תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ (דברים יח, יג).

לפי הגדרת מילון אבן שושן התם הוא ‘פשטן מופלג, חסר ערמומיות, נאיבי… פלוני תם ובלתי בקי בהוויות העולם’.

מההגדרה של אבן שושן עולה שהתמימות היא ההפך מחשיבה ביקורתית ותחכום. ואכן, יש מקורות המעמידים את התם בניגוד לחכם. כך, בסיפורו המפורסם של רבי נחמן מברסלב ‘מעשה מחכם ותם’ מוצגות שתי דמויות מנוגדות של חברי ילדות, האחד תם והאחר חכם. גם בהגדה של פסח מסופר על ארבעה בנים, אחד חכם ואחד תם, משמע החכם אינו תם והתם אינו חכם. התלמוד הירושלמי אף מעניק לבן התם בהגדה של ליל הסדר את הכינוי ‘טיפש’.

ואולם אבן שושן מביא עוד פירוש למילה ‘תם’ ו’תמימות’. לפי ההגדרה השנייה התם הוא השלם, וכפי שמתרגם אונקלוס ושאר התרגומים, ‘תמים’ בפסוק שפתחנו בו פירושו שלם. לכאורה יש סתירה בין שתי ההגדרות, שכן התמימות היא שלמות המאפיינת את התורה והתורה מחכימה דווקא, כפי שנאמר בתהילים: ‘תּוֹרַת ה’ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה’ נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי’ (יט, ח).

יתרה מזו, המדרש רואה בתמימות תכונה אלוהית שיש להידבק בה:

מבקשים אתם שיהא הקב”ה עמכם? תפסו תמימות… שהתמימות יפה לפני הקב”ה, שנאמר תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ (דברים יח, יג), כמו שהוא תמים, שנאמר: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ  (דברים לב ד), ותורתו תמימה, שנאמר: תּוֹרַת ה’ תְּמִימָה (תהלים יט, ח). (מדרש תהילים, קיט).

מהי אפוא התמימות – החכמה או היעדרה? הנשגב והעמוק או שמא הרדוד והשטחי?

בין התמימות הראשונה לשנייה

המשמעות הקבלית של ‘תם’ מאירה על הזיקה שבין שתי המשמעויות:

ובזכות אברהם שזכה למדת חסד, זכה יצחק למידת פחד, והואיל וזכה יצחק למדת פחד זכה יעקב למדת אמת שהוא מדת שלום. ומדד לו הקב”ה כמדתו דכתיב ‘ וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים’ ואין תם אלא שלום דכתיב ‘תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ ‘ ומתרגמינין שלים תהא. ואין תם אלא תורה (ספר הבהיר, פסקה קלז).

התם הוא אפוא השלם, וספר הבהיר מזהה אותו עם השלום והאמת. המשמעות הקבלית של השלום והאמת, כפי שכבר ראינו, היא שהם מכילים את כל הכול ויוצרים הרמוניה בין הצדדים השונים ואף המנוגדים של המציאות. לפיכך ספר הבהיר מזהה אותם עם יעקב, האיש התם, שכן על פי הקבלה יעקב מייצג את ההכלה ואת האיזון שבין צד ימין, שהוא תכונת החסד, ובפסקה הנוכחית היא מזוהה עם אברהם – לבין צד שמאל שהוא תכונת הדין או ה’פחד’ כפי שהוגדר כאן, המזוהה עם יצחק.

לפי הפסקה בספר הבהיר התורה היא תם. המקובל מאיר אבן גבאי, בעל התולעת יעקב, (בן המאה השש עשרה), מזהה את התורה התמימה לא עם התורה שבכתב אלא עם התורה שבעל פה דווקא, משום שהיא כוללת הכול. פירוש הדבר שהתורה שבעל פה היא רב ממדית ומכילה אין-סוף פירושים, ובזאת נעוצה שלמותה ותמימותה.

נראה שנוכל לתת לתם הגדרה שתהלום את שני הפירושים המופיעים באבן שושן ושהצגנו לעיל. התם הוא אדם חסר ציניות ותחכום, המסוגל להאמין ולקבל כל אדם וכל דבר. בכל יום הוא מביט בחיים מחדש ועומד מול המציאות בענווה ובהתפעלות.

התכונה הזאת יכולה לנבוע משתי סיבות שונות. האחת תולדה של חוסר מורכבות, כפי שעולה מסיפורו של רבי נחמן על התם ועל המאפיינים שהפכו אותו לגיבור הסיפור. ואולם ההוויה הזאת יכולה לנבוע ממקור אחר, והוא מה שמכנה הפילוסוף עקיבא סימון ‘התמימות השנייה’. דווקא הכרה במורכבות של המציאות יכולה לאפשר לאדם להכיל אותה באמת ולקבל אותה. ענווה יכול לבוא מתוך הכרה בגדולתם ובעצמתם של העולם והחיים.

אם נשווה בין התמימות הראשונה לשנייה נוכל לומר שבתמימות הראשונה האדם אינו רואה את החסרונות שיש בזולת, בחיים ובעולם, מכיוון שאין לו ראייה נוקבת על החיים וממילא הוא מקבל את המציאות כפשוטה. בתמימות השנייה, לעומת זאת, הוא רואה את הבעיות ואת הקשיים וגם את הכיעור, אבל הוא מסוגל להכיל אותם. יכולתו להכיל נובעת מההכרה שחסרונות ומגבלות הם חלק מובנה של החיים בכלל ושל כל אדם בפרט. לפיכך כאשר הוא מזהה חסרונות אצל הזולת אין הוא מתנשא מעליו, משום שהוא יודע שהם קיימים גם אצלו. הוא יכול לקבל את הזולת ולהעריך אותו משום שהראייה השלמה שלו על המציאות מאפשרת לו שלא להיתפס לדברים השליליים אלא לראות את כל הנקודות הטובות שבתוכם.

לתם הראשון העולם והחיים מסתוריים משום שאין הוא מסוגל להבין את עומקם של דברים.אצל התם השני, לעומת זאת, המסתורין נובע מהכרתו העמוקה בריבוי הפנים של המציאות ובמורכבות שלה, והכרה זו מביאה אותו להבנה שדברים רבים אינו יודע וגם לא יוכל לדעת ולהבין את פשרם.

ארבעת הבנים

כפי שהזכרנו, עם ארבעת הבנים בהגדה של ליל הסדר נמנים התם והחכם. אפשר לראות בארבעת הדמויות של הבנים ארבעה שלבים בחיי האדם, ואת המעבר שבין התם לחכם כמעבר בין התמימות הראשונה לתמימות השנייה.

אחרי השלב הראשון, שבו הבן אינו ידוע לשאול, מגיע השלב של התם, זוהי התמימות הראשונה.

התם מוכן, בתמימותו הרבה, לקבל תשובות פשטניות לשאלות הגדולות של החיים. תשובות אלו אינן מתמודדות עם עומק הקושיות והקשיים באמת. עם זה, הוא חי בעולם הרמוני שבו הכול מסודר ומובן. יש חן ורוגע בתמימות הזאת אבל בסופו של דבר זו אשליה. העולם והמציאות מורכבים, ויום אחד הילד יגדל ויבחין שלא הכול פשוט כל כך.

את השלב הבא בחיים מייצג הרשע. בשלב זה האדם מבין שהשאלות יהיו משכנעות יותר מהתשובות, וזה עלול להוביל אותו למשבר. הוא כועס על כל מי שלדעתו הלעיטו אותו בשקרים. הוא מזלזל בכל אלו שעוד מאמינים בהסברים שכעת נראים לו שטחיים וחלקיים, אם לא שקריים ממש. הוא מאבד את האמון בחברה ובתרבות שגדל בה. כאשר היה תם הוא האמין בכל דבר, ואילו כעת אינו מאמין בשום דבר. לבסוף האדם מתבגר ונהיה חכם. כמו הרשע, החכם מכיר במורכבות המציאות, אבל תובנה זו מובילה אותו למסקנות ההפוכות. העולם מורכב ולפיכך עצם הציפייה להסברים מוחלטים היא אשליה – מוגבלותם של ההסברים נובעת במידה רבה מטבעו של העולם ולכן אין להאשים את המשיבים ולהתנשא מעליהם. העולם מורכב ומלא סתירות. האפשרות הקלה ביותר היא להשליך הכול. קשה הרבה יותר לחפש את נקודות האור והאמת שנמצאות בכל מקום ובכל אדם ולהפכן לדבר בעל משמעות. הוא עומד בפני העולם בענווה, עולם שהוא יפה כל כך דווקא משום שהלא נודע מסתתר בו. זו התמימות שאנו חותרים אליה, תמימות שהיא בגדר ‘משיבת נפש’.

זו התמימות השנייה שעליה אומר הפתגם החסידי: ‘גדולה התמימות מהחכמה, אבל כמה חכם האדם צריך להיות כדי להיות תמים’.