‘וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ’ (ויקרא יט, יח) זה כלל גדול בתורה, אומר רבי עקיבא (ספרא קדושים ב, ד). הרבה פחות מוכרת דעתו של רבי שמעון בן פזי (המדרש מובא בהקדמה ל ‘עין יעקב’) הגורס שהפסוק מפרשת פנחס העוסק בקרבן התמיד, ‘אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם’ (במדבר כח,ד) הוא היסוד של תורה.

הבחירה באהבה כערך יסוד מובנת, שכן מי אינו מאמין בחשיבות האהבה ומי אינו רואה בה ערך מרכזי בחיים, אולם בחירתו של שמעון בן פזי תמוהה.

נראה שרבי שמעון בן פזי בחר בפסוק הזה לא מחמת חשיבותו של פולחן הקרבנות אלא מחמת ערך אחר הנלמד מן הפסוק, ערך ההתמדה. על האהבה הכול מדברים – הכול רוצים בה, מחפשים אותה וכואבים את חסרונה. אולם לערכה של ההתמדה ערים פחות. אנשים רבים מעוכבים בחיים מחמת היעדר התמדה, ולהם דבריו של רבי שמעון בן פזי הם אפוא צו השעה.

רוחניות והתמדה

הפופולריות הגוברת של הניו אייג’ היא ביטוי לצמא הגדול לרוחניות בזמננו. יותר ויותר אנשים מבינים שאושר ומשמעות לא יושגו על ידי שיפור תנאי המחיה החומריים של חייהם אלא בפיתוח עולמם הפנימי. אולם הרושם הוא, שרק מעטים זוכים להגיע אל ההוויה הרוחנית שהם מייחלים לה. נקודת התורפה אינה נמצאת בהכרח בשיטות העבודה שאותם אנשים מתנסים בהן אלא בהיעדר היכולת שלהם להשקיע בעבודה רצופה ולהתמיד בה. שינוי עמוק ומשמעותי אינו דבר פשוט. אין בכוחה של שום סדנה לחולל שינוי בחיים, וכל המאמין בכך אינו אלא שוגה באשליות. סדנה יכולה ללמד טכניקה, אבל רק תרגול של הטכניקה לאורך זמן עשוי להביא לידי מימוש כוחה הלכה למעשה.

להשתעשע או להשתנות?

יש לי חבר שמדיטציה וויפאסנה השפיעו עליו עמוקות. מתוך התרשמות מהשינוי שחל בו וההשפעה שלהן עליו, התעניינתי בסדנה בסיסית של ויפסנה, שבה מתמסרים במשך עשרה ימים, יום וליל, לטכניקה הנעזרת בנשימות כבסיס למדיטציה. כאשר שאלתי את חברי לדעתו על הסדנה הוא השיב לי שאם אשתתף בסדנה תהיה לך חוויה מעניינת, אבל שינוי אמתי יחול רק אם אמשיך לתרגל. אותו חבר סיכם לי פעם את סוד ההצלחה בחיפוש רוחני: ‘כדי להגיע למים חייבים לחפור עמוק, ומי שכל הזמן מתחיל חפירות חדשות לעולם לא יזכה להגיע אליהם!’

מעשה באדם שנסע ללמוד קונג פו במנזר שאולין המפורסם. הכניסוהו למים והטילו עליו להכות בידיו את המים יומם ולילה. לאחר כמה חודשים של ציפייה שיגלו לו סוף-סוף את סודות הקונג פו, הוא אמר נואש והחליט לשוב לביתו. כשהגיע לביתו שאלו אותו מה הוא למד, והוא הודה שלא למד דבר, ומרוב תסכול הכה על השולחן, ולהפתעתו – השולחן התנפץ לרסיסים.

‘כל ההתחלות קלות’

יש פתגם שרבי נחמן מברסלב מרבה לצטט ‘כל ההתחלות קשות’. אולם כפי שציין אחד מתלמידיי, הרי שפעמים רבות האמת הפוכה, ‘כל ההתחלות קלות’. להתלהב מדבר חדש זו משימה די פשוטה, אבל להתאמן שוב ושוב לאורך תקופה ממושכת גם כאשר האימונים מייגעים – זה כבר הרבה פחות מפתה.

קביעת עתים

הקרבת קרבן התמיד בכל בוקר ובכל אחר צהריים מבטאת לא רק את ערך ההתמדה אלא גם את ערך הקביעות. בלי קביעות קשה להתמיד, והמון אנרגיה מתבזבזת בחיפוש אחר הזמן המתאים. לעתים קרובות, כשאנו נדרשים למצוא זמן לדבר כלשהו בכל יום מחדש, אנו דוחים אותו ליום המחרת. ניקח למשל אדם המעוניין בסדנה לצורך עבודה רוחנית. הסדנה דורשת רצף של עשרים וארבע שעות שבהן האדם חייב לשמור על משטר קפדני כדי ליצור את האווירה המבוקשת. באיזו תדירות סביר שאדם יוכל להרשות לעצמו לקחת פסק זמן מהמרוץ של החיים ולהצטרף לסדנה כזאת? פעמיים בשנה? ואולי רק פעם בשנה? למעשה סדנה כזאת כבר ישנה, ויש אנשים – גם עובדים וגם בעלי ילדים – שמצליחים בכל שבוע להשתתף בה. לסדנה הזאת קוראים ‘שבת’. חוששני שאילו נדרשנו לקבוע לעצמנו בכל פעם מחדש מתי מתאים ונוח לנו לנוח ולשבות ממלאכה, הייתה השבת מתבטלת מזמן. ומה שנכון לשבת נכון למצוות רבות נוספות. המצוות יוצרות לשומר המצוות מסגרת, וברבות הימים היא הופכת להיות מובנת מאליה ואף נקודת מוצא לחיים. קבלת המסגרת משחררת את האדם, וכך, במקום לעסוק בצד החיצוני של המסגרת – בשאלות של מה, מתי ואיך – הוא חופשי להתמקד בעומקם של הדברים. בשבת, למשל, ההלכה נותנת את הבסיס ואת המסגרת הכללית. הספונטניות והזרימה הטבעית יגיעו בשלב הבא, שכן הן נבנות עליו. כאלו הן החוויות הרוחניות של השבת.

יש שמוטרדים משגרה שבה פועלים בלי לחשוב ובלי להחליט, אבל דווקא בכך עצמתה. חבר שלי רץ שנים בכל יום שישי עשרה קילומטרים. הוא סיפר לי שבאחד הימים היה חמסין והוא נאלץ באותו יום להפסיק את הריצה באמצע, ובשבוע שלאחר מכן היה לו קשה הרבה יותר לסיים את המסלול, משום שידע שיש אפשרות להפסיק את המסלול באמצע. המחסום נפרץ. יכולת הבחירה היא אפוא יסוד ייחודי לאדם, אבל יש להבחין מתי ההתעסקות בשאלת הבחירה מקדמת אותנו ומתי היא מעכבת אותנו.

מסופר שכאשר אדם מת שואלים אותו בשמים ‘האם קבעת עתים לתורה?’ (בבלי, שבת לא ע”א). מדוע לא שואלים אם הוא למד תורה? נראה שגם בשמים יודעים שבלי קביעות אי אפשר ללמוד.

התחדשות

ומה על ההתחדשות? פתגם ידוע של הרקליטוס אומר שאי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים. נראה שיש שתי סיבות לדבר. ראשית, משום

שהנהר אינו אותו נהר.כאשר מתמידים בדבר כלשהו הוא משתנה. אמנם קצב השינויים אטי יותר וניכר פחות לעין, אך עם זה הוא עמוק יותר. לרובנו ממד העומק הוא מה שחסר. שנית, האדם אינו אותו אדם, האדם משתנה עם הזמן וממילא המשמעות של המפגש בינו לבין המרכיבים הקבועים בחייו שונה.

דוגמה טובה לכך היא פרשת השבוע. אלפי שנים עם ישראל קורא בכל שבוע בכל מקום בעולם את אותה פרשה. בכל שנה חוזרים על התורה בשלמותה. לימוד הפרשה מעניק יסוד קבוע בזהות היהודית ויוצר רצף בין הדורות. עם זה, משמעות הפרשיות מתחדשת ומשתנה מדור לדור ומאדם לאדם, ולא זו בלבד אלא שמי שמתעמק בפרשה יגלה שגם לו היא מתחדשת משנה לשנה.

יציבות

בבית המקדש יצר קרבן התמיד מעין מסגרת ליום, הוא הקרבן הראשון והאחרון של היום. ביניהם הוקרבו כל קרבנות הרשות והחובה. גם בשבתות ובמועדים ובראשי חודשים הקריבו את קרבן התמיד, הקבוע, ומכאן שמם של קרבנות המיוחדים האלה: ‘קרבנות המוספים’, על שום שנוספו לקרבן התמיד.

עיקרון זה נכון גם לחיים. המרכיבים הקבועים מעניקים לחיים יציבות. ידוע שבחיים יש עליות ומורדות. קיום של יסודות בטוחים וקבועים בהם יכול להוות עוגן לאדם שלא ילך לאיבוד, עוגן שיאפשר לו להיות מחובר לשורשיו ולא חלילה להיות תלוש מהם.

אהבה ונאמנות

עד כה עסקנו בחשיבות ההתמדה מהיותה אמצעי לצמיחה, אולם להתמדה יש חשיבות גם כערך בפני עצמו. בתחילה הזכרנו את ערך האהבה. ההתמדה במערכות יחסים אינה חשובה רק לצורך העמקת הקשר. יתרה מזו, הביטוי לאהבת אמת ונאמנות לזולת הוא המוכנות להתמיד בקשר לא רק כאשר קל או כשמתחשק אלא גם כשקשה. כך גם במערכת היחסים שבין האדם לאלוהיו.

היה לי תלמיד שהתגייס ליחידה קרבית מובחרת שהאימונים בה מפרכים. הוא סיפר לי על התסכול שלו שכאשר בסוף היום, כשהיה מותש מהאימונים, הוא היה מתפלל תפילת ערבית בלי להתכוון. ספרתי לו שעל פי התלמוד (בבלי, ברכות כו ע”ב), התפילה היא במקום קרבן התמיד. בחירתו שלא להיכנע לעייפות ולהמשיך ולהתמיד היא מימוש היסוד הרוחני של קרבן התמיד.