תקופת החגים וימי ההודאות שמסתיימת בחג השבועות מכילה בקרבה מורכבות בין חג לאבל ובין קודש לחול. גם פרשיות השבוע בימים הללו מתמודדות עם המתח הקיים בין הקודש, הנצחיות והחיים לבין המוות והחטא. בעת משיחת אהרן לכהונה משה מקבל שיעור גדול על היכולת לחיות חיי קודש וכהונה, ובד בבד לחיות את החיים, על כל מורכבותם. העיקר הוא הבחירה בחיים

ימי ספירת העומר, פסח ושבועות, ימי השואה, הזכרון והעצמאות של המדינה והעיר, פרשיות אחרי מות…ימים בהם זכרון העבר, המורכבות בין חג לאבל, בין חיים למוות בין קודש לחול, מופיעים בעירבוביא. אם נביט ברצף פרשיות השבוע נראה כי הקודש והחול מעורבים בחיים והמוות. בעולם המקדש והכהנים אנו רואים את היחס המורכב הזה, במרכזו “והכהן הגדול מאחיו…על כל נפשות מת לא יבוא” )ויקרא כא,יא(, מדוע המוות כה רחוק מהקודש, מדוע האדם שבשיא הקודש צריך להתרחק כל כך מן המוות, ואפילו ממות הוריו?

מקומו של הקודש בעולמנו, ויכוח מיוחד בעולם התנאים הממשיך אל גדולי הראשונים, לגבי שכינת ה’ במציאות, בתוך “הכסף והזהב…” האם המשכן והמקדש הינם לכתחילה? האם הינם תולדה של חטא העגל? אך לגבי התוצר אין חולק “וכבוד ה’ מלא את המשכן” שם,(מ’, לד-לה), ה’ בחר לשכון. בחומר הסטטי נתקבלה תשובה, אך האם תתאפשר קדושה במקום של בחירה, התיתכן קדושה באדם שאינו סטטי?

אם נעיין במקביל בשני מקומות נגלה דבר מעניין. מחד בבריאת האדם ישנו דיון האם נברא לחיות חיי נצח, ובחטאו נגזרה עליו קיצבה לחייו, נגזר ניתוק בין הנשמה לגוף, או שמא חיבור נשמתו לגופו מן הראשית היה קצוב. ההכרעה בגמרא הינה, בחטאו נקצבו חייו, בבריאתו נשמתו וגופו יכלו להיות שותפי נצח: כדברי הגמרא – “יש מיתה בלא חטא” מניין, מארבעה שמתו בעתיו של נחש, שלא מתו בגלל חטאם אלא בגלל החטא הראשון שגזר קיצבה לחיי האדם בעולם.

מאידך מתנהל דיון בין משה ואהרן , דיון שמתחיל ביום המרגש, בו מקדש משה את כלי המקדש, מוריד ומופיע את הקדושה בחומר, פונה למשוח את אהרן ובניו בשמן המשחה, מתאר המדרש בספרי תיאור קסום:

“אמרו: בשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרן, נרתע ונפל לאחוריו. אמר: אוי לי שמעלתי בשמן המשחה. השיבתו רוח הקודש: הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, כשמן הטוב על הראש היורד על הזקן, זקן אהרן שיורד על פי מדותיו, כטל חרמון שיורד על הררי ציון”. מה הטל הזה אין בו מעילה, אף שמן המשחה אין בו מעילה”. (ספרא, פרשת שמיני)

משה נבהל מעשיה זו, היתכן לקדש אדם? האם אין זו מעילה בקודש? עונה לו רוח הקודש “כשמן הטוב על הראש.” (תהלים, קל”ג)- תיתכן הקדשה של אדם לכהנו, הקדושה יכולה להופיע באדם בשיאה. הדיון בין משה ואהרן לובש צורה חדשה לאחר מות בני אהרן. משה תופס את הכהנים כקדושים, כדמויות מורמות מהחיים שאינן יכולות להפגש עם המוות. לדידו, מחוייבים הכהנים להמשיך בעבודתם ויותר מכך לאכול את הקודשים, את שעיר החטאת, וכשהם אינם אוכלים קוצף עליהם משה, וטוען: אתם מקודשים ואמורים להמשיך את הקודש והחיים, והעם יתאבלו את אבלכם. אולם כאן נכנס אהרן ומדבר מחדרי ליבו, מכיר באדם המורכב שבו, הייתכן ? אמנם לעבוד בקודש, בהיבט הבחירי, מצווה אני לבחור בחיים, בעשיה בקודש, מן המקדש לא לצאת, אך הייתכן שלא מת בני? הייתכן שאני יוגדר מוגדר כחי לחלוטין שיכול לאכול קודש?. אומר אהרן: אמנם בקודש אמשיך לעבוד, אך לאכול את הקודש אינני יכול, בעת בה מתו בני כאילו מתתי אני, המוות אחז בי ולכן האכילה היא כהמתת הקודשים, ופונה בשאלה כלפי משה “הייטב בעיני ה'” (ויקרא י, י”ט)? וייטב בעיני משה, גדול הנביאים, המוריד תורה שבכתב, משה רבינו מקבל את ההפרדה, בעת המשיחה מקבל מענה מרוח הקודש כי ניתן למשוח אדם בקודש, וכאן מקבל את ההפרדה, עטיו של נחש קיים בעולם, באופן מציאותי נקודת המוות קיימת באדם אלא שעליו לבחור בחיים.

האדם יכול להתקדש לכהן, האדם יכול לכסוף לדרך עץ החיים, אך עוצמתו היא שהוא נותר אדם, קדושתו היא קדושת בחירתו, נבחר הוא ובוחר הוא להתקדש, “הנה אנוכי נותן לפניכם…את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע…ובחרת בחיים.” (דברים, ל).