גבולות המלחמה

פרק כ’ של דברים עוסק כולו במלחמה. שלוש פרשיות מרכיבות את הפרק:

1. נאומו של הכהן המשיח בפתיחת המלחמה, העוסק בעיקר באלו שלא יוצאים למלחמה.
2. מצוות הקריאה לשלום.
3. האיסור לכרות עץ מאכל כחלק מן המלחמה.

נראה שהמשותף לשלוש פרשיות אלו הוא דווקא הגבלתן את המלחמה: הכהן מלמד אלו אנשים אינם יוצאים למלחמה, הקריאה לשלום מהווה חלופה למלחמה, ונועדה למעשה להשיג את תוצאות המלחמה בדרכי שלום, ולבסוף – האיסור להשחית את העץ פוגע ב”מאמץ המלחמתי” לטובת השמירה על עצי הפרי.

השבים מן המלחמה

מי הם אותם אלו שאינם יוצאים למלחמה? שלושה מקרים מופיעים בפרשייה:

1. “מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ”
2. “וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ”:
3. “וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה”:

יש מקום לשאול – מה מיוחד באנשים אלו? האם אובדנם יהיה כבד יותר מאובדנו של מישהו אחר? אמנם נכון, אדם אשר בנה בית ולא חנכו, או אירס אשה ולא לקחה, לא יזכה לממש את שאיפותיו, אך אולי דווקא אדם שכבר נשוי ואב לילדים, שכבר בעלים על בתים וכרמים ואחראי להם – אובדנו יהיה גדול יותר?![1]

ואכן, הרמב”ן, הרשב”ם ופרשנים נוספים, הסבירו את סיבת שובם של היוצאים למלחמה כאינה קשורה לעוצמת האובדן. לדבריהם, אנשים אלו לא יוצאים למלחמה מהחשש שפחדם הגדול ומחשבתם על מה שהשאירו בבית יקשו עליהם להילחם:

רשב”ם: (ה) ילך וישוב לביתו – …שיש נותן אל לבו כשהולך למלחמה ודואג שמא אין לי מזל לחנך את ביתי או את אשתי או את כרמי ולכך גרם מזלי ללכת עתה במלחמה ומתוך [כך] ירא למות. ושלשה מעשים הזכיר בית ואשה וכרם, ולבסוף כולל כל הדברים מי האיש הירא ורך הלבב, בין באלו שאמרנו בין בדברים אחרים.

כלומר, שלושת החוזרים לביתם אינם אלא דוגמאות של הכלל המופיע לבסוף – “מי האיש הירא ורך הלבב”. כולם נמנו פשוט מפני פחדם הגדול שיפגע בהצלחת המלחמה.ובדרך דומה הסביר הרמב”ן:

וצוה על השלשה האלה לשוב, כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס:

אמנם רש”י הדגיש דווקא את עגמת הנפש שיש במצבים אלו:

ואיש אחר יחנכנו – ודבר של עגמת נפש הוא זה.

מה מיוחד בעגמת נפש זו, ומדוע חוזרים עליה מעורכי המלחמה?

בית, כרם, אשה

שלושת הדוגמאות הללו, בית כרם ואשה, מופיעות במקום נוסף בתורה, בפרשיית הקללות:

אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר (ישגלנה) יִשְׁכָּבֶנָּה

בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ

כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ: (דברים, כח, ל)

מעניינת העובדה שסדר הדברים בפרשיית הקללות הפוך מהסדר בפרשת הכהן המשוח. בפרשתנו הסדר הוא: בית, כרם ואשה, ואילו בקללות – אשה, בית וכרם. לסדר הדברים יש משמעות, כפי שלמדו חז”ל:

ת”ר, אשר בנה בית, אשר נטע כרם, אשר ארש אשה, למדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח”כ ישא אשה [סוטה מ”ד א’]:

דרך הארץ היא לבנות בית בהתחלה, לאחר מכן ליטוע כרם ולדאוג לפרנסה, ולבסוף לישא אשה.[2] מדוע גם הקללה משתמשת במילים אלו על מנת להסביר את הנוראות שיבואו על עם ישראל? וכי אשה נשואה המחוללת על ידי זר קלה יותר מאשה מאורשת? וכי על כרם ותיק ופורה כואב פחות מעל כרם צעיר שטרם חולל?

נראה שאכן מקרים אלו הינם מקרים מיוחדים. נטיעת כרם, בניית ובית ונשיאת אשה, מורכבים משני שלבים: שלב של הכנה, בניית ה”כלי”, ייעוד ותכנון – ולאחריו שלב של מימוש, של הבאת החיים אל תוך המציאות החדשה שנוצרה. רגע המימוש הוא רגע ראשוני, מיוחד, כמו לידה שהבשילה זמן רב וכעת יוצאת לאוויר העולם. זהו גם רגע בו המציאות נקייה וטהורה יותר משתהיה אי פעם: מרגע שהמציאות תתממש, מרגע שייכנס האדם לביתו, יאכל מכרמו ויחיה עם אשתו, מטבע החיים יופיעו גם קלקולים וחטאים. אך רגע זה הוא רגע נקי, קדוש, מימוש ראשוני ביותר של חיי האדם הפוגשים את המציאות.[3] חילולו של רגע זה בידי זר, מסמל יותר מכל את החורבן של כנסת ישראל, ועל כן הוא המופיע בפרשת הקללות. ההחמצה שיש באדם שהגיע לשלב זה ומת היא כה גדולה, עד כדי כך שפוטרים אותו מן המלחמה.[4]

בפירושו של המקובל ר’ מנחם רקנטי, מופיע פירוש לפיו רגע זה – של איסורין, נטיעה או בנייה בטרם החילול – הוא כה קדוש, עד שדווקא בו נאחז מלאך המוות, וממילא סכנתו של היוצא למלחמה במצב זה חמורה[5].

ההתחשבות בבית כעידון המלחמה

פתחנו במבנה הפרק, העוסק בשלוש מצוות המגבילות את המלחמה: השבים מן המלחמה, הקריאה לשלום, ואיסור השחתת העץ. אולי ניתן לומר שמצוות אלו מלמדות על מהותה של המלחמה: המלחמה נועדה להביא חיים לעולם, ולא להביא מוות. גם בעת המלחמה, זוכרים אנו את החיים, הן את הבית, הכרם והאשה, הן את האויב (“וקראת אליה לשלום”) והן את הפרי ואת המשך קיום החיים (“לא תשחית את עצה… כי ממנו תאכל”).

אמנם, הדברים אמורים במלחמת הרשות, שכן אומרת הגמרא:

במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה  (סוטה, מד ב)[6]

לגבי הקריאה לשלום קיימת מחלוקת ראשונים גדולה האם בכל המלחמות מצווים ישראל על קריאה לשלום. אך בעת העמידה במלחמה עצמה, כתב הרמב”ם דברים חריפים על מי שמזכיר לעצמו את ביתו ובכך מחליש את כח לחימתו:

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל…

הכניסה לקשרי המלחמה דורשת גם את היכולת “לשכוח” באופן זמני את ארצות החיים, ולהילחם ללא פחד, בכל לבבו ובכל נפשו.