להורדת השיעור בmp3 לחץ כאן

אף שהמילה ‘מחלוקת’ אינה מופיעה בפרשה ולו פעם אחת, בכל זאת הצליחו אירועי הפרשה – ובעיקר ערעורם של קרח ואנשיו על מנהיגותם של משה ואהרן – להוציא למושג הזה שם רע. ואולם לא נכון יהיה להסיק מסיפורם של קרח ועדתו שיש להירתע ממחלוקות. במשנה המפורסמת בפרקי אבות משמשת המחלוקת של קרח דוגמה למחלוקת שלילית, אך לצדה מובאת דוגמה למחלוקות חיוביות:

כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו (אבות ה, יז)

לא פשוט להבחין בין שני סוגי המחלוקות. ביטוי למורכבות האתגר נוכל למצוא בפירושו של מורי הרב עמיטל למונח ‘מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים’ (כנראה על סמך ניסיון חייו המר). הרב עמיטל פירש שכאשר יש ויכוח וכל אחד מהצדדים בטוח שכל פעולתו אך ורק ‘לשם לשמים’, אין סיכוי שאחד מהם יוותר, וממילא ‘סופה להתקיים’, כלומר המחלוקת הזאת תעמוד לעד. אדם אולי יהיה מסוגל לוותר על דבר שהוא מוכן להודות שהוא צורך אישי, אבל כאשר הוא מעניק לאותו דבר אצטלה של קדושה ומתיימר לייצג את אלוהים, הוא יקדש את עקשנותו ולא יוותר ולא יתפשר.

אך לא ייתכן שהפתרון הוא אפוא לברוח מכל מחלוקת, שהרי הדיון והוויכוח הם מהאפיונים המרכזיים של זהותנו. מה יהודי יותר ומה ישראלי יותר מלדון, להתווכח ולחלוק? נכון שתכונה זו הפכה להיות מקור לאין-ספור בדיחות על יהודים ולעתים היא יכולה גם למרר את החיים, אך לוותר כליל על הפן הזה שלנו פירושו לוותר על זהותנו, זהות שנראה שהיא בסך הכול חיובית. מסופר בתלמוד שאחרי מותו של ריש לקיש חיפש החברותא שלו, רבי יוחנן, מחליף. אולם המעומדים כולם אכזבו אותו, מכיוון שהם היו מביאים הוכחות וחיזוקים לכל דבריו, ואילו ריש לקיש היה חולק עליו בכל דבר, מה שאפשר לרבי יוחנן להעמיק בלימוד. רבי יוחנן לעולם לא הצליח להשלים את החלל שהותיר מותו של ריש לקיש. מרוב תסכול הוא קרע את בגדיו, בכה ולבסוף יצא מדעתו ומת (בבלי, בבא מציעא פד ע”א). המחלוקות היא אפוא מקור לתסיסה מחשבתית המביאה לידי יצירה ופוריות. בלעדיה עלולים לאבד את טעם החיים. צריך להתבונן ולהעמיק בתופעה של המחלוקות כדי לברר מתי היא מביאה חורבן ועלינו לברוח ממנה, ומתי היא מביאה ברכה ויש לחתור אליה.

הכול שווים – אך יש ששווים יותר

נפתח את העיון בסיפורו של קרח . קרח ואנשיו טענו כלפי משה ואהרן: ‘כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה’?’ (במדבר טז, ג)

לכאורה זו טענה נכבדה, חזון מרהיב של חברה שוויונית המושתתת על התפיסה שהכול קדושים, שכל אדם נברא בצלם (בראשית א, כו) ושעם ישראל כולו הוא ‘מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ’ (שמות יט, ו).

משה, בתגובה לטענותיו של קרח, נופל על פניו וקורא לברר מי נבחר מאת ה’ (במדבר טז, ד-ה) אחר כך הוא קורא על קרח ועל חבריו תיגר ומכנה אותם רשעים וחוטאים (שם פסוק כו) – מדוע אפוא קרח אינו זוכה לתשובה עניינית יותר?

ברור שיש למשה הרבה דברים לומר בנושא, ובמקומות אחרים נראה שהוא עצמו מסכים עם חלק מהטענה כלפיו. גם בפרשת בהעלותך, כאשר אלדד ומידד קיבלו נבואה מאת ה’, היו מי שראו בכך פגיעה במעמדו של משה, אך לא משה. משה נשא תפילה להעצמת הקדושה של העם, משה היה שמח אילו כל העם היה בדרגת נבואה: ‘וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה’ נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה’ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם’ (בדמבר יא, כט).

משה בחר להתעלם מהטענה של קרח משום שהוא הבין שקרח עצמו אינו מאמין בצדקתה ומניעיו האמתיים היו הפוכים – קרח חיפש כוח. הטענה נגד התנשאות נועדה לחפות על השאיפה להתנשא. קרח משתמש בטענה הפופוליסטית כדי לגייס את העם, כמו שב’חוות החיות’, ספרו הסטירי של ג’ורג’ אורוול על המהפכה הקומוניסטית, החזירים מגבשים סביבם את החיות בתואנה ש’כל החיות שוות’, ועם הזמן, החיות לומדות בדרך הקשה שהמשכו של המשפט הוא ‘אך יש חיות ששוות יותר’. הוכחה שגם קרח מאמין ש’ישנם שווים יותר’ נוכל למצוא מההקשר שקרח העלה בו את טענתו. קרח ואנשיו הם כבר אליטה בתוך העם. כפי שמשה מציין, יש לקרח מעמד מיוחד והוא מובדל מההמון מעצם היותו לוי (במדבר טז, ט). התורה מכנה את מאתיים וחמישים השותפים של קרח ‘נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם’ (במדבר טז, ב). אם אכן פועם בלבם ערך השוויון הרי שהם היו צריכים לנסות לפנות להמונים ולהעצימם. (דימוי הגון לכך יכולה לשמש הסצנה ב’בריאן כוכב עליון’, כשהגיבור פונה אל קהל מעריציו ‘You are all Individuals‘.)

גם ‘מי השילוח’ עוקץ בדבריו את קרח על שלא התלונן על מעמדו המיוחד כלֶוי (מי השילוח, במדבר טז, ג).

האירוניה בסיפור היא שהאדם שהתורה מעידה עליו שהיה ענו מכל אדם (במדבר יב, ג), האדם שאהב את העם באמת ורצה להעצים אותו באמת, מותקף בטענה שהוא מתנשא על העם כשלמעשה תוקפיו מונעים מהרצון להיות מורמים מעם. כמה מתאים הוא אפוא עונשו של קרח –נפילתו אל מעבה האדמה כשהארץ פערה את פיה לבלעו.

לאור כך מתבארת המשנה באבות, ‘ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים’ – כאשר המחלוקת אינה לשם שמים אלא נובעת ממניעים אישיים, כלומר כאשר הטיעונים הגלויים הם רק כסות לאינטרס סמוי, וגם הטוען אינו מאמין באמתותם – לא יצא מהמחלקות מאום.

מי אני?

אצל קרח המניעים האנוכיים גלויים. אולם בדרך כלל, הסכנה במחלוקת עמוקה יותר.לעתים, רבים מאתנו מוצאים עצמם מתרגשים וכועסים תוך כדי ויכוח גם אם הנושא אינו אישי לכאורה והבר פלוגתה הוא אדם שבסך הכול אנחנו מעריכים ומכבדים. למרות זאת, הטונים בוויכוח עולים, העצבנות גוברת עד שלפתע האדם תופס עצמו נבהל מעצמת רגשותיו ומרצונו העז לנצח את בוויכוח ולא ברור לו על שום מה.

את הפתרון לחידה הזאת מציג לנו המורה הרוחני אקהרט טולי. טולי מסביר שאדם מזהה את עצמו עם דעותיו, והדבר עלול להביא לידי כך שגם אם הוא אינו מודע לכך, דעותיו הופכות להיות זהותו. מי אני? – אני הוא מה שאני חושב. וממילא, כאשר מישהו מתווכח אתי ומתנגד לדעותיי אני חווה את הוויכוח כאיום קיומי. אם דעותיי אינן מתקבלות משמע שלא מקבלים אותי, ואם דעותיי נפסלות הרי שגם אני נפסל. כך הוויכוח הופך להיות מלחמת הישרדות, ולא פלא שהוא מלווה בסערת רגשות. בסופו של דבר גם מחלוקות כאלה מונעות ממניעים אישיים, וממילא אינן ‘לשם שמים’. הצורך הפנימי הסמוי אפילו לאדם עצמו פוגע ביכולתו לנהל שיח אמתי ביחס לנושא המחלוקת.

בהתמודדות עם תופעה זו טולי מציע להעלות את המודעות לכך שהזהות המהותית שלי היא מעבר לדעותיי ולמחשבותיי ואיננה תלויה בהם. עקרון זה הוא אבן יסוד בתפיסתו הרוחנית המתוארת בספריו (שהבסיסי שבהם הוא ‘כוחו של הרגע הזה’).

יש הרבה אמת בכיוון שמציג טולי, אך מנגד אדם צריך להיזהר שלא להתנכר לדעותיו. יש דברים בעלי חשיבות קיומית, ולהתנתק מהם משמע להתנתק מהחיים.

המודל שהייתי רוצה לכוון אליו הוא שמהותי הפנימית היא מעבר לדעותיי ולמחשבותיי. ההכרה השורשית הזאת מעניקה לי את הביטחון הקיומי הבסיסי שלי, ולפיכך הקיום שלי אינו מותנה בדעותיי ובמחשבותיי. עם זה, המחשבות והדעות הם הדרך שבה אני פוגש במציאות, וממילא הם חשובים לי גם אם איני תלוי בהם. במילים אחרות, הסכנה היא כאשר התנועה היא מן החוץ פנימה, כשהמחשבות שלי מגדירות את המהות שלי. הצעתי היא אפוא לא להתנתק מן החוץ אלא לשאוף שהתנועה תהיה בעיקר מן הפנים אל החוץ.

ה’אמת’ מכילה הכול

בעיניי, ההגדרה של מחלוקות שהיא ‘לשם שמים’ שצריך לחתור אליה היא הגדרתו של הרמב”ם. הרמב”ם מפרש ‘לשם שמים’ פירושו ‘דרישת האמת’ (רמב”ם, פירוש למשנה אבות שם). בהגדרת הרמב”ם יש שני אלמנטים: האמת והדרישה. ה’אמת’ היא הדבר החשוב והמהותי, ולכן העיקר הוא הטענה עצמה ולא המניעים שבבסיסה, ואילו ה’דרישה’ (בנוסח אחר: ‘בקשה’), למיטב הבנתי, היא חיפוש. כלומר כאשר כל אחד בטוח שהאמת כבר אצלו וכל שעליו לעשות הוא לשכנע את חברו להצטרף אליו, יהיה דו-שיח של חירשים. במחלוקת כזאת אין תועלת, ולהפך, היא מעמיקה את העימות. אולם כאשר אדם רואה את עצמו בתהליך של חיפוש והוא פתוח לשמוע את הזולת ולהקשיב לו, המחלוקת היא בסיס לצמיחה. כמובן,אין לצפות שבמהלך הוויכוח יוותר האדם על עמדות היסוד שלו, אלא שייצור פתיחות שתאפשר לו להעמיק את תפיסתו ולהעשירה מתוך המפגש עם נקודת מבט אחרת על פני הדברים.

התפיסה המורכבת של המושג ‘אמת’, המופיעה במקורות חז”ל ואשר פותחה בקבלה, חיונית לתהליך הזה. לאחר האמירה כי ‘חותמו’ של הקב”ה הוא ‘אמת’, התלמוד הירושלמי (סנהדרין פ”א ה”א) מפרש את המילה ‘אמת’ על ידי דרישת אותיותיה: אל”ף – תחילת האל”ף-בי”ת, מ”ם – אמצע האל”ף-בי”ת, ואילו תי”ו – מסיימת את האל”ף בי”ת. כוונת הירושלמי היא שלעולם זווית מסוימת של הדברים היא חלקית ולכן אינה אמת. האמת מכילה הכול. כהשלמה לדרשת הירושלמי, ציין חותני, פרופסור אוריאל סימון, שהמילה ‘שקר’ מורכבת משלוש אותיות עוקבות, וכולן בקצה אחד של האל”ף-בי”ת.

לתפיסת הירושלמי את ה’אמת’ יש מכנה משותף עם התפיסה בסיסית של הקבלה. בכל דבר יש ניצוץ אלוהי, וממילא האמת היא האיזון הנכון שבין כל דבר ודבר. מעניין שלעתים קרובות המחלוקת הסוערת ביותר בישראל מוגדרות כמחלוקת בין ימין לשמאל , ולפיכך מתאימים במיוחד דברי ספר הקבלה העתיק, ספר הבהיר; אחרי שהוא פותח ואומר שגבריאל הוא המלאך של צד שמאל ומיכאל הוא המלאך של צד ימין, הוא קובע ‘ובאמצע הוא האמת, הוא אוריאל’ (ספר הבהיר פסקה קח).

אין פירוש הדבר שהאמת צריכה להיות פשרה, שכל אחד מוותר על חצי. האמצע מבטא את המקום שבו מכילים את הנקודות הטובות והחיובית שבכל צד. התבוננות כזאת יכולה להביא לידי חשיבה חדשה על בעיות שקודם הגיעו למבוי סתום. החשיבה הזאת היא המתח המלווה את החיבור הזה מראשיתו – הניסיון לשלב בין הרוחנית של המזרח ושל המערב, של ‘להיות’ ו’לעשות’, של האנושי והאלוהי, של האלוהים האין-סופי עם אלוהים האישי.

הניסיון להכיל את דברי האחר חיוני לשלב המחלוקת, לפחות במובן זה שלכל יסוד יש ביטוי מלא, והמחלוקת מאפשרת דו-שיח שבו מתבוננים בערך של כל יסוד ובמחיר הכרוך בו מתוך ניסיון לבנות משהו חדש הנובע מהחיבור ביניהם. המודל הקבלי הזה של ההלכה דומה למודל הפילוסופי של היגל ‘תזה, אנטי-תזה, סינתזה’. בשלב הראשון יש עימות בין התזה לאנטי-תזה, אולם בסופו של דבר הם מתאחדים לכדי סינתזה.

האב-טיפוס למחלוקת חיובית שהמשנה באבות מציגה היא המחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל. ישנו הסיפור המופלא שמספר על בת קול שיצאה מן השמים והכריזה ‘אלו ואלו דברי אלוהים חיים’ (בבלי, עירובין יג ע”ב). נראה לי שיש בכך כדי לאשש את הטענה שהצענו – מחלוקת פורה היא מחלוקת שיש אמת בשני צדדיה. יתרה מזו, לפי הגמרא נוהגים כבית הלל משום יחסם לעמדה החולקת עליהם ומשום הכרתם בערכה, שהיו: ‘שונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן’. (בבלי, עירובין יג ע”ב), לא בהכרח משום שצדקו יותר. בית הלל מייצגים תפיסה המאמינה בהכלה, אך לא כן בית שמאי. כפי שהגדיר זאת חברי, אילו הייתה הלכה כבית שמאי, לעולם לא היינו יודעים מה הייתה שיטת בית הלל.

מי שמייחס חשיבות לדעות האחרות סופו שדעתו תתקבל. בית הלל, גם בתום הוויכוח עם בית שמאי, ראו לנכון ללמד את תלמידיהם את דברי בית שמאי. האמת העמוקה יותר נמצאת אצלם.

הנאמר ביחס למחלוקות שמאי והלל מאפיין במידה רבה את תחום לימוד התורה בכלל. ספרות ההלכה – המשנה והתלמוד – בנויות על מחלוקות, והלומד מעמיק בכל הדעות, ולא רק בדעה שהתקבלה. פעמים רבות, דעה שנדחתה בהקשר אחד מצליחה להשפיעה בעיצוב ההלכה בהקשר אחר, ואפשר לדרוש ‘הלכה’ – אותיות ‘הכלה’. במובן זה אפשר להבין איך מסכתות רבות של התלמוד, שכל כולן גדושות מחלוקות, מסיימות באמרה ‘תלמיד חכמים מרבים שלום בעולם’ (ראו לדוגמה בבלי, ברכות סד ע”א). נראה שהספרות התלמודית, שתוכנה מחלוקת וצורת הלימוד שלה היא בדרך כלל בחברותא, מסגרת המזמינה דיון וויכוח – לא צלחה למרות המחלוקת, אלא בזכותה דווקא.

לשם שמים = לשם הכלה

המשמעות הקבלית של ‘שמים’ מולידה פירוש חדש למונח ‘מחלוקת לשם שמים’. על פי הקבלה ה’שמים’ מייצגים את הספירה הקבלית של תפארת, ובה יש הכלה של ימין ושמאל. השמים אפוא מייצגים את ההכלה ואת השלום. כפי שכתוב בספר הבהיר:

מאי שמים? מלמד שגיבל הקב”ה אש ומים וטפחן זה בזה ועשה מהן ראש לדבריו וכתיב “רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת” (תהלים קיט, קס) והיינו דכתיב שמים שם מים, אש ומים.”עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו” (איוב כה, ב) – נתן ביניהם שלום ואהבה, יתן בינינו שלום ואהבה. (פסקה נט)

‘שמים’ הם הכלה של אש ומים, הכלה זו היא האמת, היא השלום והיא האהבה. הפסקה בספר בהיר מסיימת בבקשה מאלוהים שכשם שהשכין שלום למעלה, ישכין שלום ואהבה למטה. בדומה כתוב בזוהר בדרשה על הפסוק באיוב ‘מיכאל היסוד שלו ממים…גבריאל היסוד שלו מאש, והקב”ה עושה שלום ביניהם שכתוב “עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו”‘ (איוב כה, ב) (זוהר ויקרא יב ע”א).

מתוך כך הזוהר מפרש את המשנה בפרקי אבות על המחלוקות של קרח; הזוהר (בראשית א, יז ע”א) מתבונן בתהליכים קוסמולוגיים במהלך בריאת העולם. על פי המסופר בפרשת בראשית, ביום השני נוצרה חלוקה ביקום על ידי הרקיע שהבדיל בין המים העליונים לבין המים התחתונים. יש מדרש האומר שאת אותו יום לא חתם הכתוב ‘כי טוב’ משום שנבראה בו המחלוקות (בראשית רבה, בראשית פרשה ד). לדעת הזוהר אחת ההשלכות של ‘המחלוקת’ הזאת, של הפירוד בתוך ההוויה, היא הגיהינום. אולם במהלך תהליך הבריאה העולם השתכלל, ובעקבות זאת ירד הגיהינום למטה. שלא כמו בתהליך הקוסמולוגי, המחלוקת של קרח לא הייתה לשם שמים, ועל פי פירוש הזוהר למילה שמים, פירוש הדבר הוא אפוא שהמחלוקת לא הייתה לשם הכלה. וממילא, כשאין הכלה והמחלוקת אינה לשם שמים – המחלוקת נותרת בעינה, ומחזירה את הגיהינום, ולתוכו נפל קרח.