילו שש החוליות שהן כנגד האוויר עשויות פתיל תכלת.

החריגה החריפה הזו ממשמעותה המקורית של הברייתא, נובעת מהעובדה שתוספות והרא”ש פסקו גם כברייתא נוספת המופיעה בהמשך אותה סוגיה :

כשהוא מתחיל מתחיל בלבן, הכנף מין כנף; וכשהוא מסיים בלבן, מעלין בקודש ולא מורידין.

לכאורה, מכל זווית שבה נבחן את העניין – המסקנה הפשוטה היא שאין אפשרות לכרוך שלוש עשרה חוליות ולקיים את שתי הברייתות במשמעותן המלאה. כלומר, על מנת לקיים את הברייתא השנייה, ההתחלה והסיום בלבן, חייבים לחרוג מן הרעיון של הברייתא הראשונה לפיו שלוש עשרה החוליות מתחלקות לשבע חוליות תכלת ושש חוליות לבן. ממילא, מסקנתם של תוספות ושל הרא”ש נראית מוכרחת.

אולם, למרות שלכאורה אין אפשרות ליישב את שתי הברייתות, יש דרך אחרת לפתור את המתח ביניהן. ראינו קודם כי לדעת הרמב”ם כל החוליות צריכות להיות תכלת. כיון שכך הוא אינו יכול להסביר את הברייתא המחייבת “להתחיל בלבן” כמתייחסת לחוליות. לכן, מסביר הרמב”ם את דברי הברייתא כמתייחסים לא לחוליה אלא רק לכריכה בודדת של פתיל לבן בתחילת החוליה הראשונה ובסוף החוליה האחרונה (הלכות ציצית א:ז).

לכן, בעקבות דרכו של הרמב”ם בהבנת הברייתא, נראה לי כי למעשה ישנה דרך ליישב את שני המקורות ולהכיל את העקרונות של שתי הברייתות. הצעתי היא לנקוט בשיטת הרא”ש שהחוליות הן תכלת ולבן לסירוגין (כפשט הברייתא הראשונה). אולם בניגוד לשיטתו – שבע חוליות יהיו תכלת ושש לבן, כדי לייצג את הרקיעים והאווירים כראוי. עיקרון ההתחלה בלבן אפשר לקיים כשיטת הרמב”ם – כלומר בכריכה בודדת של לבן בתוך חוליות התכלת שבהתחלה ובסוף.

בין קדושת התכלת לקדושת הלבן

ההצעה המעשית שהובאה כאן אינה רק פשרה טכנית המיועדת ליישב בין שתי הברייתות. צורת הקשירה הזו מבטאת תפיסה מהותית של מצוות ציצית, והיחסים בין התכלת והלבן, והתוצאה שלה קוהרנטית מבחינה הלכתית ורוחנית. על מנת להבין את משמעותה של ההצעה, ואת האופן שבו היא ממזגת את התשתית הרוחנית של שתי הברייתות יש להתחיל מניתוח המקורות עצמם והמתח ביניהם. בעייני, ההבדלים בין שתי הברייתות אינן רק תוצאה של מחלוקת הלכתית. זהו הבדל עקרוני הרבה יותר, משום ששני המקורות מציגים תפיסות שונות לחלוטין בנוגע למהותם של פתילי התכלת והלבן.

הברייתא הראשונה רואה בתכלת את עיקר מצוות ציצית. התכלת היא, המכוונת כנגד הרקיעים ואילו הלבן הוא רק כעין האוויר המתווך ביניהם. מקור תפיסה זו מצוי בדברי רבי מאיר בהמשך אותה הסוגיה, דברים שכבר הוזכרו לעיל:

תניא היה רבי מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר: ‘ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר’ (שמות כד:י), וכתיב:’כמראה אבן ספיר דמות כסא’ (יחזקאל א:כו).

כלומר, הרעיון שהתכלת מכוון כנגד הרקיע, שאותה מבטאת הברייתא, הוא חלק מהבנה רחבה יותר שלפיה התכלת לא רק מייצגת את הרקיעים, אלא גם את כסא הכבוד עצמו. כאמור, גם מהברייתא הקודמת נראה ששבע החוליות שכנגד הרקיעים הן חוליות התכלת. אבל בעוד שבברייתא היה ניתן להציע, תיאורטית, כי האווירים חשובים לא פחות מן הרקיעים, הרי שבדברי רבי מאיר ברור לחלוטין כי דימוי התכלת לים ולרקיע הוא דימויים לכיסא ה’ – ומכאן ברור כי התכלת עדיפה על הלבן. לא זו אף זו – בהמשך דבריו, מושל רבי מאיר משל על מנת להסביר את חשיבותה של מצוות התכלת ביחס לפתילים הלבנים. על פי דבריו – הפתילים הלבנים הם חותם פשוט, עשוי טיט, ואילו פתיל התכלת הוא כחותם עשוי זהב. אין ספק שיש כאן היררכיה ברורה ועדיפותו של פתיל התכלת על גבי הלבן ניכרת.

לעומת העדיפות שמקנים רבי מאיר והברייתא הראשונה לתכלת, הברייתא השנייה מדגישה את עדיפותם של החוטים הצבועים בלבן. כאמור, על פי הברייתא מתחילים את הכריכות בחוליה לבנה (ולדעת הרמב”ם בכריכה לבנה) וכך גם מסיימים אותן. הנימוק לסיום כזה הוא ש”מעלין בקודש ואין מורידין”. כלומר, מעשי מצוות צריכים להתקדם לעבר שיא, ולא לרדת ממנו.[3] ולכן, הציצית צריכה להסתיים בחוליה לבנה דווקא, ולא באחת עשויה תכלת. כלומר, ברור כי בעיני הברייתא הזו הפתילים הלבנים והכריכה בהם היא העדיפה והחשובה יותר. אולם, בעוד שהברייתא הראשונה נימקה את חשיבותו של התכלת, כאן עלינו לשאול מדוע מייחסת הברייתא הזאת את העדיפות ללבן? כיצד הלבן מייצג את הקדושה? על מנת לעשות על שאלה זו נצטרך לפנות לכמה מקורות מחוץ לדברי הגמרא עצמה.

בספר דניאל (ז:ט) מוצג חזונו של דניאל על האלוהים:

חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק.

תרגום:[4] רואה הייתי עד אשר כסאות הוטלו, ועתיק ימים ישב, לבושו כשלג לבן, ושער ראשו כצמר נקי, כסאו שביבי אש, גלגליו אש בוערת.

אם כן, דניאל מתאר את הקב”ה כ”עתיק יומין” ששערו ובגדיו לבנים. מחזון זה נולדה התפיסה הזוהרית (במיוחד במהלך ה”אדרא רבה”, נשא קכז ע”ב-קמה ע”א), כי ההופעה הגבוהה ביותר של האלוהות, זו המכונה “עתיקא קדישא”, מאופיינת באמצעות הצבע הלבן. בניגוד לכך, ההופעות הנמוכות יותר של האלוהות, מתוארות במגוון צבעים אחרים. אם כן, הלבן מייצג את הקב”ה, ודווקא באופן החשוב ביותר בו הוא מנהיג ודן את העולם.[5]

הזכרנו כי הזוהר מתייחס ללבן כאל הצבע המאפיין את ההופעה הגבוהה יותר של הקב”ה ואילו צבעים אחרים קשורים לביטויים נמוכים יותר. חלוקה זו קשורה גם לחלוקה בסיסית יותר – בין תכלת ובין לבן, בין דין ובין רחמים. בזוהר הקדוש (שלח קעה ע”א) מוסבר שצבע התכלת מייצג את מידת הדין, ואילו הצבע הלבן של חוט הציצית מייצג את מידת הרחמים. מתוך ההקשר שם ניכר שהתכלת מבטאת את ההופעה הנמוכה יותר של האלקות, ספירת המלכות, ואילו הלבן את ההופעה הגבוה יותר, ספירת החסד, ובזה קדושת הלבן גדולה מהתכלת:

פקודא דא מצות ציצית כליל תכלת ולבן דינא ורחמי, בנורא אשא חוורא לא אכיל, תכלא אכיל ושצי. . . חוור מימינא תכלת משמאלא. . . ”

תרגום: מצווה זו של ציצית כוללת תכלית ולבן, דין ורחמים, באש לבן שלא אוכל, תכלת אוכל ומכלה. . . לבן מימין תכלת משמאל”

הזוהר מסביר שהתכלת קשורה לגילוי מידת הדין באמצעות הקשר המילולי לשורשים “אכל” ו”כלה”. למעשה, הצגת התכלת כדבר קשה, כדינים, מצויה כבר במדרש (ספרי במדבר קטו) הדורש את הקשר שבין “תכלת” ובין “כליון”.

משמעותם של צבעי לבן וצבעי תכלת מאירה גם על משמעותם של בגדי כוהן גדול ביום הכיפורים. במהלך עבודת היום, כהן הגדול מחליף את בגדיו. לפני כניסתו לקודש הקדשים הוא פושט מעליו את בגדי הזהב. לדעת התלמוד, הסיבה לכך היא כדי שלא תהיה אסוציאציה לחטא העגל (ראש השנה כו ע”א). אולם כהן גדול פושט לא רק את בגדי זהב, אלא גם את מעילו שהוא כולו תכלת, וגם את האבנט שמעורב בו תכלת. את זה ניתן להסביר על בסיס התפיסה שקדושת הלבן גבוהה מזו של התכלת, שבכניסה אל הקודש הכהן הגדול עובר להיות כולו לבן. יותר מזה, התפיסה של זוהר שהתכלת מייצגת את הדין מעניק משמעות מיוחדת לעזיבתו של בגדי תכלת לטובת בגדי לבן המייצגים את החסד.

לא רק דרשות מילוליות יכולות ללמד על התכלת – נראה כי התפיסה בדבר שני הפנים של מצוות ציצית, על דרך השלילה ועל דרך החיוב, ניתן למצוא כבר בפסוקי התורה (במדבר טו:לט-מ):

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם:

התביעה לזכור ולעשות את כל המצוות מופיעה כאן פעמיים. בפעם הראשונה הציווי הוא בצורת “סור מרע” – “ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם”.[6] בפעם השנייה מצווה על התורה על הזיכרון ועשייה המצוות כחלק מיצירת מציאות חיובית: “והייתם קדושים לאלהיכם”. על פי הזוהר נראה כי שני הממדים של המצווה מתבטאים בצבעי הפתילים – פתיל התכלת מבטא את הפן של את ה”לא תתרו”, את האזהרה, ואילו הלבן את הצו החיובי של “והייתם קדושים”.

להכיר בין תכלת ללבן

המשנה בברכות (א:ב) קובעת את זמן קריאת שמע של בוקר על פי הזמן בו ניתן להכיר בין תכלת ללבן. בבלי (מנחות מג ע”ב) מוסבר כי קריטריון זה אינו רק הגדרה טכנית של שעות הבוקר, אלא שהוא מעיד על זיקה מהותית בין מצוות קריאת שמע ומצוות ציצית.

‘וראיתם אותו וזכרתם’ (במדבר טו:לט) ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו, ואיזו זו? זו קרית שמע, דתנן ‘מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן’.

הסבר דומה מופיע גם בירושלמי על המשנה בברכות גם בזוהר (לעיל) מוסבר הקשר שבין זמן קריאת שמע ובין מצוות ציצית:.

ובגין דא אוקמוה מארי מתניתן ‘מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן’ ובגין דא תקינו פרשת ציצית למקרי לה ביחודא

תרגום: ובגלל זה העמיד בעל המשנה ‘מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן’ ובגלל זה תיקנו פרשת ציצית לקרוא בייחוד (קריאת שמע, שהיא מצוות יחוד ה’)

האופן השונה שבו מוצג הקשר בין המצוות יכול ללמד אותנו רבות על ההבדל שבין הנגלה והנסתר. התלמודים מביאים אחרי הדיון על דברי המשנה להכיר בין תכלת ללבן את דברי רבי מאיר על ייחודיותו של פתיל התכלת כמייצג את האלוהות (“תכלת דומה לים… דומה לכיסא הכבוד”). אם התכלת מייצג את הקב”ה, ואם על מנת לקרוא קריאת שמע יש להבדיל בין פתיל התכלת ולבין פתילי הלבן – יוצא מכאן שקבלת עול מלכות שמיים מוגדרת על פי היכולת להבין בין הממד האלוקי של המציאות (התכלת) ובין הממד הארצי, הטבעי (חוטי הלבן).

לעומת זאת, בזוהר שני הצבעים מייצגים את ה’, אם כי באספקטים שונים של הופעתו בעולם. לכן, התביעה להבחנה בין תכלת ולבן לשם קבלת עול מלכות שמיים, היא תביעה להבחנה ספציפית יותר. מצוות קריאת שמע היא ייחוד ה’ ודווקא משום כך עליה להיות לאחר ההבחנה בין ההופעות השונות של האלוקות – בין גילויי הדין וגילויי הרחמים. על מנת לאחד את הכל, יש להבדיל תחילה בין המשמעות הייחודיות של כל הופעה – רק כך ניתן לאחד את הכל ולייחד את ה’ באמת.

כלאים בציצית?

נשוב אל ההבדלים בין שתי הברייתות שראינו קודם. ראינו כי יש בין הברייתות הבדלים מהותיים לא רק בהלכה הפסוקה אלא גם בעצם התפיסה של מהות התכלת. אף על פי כן הבבלי מקבל את שתי הגישות להלכה, וכפי שראינו לעיל, עקרון זה הנחה גם את הראשונים בפסיקתם. אמנם אין זה נדיר שמנסים ליישב שיטות חולקות, אבל כאן מדובר בשתי גישות מנוגדות מבחינת סדר העדיפויות הרוחני וההלכתי. האם אין בגישה כזו מעין “כלאים”, עירוב מין בשאינו מינו? הדברים אמורים אף יותר ביחס להצעה שהוצעה כאן – לשלב את הברייתות באופן כזה שכל אחת מהן תפורש על פי שיטה אחרת בראשונים – הברייתא של שלוש עשרה הכריכות על פי שיטת הרא”ש, והברייתא על ההתחלה בלבן על פי שיטת הרמב”ם.

אבל, העובדה שישנן זווית ראייה שונות – במקרה דנן בחינה שלפיה לבן חשוב יותר מתכלת ובחינה הפוכה – לא מחייבת לבחור רק באחת מהן. כאשר אנו מצויים בעולם של דימויים וסמלים, עלינו לדעת כי דבר אינו חד ממדי וסמל אחד יכול לבטא עניינים רבים. עלינו לזכור כי שתי הברייתות נפסקו להלכה ופירוש הדבר שההלכה מכילה את שתי התפיסות – גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה רוחנית.

אם כן, כיצד נוכל לבטא את כפל הפנים של הברייתות ושל מצוות הציצית בכלל? המדד המרכזי של כל ניסיון להכיל ממדים שונים של המצווה הוא מחויבות להגיון פנימי, ללכידות. האופן שבו משלבת שיטת הרא”ש את שתי הברייתות נראה לי חסר הגיון פנימי. כזכור על פי שיטתו כורכים שלוש עשרה חוליות אך כיון שהראשונה והאחרונה הן בלבן – יש שבע לבנות ושש בתכלת. כך, אם נשווה זאת לסמלים שמציעה הברייתא התכלת מייצג את ששת אווירים והלבן את שבעת הרקיעים, וזה אינו מתקבל על הדעת. לעומת זאת, ההצעה שהעליתי קודם נראית לי תואמת גם את ההלכה שעולה מהבבלי, וגם את הייצוג הנכון של הרקיעים והאווירים. שבעת הרקיעים מסומלים על ידי חוליות התכלת, וששת האווירים על ידי חוליות הלבן.

הרצון להכיל את שתי הברייתות ושיטות הראשונים – החלוקות בשאלת עדיפות התכלת או הלבן – מצוי כבר בבבלי שמביא את שתי האפשרויות להלכה ואינו מתייחס לסתירה ביניהן. ההתחלה והסיום בחוט אחד לבן, מסמלת לא רק את חשיבותו של הלבן, כשיטת הברייתא השנייה, אלא גם משמעות נוספת שלו. הכריכה הראשונה בלבד מייצגת את הבגד (כדברי הברייתא “מין הבגד”) ואילו הכריכה האחרונה מייצגת את הקדושה העליונה שהיא לבן, כפי שראינו ביחס ל”עתיק ימין”, התואר שהופיע לראשונה בספר דניאל ופותח בספרות הזוהר. מעבר לכך, העיר לי ידידי הרב אמנון דוקוב כי הדבר הולם גם את דברי הגמרא (חגיגה יג ע”א):

ואמר רב אחא בר יעקב עוד רקיע אחד יש למעלה מראשי החיות, ‘ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא’ (יחזקאל א:כב). עד כאן יש לך רשות לדבר, מכאן ואילך אין לך רשות לדבר.

כלומר, מעל לרקיע הגבוה מבין שבעת הרקיעים, יש רקיע נוסף שהוא “כעין קרח”. ניתן לראות בכריכה הלבנה העליונה, ביטוי לאותה דרגה גבוהה של הציצית. דרגה שנמצאת מעל החוליה השביעית, וצבעה לבן כעין הקרח.

ביחס לשאלת העדיפות של התכלת והלבן, שאלה שראינו את המחלוקות לגביה בתלמוד ובזוהר, הרי שהשיטה המוצעת כאן מבטאת את שני הכיוונים יחדיו. מצד החוליות, יש עדיפות לתכלת – שבע לעומת שש. מצד הכריכות יש עדיפות ללבן היות שבשתיים מחוליות התכלת ישנה כריכה בודדת של לבן, ובסה”כ עשרים כריכות לבן לעומת תשע-עשרה תכלת.

הצעה חדשה או ישנה?

ההצעה שהעליתי כאן אינה מופיעה באף מקור שמצאתי, אולם אני חש כי כולה מבוססת על שיטות הראשונים. ראשית, נראה כי מבחינת הכריכות דרך זו מקיימת את ההגדרה של הרמב”ם ל”מצווה מן המובחר”, שהתנאי לה הוא לפחות שבע חוליות של תכלת (הלכות ציצית א:ז). אמנם, שיטת הרמב”ם לא כוללת חוליות לבן, אבל לא נראה שהוספת חוליות לבן פוסלת לדעתו.[7]

מעבר לכך, יש להבחין בין שתי שאלות העומדות במחלוקת הראשונים: האם כל החוליות עשויות תכלת או שמא תכלת לבן; האם התחלה והשלמה בלבן נעשית באמצעות חוליה שלמה או כריכה בודדת. ברור ששיטות הראשונים בשתי השאלות אינן תלויות זו בזו. במידה מסוימת, הדבר אפילו פותר את הצרימה הפנימית של שיטת הרא”ש, שש חוליות תכלת בלבד, שנוצרה בשל האילוץ ליישב את שני המקורות. המחלוקות אינן תלויות זו בזו וכל אחד מהמרכיבים עומד בפני עצמו. אף על פי כן, יש להודות כי בוודאי שאם היה תכלת בזמנם של הראשונים, לא הציצית של הרא”ש ולא זו של הרמב”ם הייתה נראית כפי הצעתי. כשם שבהלכות כשרות ושבת אין הנהגותינו זהות לאלו של הראשונים, שהרי התנאים השתנו, אלא מיוסדות על העקרונות של שיטותיהם – כך גם במקרה של הציצית והתכלת. לפיכך, לדעתי אין כאן כל נגיעה לשאלת סמכותם של הראשונים והיכולת לחלוק על פסיקותיהם.

יש להעיר עוד שתי נקודות המקלות על קבלת ההצעה. ראשית, בדיני התכלת בציצית אין בידינו מסורת חיה שכן אין תכלת מזה למעלה מאלף שנים. לכן, ההצעה החדשה לקשירת הפתיל אינה שינוי של המנהג המקובל. שנית, החוליות והכריכות אינן עיקר המצווה אלא מצווה מן המובחר. במילים אחרות, גם לשיטת הרמב”ם והרא”ש, את המצווה עצמה מקיימים גם באמצעות קשירה כפי המוצע כאן.

ואם יטען הטוען כי למרות הכל הצעתנו היא “כלאיים”, נענה כי בציצית הכלאיים מותרים.

קשרים

להשלמת הדיון יש להעלות כאן את שאלת הקשרים בגדיל הציצית. בגמרא (מנחות לח ע”ב) מובאים דברי רבא “קשר על כל חוליא וחוליא”. הרמב”ם קיבל את הדברים כפשוטם וקבע כי שיש לקשור אחר כל חוליה (תשובות הרמב”ם קלח). לעומת זאת, בעלי התוספות (מנחות לט ע”א, ד”ה לא יפחות) ראו שהמנהג בימיהם היה שצריך דווקא חמישה קשרים. הם מודים ש”לא מצינו שום סמך בהש”ס מפורש מה’ קשרים” ולכן הם נאלצים לדחוק את דברי רבא באוקימתא כך שדבריו מתייחסים לקשר על כל שתי חוליות. בנוסף, לשיטת התוספות חמשת הקשרים הם קשרים כפולים. מאחורי שיטת בעלי התוספות עומד הרצון להגיע למניין של 613 – כתרי”ג המצוות. “ציצית” בגימטריא היא 600, בצירוף 8 פתילים וחמשת הקשרים מגיעים לגימטריא של תרי”ג.[8]

בשיטת הכריכות שהצעתי לעיל, חייבים לנהוג כמו הרמב”ם ולקשור קשר לאחר כל חוליה. זאת, משום שאם החוליה הראשונה עשויה משני פתילים שונים (לבן ותכלת) היא זקוקה לכריכה על מנת להיות מוגדרת כחוליה.

ראיתי שיש שנהוגים לעשות כשתי השיטות – גם לסיים כל חוליה בקשר פשוט וגם לעשות חמישה קשרים כפולים במהלך הגדיל. הגישה הזו מנומקת בדרך כלל ברצון להכיל את שתי השיטות ובמיוחד שלא להתנתק מהנוהג שהיה המרכזי בעם ישראל משך מאות רבות. אולם, למרות שלעיל הצעתי להכיל את השיטות הסותרות – במקרה הזה אני סבור כי אין ללכת בדרך זו. קודם הצעתי לשלב שיטות שאינן סותרות (למרות שנפסקו על ידי ראשונים חולקים) משום שהן נסמכות על שני מקורות שונים, כאשר כל אחת מקנה את הבכורה למקור מסוים. כאן, המחלוקת היא בפירוש דברי רבא, ולא בעדיפותה של ברייתא מסוימת, ואין שום אפשרות להכיל את שתי השיטות יחד. התוצאה היא שבעוד שבעניין הכריכות ההכלה של השיטות השונות יוצרת שיטה אחת לכידה, כאן התוצאה סותרת את עצמה. גם מבחינה סימבולית – אם המטרה בחמשת הקשרים היא להגיע סך הכל ל613, הרי שאם משלבים גם את הקשרים הפשוטים בחוליות יש לנו 18 קשרים (13 חוליות ו5 קשרים כפולים) – והגימטריא לא מושלמת. בנוסף, הרעיון של הציצית כמדמה את הרקיעים והאוורים נפגע אם היא כוללת גם קשרים הקוטעים את הרצף. לפיכך, נראה לי כי מי שמשלב את שני סוגי הקשרים אינו מרוויח את קיום שתי השיטות, אלא יוצא קריח מכאן ומכאן ומחמיץ את שתי המשמעויות הסמליות. עם זאת, להלכה למעשה, נראה בכל אופן שניתן לקשור קשר ראשון כפול, היות שהגמרא אומרת שקשר זו הינו מדאורייתא, ולצאת ידי חובת שיטת התוספות.

סיכום למעשה לכריכה

משתמשים בחוט תכלת שלם, כשיטת הראב”ד. תחילה קושרים קשר כפול אחד, היות שהוא דאורייתא, כשיטת התוספות. חוליה ראשונה – כריכה בודדת בפתיל לבן, ואחר כך שתי כריכות תכלת. מכאן והלאה – חוליות לסירוגין לבן ותכלת, פרט לחוליה השלוש-עשרה שעשויה שתי כריכות תכלת וכריכה אחרונה בלבן. כל חוליה מסיימת בקשר פשוט (המכונה “קשר תימני”) כשיטת הרמב”ם. בגמרא מבואר שנויה של הציצית הוא שתהיה מורכבת משליש גדיל (החלק שכולל את הכריכות והקשרים) ושני שליש “ענף” כלומר החוטים הנפרדים. משום שהגדיל בשיטה שמוצעת כאן, קצר יותר משיטות אחרות, לרוב יהיה צורך לקצר את החוטים בסיום הכריכה. אבל, יש להקפיד שאורכו של אף חוט לא יפחת מעשרים וארבעה ס”מ מקצה הבגד (אולם יש לזכור שאם חוט נקרע ומתקצר לאחר שהבגד כבר מוכן, אין הציצית נפסלת ואכמ”ל). לכן, מבחינה מעשית, כדאי להעדיף את חוטי הציצית העבים יותר, משום שהם גם ארוכים יותר.

אחרית דבר: קדושת הלבן כמטפורה לחיים

הארכתי קודם בגישה לפי הפתילים הלבנים הם החשובים יותר, והם המייצגים את ההופעות העליונות יותר של הקב”ה בעולם ואת מידת הרחמים. מכאן ניתן להאיר נקודה חשובה אודות החיים בכלל. לפעמים אנו נוטים לחשוב שחשיבות טמונה דווקא במה שיקר, נדיר, רחוק. העלאת ערכו של הלבן על פני התכלת, מחדשת ומלמדת כי לפעמים הדברים הקלים והזמנים הם החשובים יותר. לעתים, במסע החיים, יש כאלה שבטוחים כי הדרוש להם מצוי “מעבר” ומחוץ להשגתם. הם אינם מסוגלים לראות את הקדושה הגדולה בתוך הלבן, בדברים הפשוטים של החיים הקרובים להם תמיד.

תודתי לידידי שמעון פוגל שהשקיע רבות בעריכת המאמר.

[1] זוהי דעת רש”י (שם ד”ה לא יפחות), תוספות (ד”ה לא יפחות), רא”ש (הלכות ציצית סימן טו) ורמב”ם (הלכות ציצית א:ז). ,  לעומתם הראב”ד (בהגהות על הרמב”ם שם) הבין שמדובר על מספר הכריכות שבכל חוליה. מעבר לעובדה שזו דעת הרוב, ההבנה שהברייתא מדברת על חוליות נראית פשוטה יותר. אם דברי הגמרא היו מוסבים על הכריכות הרי שיש סתירה בין הדין ש”לא יפחות משבע” . ובין התיאור של חוליה כמורכבת משלוש כריכות. אי אפשר לתרץ ולומר שחוליה של שלוש כשרה בדיעבד, משום שהגמרא קובעת במפורש “ואפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשר” וברור שזהו הדין בדיעבד. ממילא סביר הרבה יותר ש”לא פחות משבעה” מתייחס למספר החוליות בגדיל כולו ולא מספר הכריכות בחוליה.

[2] כדאי להזכיר כי בייסוד שיטתו של הרמב”ם, לפיה כלל אין חוליות לבנות, עומדת הבנה עקרונית שלו את אופיו של פתיל התכלת. כזכור לשיטתו יש רק חצי פתיל כפול צבוע בתכלת, והוא משמש לכריכות כולן (הלכות ציצית א:ב-ג). זאת, משום שהוא מבין כי “פתיל תכלת” פירושו שחוט התכלת הוא אשר פותל (מקיף) את הגדיל כולו. כיון שכך, אין גם צורך לצבוע יותר מאשר חצי פתיל, משום שכל הכריכות נעשות על ידו, ואילו כאשר צובעים פתיל שלם, הרי שהוא אינו רק הפותל אלא חלק מגוף הגדיל.

[3] מלשון הרמב”ם נשמע כיוון אחר למשמעות של “מעלין בקודש ולא מורידין”: “מפני שהתחיל בלבן מסיים בו שמעלין בקודש ולא מורידין, ולמה יתחיל בלבן כדי שיהא סמוך לכנף מינה,” (ציצית א:ז). נראה שהוא רוצה לומר שעצם העובדה שהתחילו בלבן גורם לכך שיש לו קדושה יתירה, אבל לא מובן לי הסיבה לכך.

[4] על פי שמואל הכהן ויהודה קיל בפירוש דעת מקרא לספר דניאל, ירושלים תשנ”ד.

[5] הקישור בין חזונו של דניאל אודות לובן הבגדים ובין לובן פתילי הציצית אינו שרירותי. במקרה אחר (בזמן ובמקום שונים) השפיע חזונו של דניאל על הלכות ציצית את הפסוק “בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים” (קהלת ט:ח) דורשת הגמרא “אלו ציצית” (שבת קנג ע”א). על כך כותב הב”ח (או”ח כה): “לפי שאמרו רבותינו ז”ל (ראש השנה יז ע”ב) על ‘ויעבור ה’ על פניו ויקרא (שמות לד:ו) נתעטף הקב”ה בטליתו וכו’ וכתיב ‘ולבושיה כתלג חיור’ (דניאל ז:ט) מכאן שהטלית עם הציצית שמתעטף בו יהא לבן”. כלומר, צבען של הטלית והציצית שמוטלת בה, נקבע על פי צבע לבושיו של הקב”ה בחזון דניאל.

[6] רבים עמדו על כך, שלשון “תתורו” רומזת להקשר הרחב יותר של הפרשה בתורה, חטא המרגלים שהלכו “לתור את הארץ”.

[7] יחד עם זאת, נראה לי כי מי שנוהג כשיטת הרמב”ם בנוגע למספר הפתילים (כלומר שיש לו רק חצי חוט תכלת), , צריך לעשות את הכריכות כשיטת הרמב”ם באופן מוחלט. זאת, משום שההסתפקות בחצי פתיל נובעת מהתפיסה שתפקיד התכלת הוא רק לכרוך את חוטי הלבן.

[8] ידיד הרב מאיר ליכטנשטיין הציע שחמשת הקשרים מיועדים להחליף את התכלת בהעדרה. במקור המילה “וראיתם” שבפסוק כוונה לתכלת (“ועשיתם על ציצת הכנף פתיל תכלת וראיתם אותם וזכרתם את כל מצותי”)., כשאין תכלת המילה “וראיתם” נדרשה כגימטריה לתרי”ג המצוות כנ”ל. אם כנים הדברים, הרי שהדעת נותנת שמשנתחדשה התכלת הצורך בחמשת הקשרים פחות.