באמת לא ברור מה הצליחו מרגלי יהושע להשיג. לכאורה משימתם “לכו ראו את הארץ ואת יריחו” לא ממש התממשה. הם לא גילו שום פרצה בגדר, שום מידע מודיעיני רלוונטי למלחמה. המידע היחיד שאותו הצליחו להשיג הוא ש”נתן ה’ בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו”. האם בשביל זה הייתה שווה כל הדרך? שום מידע רלוונטי למלחמה, שום קצה חוט.

מה אם כן היה סודם של מרגלי יהושע? איזה סיפור ההקבלות הללו בין שני סוגי המרגלים הכ”כ שונים באו לספר?

המדרש (במדבר רבה שלח טז) כותב:
“מהו חרשׁ? מלמד שעשו עצמן קדרין והיו צווחין הרי קדרות מי שירצה יבא ויקנה. כל כך למה? שלא ירגיש בהן אדם. קרי ביה חרשׂ כדי שלא יאמרו בני אדם שהן מרגלים.”

המדרש דורש מלשון הפס’ “וישלח יהושע… מרגלים חרשׁ לאמר…” שהם עשו עצמם קדרין, מלשון ‘חרשׂ’. לא כ”כ ברור איך לא היה מרגיש בהם אדם אם היו צווחים שהם מוכרים קדרות וזה רק מעצים את השאלה של מטרת השליחות ועוד יותר מעלה תמיהה מדוע חשוב למדרש לספר את זה?

בקצרה אצטט פה את דבריו של השפת אמת:
“…וז”ש קדרין שכלי חרס אין החשיבות רק התשמיש שבה אבל גוף החרס אינו כלום. וכן ענין הביטול לידע שהוא רק כגרזן ביד החוצב בו ממש. ואינו רק כלי מוכן לעשות רצון השי”ת אבל לא לצרף רצון עצמו כלל…” (שפת אמת במדבר פרשת שלח תרל”א)

השפת אמת נוגע פה בנקודה מאוד עדינה. כלי חרס נועד נטו רק לקיבול שלו, רק למטרה שלשמה הוא נוצר, לא ליותר מכן. הערך שלו נאמד לא כפונקציה של החומר שלו אלא ע”פ מטרתו. אצל מרגלי יהושע מה שהיה משמעותי בביצוע שלהם הוא העובדה שהם עשו עצמם כלי, שביצעו את המשימה כאשר הם מכוונים לרצון ה’, כאשר הם מודעים שהם רק כלי משחק על לוח ושהם לא הסיפור בכל התהליך הזה, הם לא העניין. המטרה, הכוונה של כל המשימה היא ש”נתן ה’ בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו”. זה המידע שה’ זימן להם וזה מה שהם סיפרו ליהושע. ה’ הוא הסיפור ואנחנו הכלים. שנזכה להיות ‘כלי מוכן לעשות רצון השי”ת’.