ענוות בקיום המצוות
קרח תוהה על ההנהגה. כמו שמופיע במדרש שאמר למשה “דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן”. הוא מחפש הגיון ולא מוצא אותו:
1. לגבי ההנהגה- מי שצריך להוביל זה הגדול. אהרון ומשה בני עמרם הבכור זכו לגדולה ומלכות. הבא בתור זה בנו הבכור של יצהר, אחיו של עמרם, הלא הוא קרח. אלא שלא. לנשיא נבחר דווקא אליצפן הקטן.
2. אם העניין בציצית זה תכלת, טלית שכולה תכלת לא תצטרך ציצית!
3. אם יש בבית ספרי תורה, לא יהיה צריך מזוזה עם פרשיה אחת בכניסה!
לקרח ברור שהוא מבין את הטעם מאחורי הציווי האלוקי. הוא מכניס את הטעם שלו ולכן הוא נופל. הוא חושב שהוא מצא דרך יותר טובה.

לעומתו משה שותק. הוא כאילו אומר לקרח “אתה שואל אותי מה הדין? אני אענה לך. אתה שואל אותי למה לא אחרת?” פה כבר יש שתיקה. משה בכלל לא נכנס לשיח הזה. הוא לא נכנס לוויכוח שיוכרע במי צודק יותר. אין פה “צודק יותר”. זה לא שייך בציווי אלוקי, ולכן משה לא “נכנס לזירה” בכלל. אנחנו לא מבינים את הציווי כדי שנוכל להתווכח איתו.
בצבא הרבה פעמים קורה שמ”כ מעביר פקודה לחיילים שלו והם מתלוננים למה עושים בצורה זו ולא אחרת הרי יהיה יותר יעיל או מכל סיבה אחרת. במקרה הזה המ”כ “שותק” כי אמנם הוא מבין שיש הגיון בדבריהם אבל הוא לא יתחיל להתווכח עם המ”מ (או אולי בכלל כבר התווכח איתו אבל הוא קיבל פקודה מהמ”פ וכו’) כי זה לא יוביל ליותר מדי.
לעומת אותו מפקד, משה לא עונה כי הוא יודע שגם אם יש הגיון בדברי קרח, הוא לא צודק. כנראה יש פה מימד נוסף במצווה שהוא לא מבין.
לאחרונה עסקנו בישיבה בכוונת שמע וחיובה. גם פה ברור שיש “ייחוד ה'” או “המלכת ה'” או כל כוונה אחרת. אבל זה לא הכל. גם אם יש מישהו שיש לו פסוק שהוא מרגיש שהוא יותר מייחד את ה’, יותר מראה את אהבתו לה’- הוא צריך להגיד את שמע. כי אולי יש כוונות, אבל גם יש מצווה. קרח חשב שהוא יכול למצוא דרך טובה יותר מהמצווה. אולי אפילו בתמימות באמת חשב כך!
אבל משה מלמד אותנו ענווה. משה מלמד אותנו שיש ערך במצווה גם אם אנחנו לא מבינים למה היא בצורה כזו או אחרת. אם ה’ ציווה כך- יש ערך בעצם המצווה כמו שהיא. כנראה זו הדרך הנכונה.
משה העניו מכל אדם, הוא היחיד שבאמת יכול לקשר בין ה’ לעם ישראל בלי להכניס את עצמו. הוא מעביר את המצווה, הדין. הוא לא מכניס את עצמו, את מה שנראה לו יותר נכון ויותר טוב. הוא מקבל בענווה את רצון ה’.
בעז”ה שנזכה למצוא את מקומנו בקיום המצוות, את הדרך והכוונה הנכונות, עם ענווה לשמוע לרצון ה’.