הזונה והציצית

מסופר בתלמוד על אדם שגבר עליו יצרו אשר שמע על אודות זונה מפורסמת בעיר רחוקה מעבר לים, ובעבור סכום כסף נסע להיפגש עמה. המשך הסיפור צפוי, כמקובל בז’אנר: אותו אדם ניצל  בסופו של דבר מן החטא בזכות הקפדתו על המצוות – מצוות ציצית. אולם הסיפור אינו מסתיים בזאת. סוף הסיפור מפתיע, והוא מלמד אותנו על היחס ליצר וליצריות. הנה הדברים:  

מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית,

שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה.

שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן.

כשהגיע זמנו, בא וישב על הפתח…אמרה היא: יכנס, נכנס.

הציעה לו שבע מטות, שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב, עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה,

באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו,

נשמט וישב לו על גבי קרקע,

ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע.

אמרה לו: גפה של רומי (רש”י: נשבעה בחיי מלך רומי), שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי?

אמר לה: […] לא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציונו ה’ אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה ‘אני ה’ אלהיכם’ (במדבר טו, מא) שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כארבעה עדים.

אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה, כתב ונתן בידה.

עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן מצעות, ובאת לבית מדרשו של ר’ חייא.

אמרה לו: רבי, צוה עלי ויעשוני גיורת,

אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים?

הוציאה כתב מידה ונתנה לו,

אמר לה: לכי זכי במקחך, אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר.

(בבלי, מנחות מד ע”א)

בסיפור הזה לא רק הבחור עובר תהליך, אלא גם הזונה. יתרה מזו, השינוי שעברה הזונה דרמטי ומשמעותי הרבה יותר. כאשר הבחור עוזב אותה לבדה במיטתה, היא קודם כול חושדת שהוא מצא  בה פגם חיצוני שדוחה אותו. הבחור מנסה להרגיע אותה ואומר לה שאין לה ממה לחשוש, ואדרבה, ‘לא ראיתי אשה יפה כמותך’. אולם תשובתו אינה מניחה את דעתה. בהיותה עדה להתנהגותו המרשימה של הבחור – שמוותר על סיפוקו מתוך הקשבה לקול נשגב יותר – היא קולטת שאף שאין בה מום חיצוני משהו פנימי נעדר ממנה, משהו באורחות חייה חסר. היא מקבלת החלטה אמיצה לעזוב הכול ולהתחקות על עקבותיו של אותו בחור.

הציצית והמיטות

האלמנט המעניין ביותר בסיפור בעיניי הוא היחס ל’כלי עבודתה’  של הזונה – המיטות והסולמות. היינו מצפים שכאשר היא מחלקת את נכסיה היא קודם כול תרצה להיפרד מאותם ‘כלי עבודה’ המסמלים את חייה הקודמים שטופי הזימה, ושהיא תיקח עמה לכל היותר מיטה אחת, שתשמש אותה. ואולם היא בוחרת לקחת אתה אל המסע את כל המיטות. אבל לא רק היא מעניקה למיטות חשיבות,  גם הרב שהיא פונה אליו בבקשה שיגייר אותה מעודד אותה להשתמש במיטות במסגרת נישואיה עם תלמידו. לדעתי, המפתח למסר של הסיפור קשור במיטות האלה.  

ראשית כול, יש משמעות מיוחדת למספר המיטות (7) ולמספר הסולמות (6). מספרים אלו יוצרים תקבולת בין המיטות לבין הציצית. מסביב לכל אחד מחוטי הציצית כרוכות שלוש-עשרה חוליות, שבע מחוט תכלת – המסמל את הרקיעים, ושש מחוט לבן – המסמל את האוויר שבין הרקיעים (בבלי, מנחות לט ע”א). המיטה העליונה עשויה זהב, והיא עומדת כנגד החוליה האחרונה של הציצית. לפי התלמוד זו החוליה הקדושה ביותר (שם).

התקבולת הזאת נועדה לכאורה לנגד בין הדברים, בחינת ‘זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים’ (קהלת ז, יד). את התנועה לקראת הקדושה מסמלת הכריכה העליונה של הציצית המייצגת את הרקיע השביעי, ומנגד, אצל הזונה, את התנועה לקראת הטומאה מסמלת המיטה השביעית. מפתיע אפוא היחס החיובי למיטות בהמשך הסיפור. בעזרת תורתו של הבעל שם טוב נראה שאפשר לעמוד על המסר של הסיפור. הבעל שם טוב מלמד שיש שלושה שלבים בעבודה הרוחנית על היצר: הכנעה, הבדלה והמתקה. שלושת השלבים הללו מופיעים בסיפור שלפנינו: ראשית כול יש כאן הכנעת היצר כפשוטו. אדם שהגיע לסיטואציה שבה הוא ישוב במיטה אחת עם זונה ומצליח לעצור את עצמו ולהשתמט ממנה. השלב השני, שלב ההבדלה, הוא השלב שבו התלמיד חוזר אל ספסלי בית המדרש. אך לפני שהוא נפרד ממנה הוא מוסר לה פתק,  ‘כתב ונתן בידה’. הניסוח של הגמרא מזכיר את לשון התורה בעניין גירושין: ‘וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ’. (דברים כד, א)

סוף הסיפור הוא השלב השלישי, שלב ההמתקה, שבו התלמיד והזונה נישאים, ו’אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר’, כלומר במסגרת הנישואין היצריות באה לידי מימוש. הסיפור מלמד שהצד היצרי של האדם אינו רע כשלעצמו, אלא שהוא עלול להביאו למקומות רעים כאשר הוא משתלט עליו. המטרה אינה לסרס את היצר אלא לאפשר לו לבוא לידי ביטוי באפיק חיובי. זו אפוא המשמעות של מיתוק היצר. גם הזיקה בין המילה  ‘יצר’ ל’יצירה’ מעידה על הפוטנציאל החיובי של היצר שבאדם.

היחס המורכב ליצר עולה גם בתגובה הראשונה של הרב לבקשת האישה להתגייר. לפני שהוא נתן את הסכמתו הוא שואל בחשדנות ‘שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים?’, כלומר הוא סובר שהרצון להתגייר כדי להתחתן אינו סיבה לגיטימית לגירות. ואכן, בסופו של דבר, מתברר שלכאורה הוא חשד בצדק, שהרי היא נתנה את עינה באחד מתלמידיו. ולמרות זאת, הוא מקבל את גירותה ואף מברך על השידוך. אם כן הרצון להינשא, כשלעצמו, אינו נימוק בעייתי לגירות, אלא שיש לתהות על המניע. כאשר הבין הרב שרצונה להינשא לתלמידו נובע ממקום עמוק וכי מה שמושך אותה בו הוא עולמו הפנימי וזה מה שהוביל אותה אל חיק  היהדות – הוא בירך על הקשר.

והייתם קדושים

לא סתם הציצית היא שגרמה לנקודת המפנה בסיפור. תהליך הצמיחה הרוחנית של גיבורי הסיפור מקביל למבנה של פרשת ציצית המופיעה בפרשתנו:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם:אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם  (במדבר טו, לח-מא)

בפסוק ל”ט צווינו ‘וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם’, ובפסוק שלאחריו ‘לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי’. מהי אפוא פשר הכפילות?

נראה שזו איננה כפילות אלא שני שלבים: השלב הראשון הוא בחזקת סור מרע, קריאה להיזכר ולהתגבר על היצר הרע שבאדם: ‘וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם’. אחרי השלב הראשון, שבו המצוות היו מכוונות לביטול היצר, באה  הקריאה השנייה, בחזקת ‘עשה טוב’, תנועה חיובית: ‘וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם’. אם נחזור לסיפור שפתחנו בו, אפשר לומר שבשלב הראשון הציצית  גרמה לאדם לסור מלזנות אחר לבו ועיניו, ואילו סוף הסיפור הוא השלב השני, ‘והייתם קדושים’, כאשר הם נכנסים בברית הנישואין, ‘הרי את מקדושת’.  

המסר העולה ממבנה הפרשה הוא שבמסע אל הקדושה, אל האלוהים, צריך קודם כול להתמיד בעבודה עצמית המכוונת פנימה, עבודה של שליטה עצמית. מהמקום הטהור הזה האדם יכול לגעת בקדושה אותנטית. כאשר יש באדם פגם, הרוחניות עלולה לגרום לעיוות ולחציית הגבול הדק שבין  עבודת האלוהים לבין עבודה זרה.  את  הסכנה בחיפוש קדושה שאינו מלווה ביראה למדנו כבר מסיפורם של נדב ואביהו.

הרב קוק הגדיר את היחס שבין המוסר לבין הקדושה: ‘המוסר הוא הפרוזדור, והקדושה הטרקלין [=הארמון]’ (שמונה קבצים א, קלג) המוסר עוסק הרבה ב’סור מרע’, כיצד להתגבר על הדברים השליליים שבאדם. שלילת הרע לבדה איננה קדושה אלא רק מאפשרת לאדם להגיע אל הקדושה.

לדברי הרב מרדכי ליינר בפירושו ‘מי השילוח’ (חלק שני), בשלב הראשון התייחסו למצוות בגוף שלישי, צורת נסתר: ‘אֶת כָּל  מִצְוֹת ה”, ואילו בשלב השני  בגוף שני, צורת נוכח: ‘אֶת כָּל מִצְוֹתָי’. את השלב הראשון, שלב היראה, מסמל חוט התכלת שבציצית ומחמת היראה נוקטים בו צורת הנסתר. השלב השני, לעומת זאת, הוא שלב האהבה, ומסמל אותו החוט הלבן בציצית, ולפיכך נוקטים בו צורת נוכח.

פרשת ציצית מסיימת במילים ‘אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים’. משעבוד מצרים יצאנו מזמן, אולם העבודה הרוחנית שהתורה מציעה מאפשרת לנו להשתחרר מהשעבוד הקשה יותר, השעבוד שנמצא מבפנים, השעבוד ליצר ולתכונות הרעות. רק כאשר נתגבר עליהם נוכל להיות בני חורין באמת.

לעשות ולהיות

גם פרשת ציצית מלמדת אותנו את אחד היסודות שמלווים אותנו במהלך לימוד הפרשיות; ההוויה, ‘להיות’ (Being) מותנה בעשייה, ב’לעשות’ (Doing): ‘לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם’. קודם ‘ועשיתם’ ורק אחר כך ‘והייתם’. העשייה של האדם משפיעה לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים, והיא תורמת לעיצוב זהותו. מעניין שגם אלוהים מייחס לעצמו את שני השלבים האלה, קודם העשייה: ‘אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם’, ורק אחר כך ההוויה: ‘לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם’.

הכול קדושים?

הפסוקים כאן מורים לנו כיצד להיות קדושים. רבים מציינים את הדמיון שבין הציצית לבגדי כהונה; לשניהם פתיל תכלת, בשניהם ארוגים זה בזה צמר ופשתן – שילוב האסור בכל בגד שאינו בגד כהונה או ציצית. המסר העולה לכאורה קולע לפסוק: ‘וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ’ (שמות יט, ו). לאור כך מובנת הטענה הפותחת את הפרשה הבאה, טענתו של קורח נגד אהרן ומשה: ‘כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה’?’ (במדבר טז, ג). אולם חלק מהתשובה (בפרשת קורח נתמודד עם הטענה באריכות) היא שאת הקדושה אפשר לממש רק על ידי עשייה, שהרי המעמד המיוחד אינו נגזר מגזע אלא מעשייה. לא נכון יהיה להבין את ‘וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ’ (שמות יט, ו) בלי להידרש לפסוק הקודם לו: ‘וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים’.

הבעיה הגדולה היא שרבים נמשכים לרוחניות ורוצים להגיע אל הקדושה אולם רק מעטים מוכנים להשקיע בעשייה, שהיא התנאי הנדרש כדי להגיע אליה.