‘היום קשה להתחתן יותר מאי פעם’ זוהי אמירה שאנו מרבים לשמוע אותה כיום וגם מרבים לראות אותה סביבנו. נראה שהסיבה לכך היא שכיום לאנשים יש צפייה גדולה יותר מהזוגיות שלהם. יתרה מזו, זוגיות היא אחד החידושים של דורנו. גם אם בדורות הקודמים הייתה, כמובן, אהבה ואמפתיה בין בני זוג, הרי שבעת החדשה המודעות העצמית, התובנות הפסיכולוגיות והשינויים במעמד המגדרי מאפשרים לבני זוג לקיים קשר מאיכות אחרת. גברים כיום נפתחים יותר לתחומים שהיו נחשבים בעבר נשיים ומביעים רגשות יותר מבעבר, וגם הנשים, מצדן, משתתפות יותר בתחומים שהיו בעבר נחלת הגברים בלבד, בעיקר בתחום ההשכלה והתעסוקה. הגברים שותפים יותר במרחב הביתי, ואילו הנשים שותפות גם במרחבים שמחוץ לבית. הגדלת נקודות ההשקה בתחומי החיים המשותפים מאפשרת הידברות והקשבה יותר מבעבר, כשהגברים והנשים חיו בעולמות אחרים כמעט. יתרה מזו, המודעות הגוברת של בני האדם באשר לעולמם הפנימי מאפשרת להם שיתוף עמוק יותר זה בעולמו של זה. הזכרנו פעם את הסיפור המפורסם על הרב אריה לוין שאמר לרופא ‘הרגל של אשתי כואבת לנו’, נראה אפוא שהיום אפשר היה לומר גם ‘הנפש של אשתי כואבת לנו’. כיום יש יותר ויותר תנאים וכלים לאפשר לבני הזוג להפוך להיות ‘אחד’, וכפי שנראה לממש בכך את חזונה של התורה ביחס לקשר הזוגי.

בדתות השונות ישנה קשת שלמה של עמדות ביחס לחיי נישואין. חלקן רואות בקשר הזוגי בעיה שיש להשלים עמה, וחלקן רואות בו יעד. עמדתה של היהדות בנושא זה היא ייחודית ומעניקה לקשר הזוגי משמעות קיומית ואונטולוגית ברמה הנשגבה ביותר.  

‘כי יקח איש אשה’

על טקס הקידושין בחתונה אנו לומדים מהפסוק בפרשת כי תצא: ‘כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה’ (דברים כד, א). הפועל לקיחה רווי באסוציאציות מן העולם הקנייני, ואכן המשנה הראשונה במסכת קדושין פותחת במשפט: ‘האישה נקנית’. ידידי הרב דוב ברקוביץ מקדיש את ספרו ‘שעשני גבר’ לבירור מושג ה’קניין’ בהקשר של אישות. הוא מראה שמשמעותו קשורה ליצירה של זיקה מיוחדת ולא לאקט מסחרי או משפטי. בין היתר הוא מציין שהפועל קנה נזכר בפעם הראשונה בהקשר של יצירת חיים חדשים: ‘וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה” (בראשית ד,א). כמובן, גם שמו של הטקס, ‘קדושין’, מלמד על יצירת זיקה רוחנית ולא חומרית. 

אנסה להציג כאן הסבר אחר למקור ולמשמעות של הבחירה בפועל ‘לקח’. לדעתי, יש להבין זאת על רקע סיפור בריאת האישה, שהשורש לק”ח מופיע בו שלוש פעמים: ‘וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו. וַיִּבֶן ה’…אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה… מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת’.(בראשית ב, כא-כג). הסיפור בבראשית מלמד שבתחילה היו האיש והאישה אחד, אחר כך הם נפרדו ולבסוף הם שבו להיות אחד: ‘וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.’ (בראשית ב, כג- כד). מהמשפט ‘על כן יעזוב איש’ וכו’ מפורש שהסיפור אינו עוסק רק בזוגיות של אדם וחווה, שהרי לא היו להם הורים, אלא שהסיפור הוא סיפור מכונן, הבא להסביר את טיבה של הזוגיות. ממילא, משום שבסיפור בבראשית האישה נלקחת מהאיש, התיאור של חזרותיה של האישה לאישהּ הוא ‘כִּי יִקַּח’. המסר הוא שהלקיחה של אותו היום נועדה להחזיר את בני הזוג להיות ‘אחד ביחד’.

היותם של בני הזוג אחד מובן גם מטקס הגירושין. כמפורט בהמשך הפסוקים בפרשת כי תצא, את הנישואין אפשר לבטל רק באמצעות ‘סֵפֶר כְּרִיתֻת’ (דברים כד, ג). אחרי ששני אנשים הופכים לבשר אחד, רק ‘כריתות’ יכולה להפריד ביניהם.

התפיסה המקראית שהאחד והשלם הוא הזוג דווקא, פותחה בהרחבה במקורות חז”ל ובקבלה.

התלמוד (בבלי, יבמות סג ע”א) מלמד ‘כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם…וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם (בראשית ה, ב)’, וכפי שמסביר המדרש: ‘שניהם כאחד קרויים אדם’ (בראשית רבה, בראשית פרשה יז). מהסמיכות לפסוק הקודם: ‘זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ’ (שם, א) אפשר ללמוד שרק כשאיש ואישה יחדיו הם בדמות אלוהים. רעיון זה הוא גם הבסיס לדרשת רבי עקיבא: ‘איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן’ (בבלי, סוטה יז ע”א). למילים ‘איש’ ‘אשה’ יש שתי אותיות משותפות, אל”ף ושי”ן. האות המיוחדת לאיש היא יו”ד, ואילו לאשה ה”א. החיבור ביניהם משלים את שמו של הקב”ה.

בין שיר השירים לנסיך הקטן

הזכרנו קודם את הפסוק: ‘וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת’ (בראשית ב,כג). למעשה אלו המילים הראשונות שהתורה מצטטת מפיו של האדם. כלומר המילים הראשונות שמצוטטות מפי האדם הם בנושא הזוגיות. סגנון הפסוק הוא כשיר המתנגן ברצף פיוטי. לדעת הזוהר הקדוש, הפסוק אינו סתם שיר אלא שיר אהבה דווקא, המלמד על מהות האהבה:

‘וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם…’. אלו הן מילים מתוקות להמשיך אליה חביבות ולהמשך אותה לרצונו, לעורר איתה אהבה.

ראה כמה מתוקות מילים אלו, מילות אהבה. ‘ עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי’ – להראות שהם אחד, בלי פירוד ביניהם.

עתה התחיל לספר בשבחה ‘לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה’. זו היא שלא נמצא כמותה, זו היא כבוד הבית. כל נשים כנגדה הן כקוף לפני בני אדם, אבל ‘לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה’, שלמות הכול, לזאת ולא לאחרת. כולן מילות של אהבה (זוהר פרשת בראשית א, מט ע”ב, תרגום)

אחד הדברים ההרסניים ביותר לזוגיות הוא עריכת השוואות בין בן הזוג או בת הזוג לבין נשים או גברים אחרים. כאשר מבינים שעיקר ערכו של בן הזוג נעוץ במערכת היחסים הייחודית שנוצרת בין השניים בהיותם יחדיו, אחד בגוף ובנפש, אין מקום להשוואות אלא רק לקבלה ולאהבה. דברי הזוהר ‘”לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה” זו היא שלא נמצא כמותה’ בא לומר שנקודת המוצא היא שאין כמותה בעולם. הזוהר אף ממשיך: ‘”לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה” …לזאת ולא לאחרת’. כאילו אמר האיש לאשתו: בשבילי יש בעולם רק אישה אחת – וזו את. פירוש הדבר הוא שהתורה תולה את השם ‘אשה’ בקשר הייחודי בינה ובין האיש: ‘בְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת’. משום כך רק האישה שממומש איתה הקשר של ‘עצם מעצמי ובשר מבשרי’ היא אישה מבחינתו.

תובנה זו ביחס לטיבה של הזוגיות היא הסוד שחושף השועל בספר ‘הנסיך הקטן’ של אנטואן דה סנט אקזפרי. תחילתו של התהליך הוא בגילויו של הנסיך כי ישנן בעולם עוד שושנים, נוסף על השושנה שלו:

זה היה גן שושנים פורח.

‘שלום’ אמר השושנים.

הנסיך הקטן הסתכל בהן. כולן דמו לפרח שלו…

הוא היה אמלל מאוד. הרי השושנה שלו ספרה לו שאחת ויחידה היא בתבל. והנה יש עוד חמשת אלפים בדיוק כמוה, ובגן אחד! (עמ’ 57)

לכאורה השושנה שהנסיך אוהב כל כך אינה מיוחדת ויש אלפים כמותה. אבל בהמשך הספר הנסיך פוגש את השועל ולומד ממנו כי טעה וכי עצם הקשר בינו ובין השושנה שלו הופך אותה למיוחדת במינה:

‘מה זה לאלף’?

‘זה משהו שהוזנח יותר מדי’ אמר השועל, ‘לאלף זה לקשור קשר…’

‘לקשור קשר?’

‘כמובן,’ אמר השועל, ‘בשבילי אתה עדין רק ילד קטן, ילד כמו מאה אלף ילדים אחרים ואין לי צורך בך. וגם לך אין צורך בי. בשבילך אני רק שועל, שועל כמו מאה אלך שועלים אחרים. אבל אם תאלף אותי, נהיה זקוקים זה לזה. אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם ואני אהיה בשבילך אחד ויחיד בעולם…”

“אני מתחיל להבין,” אמר הנסיך הקטן. ‘יש איזה פרח…נדמה לי שהוא אלף אותי…’ (עמ’ 59)

‘לך לראות שוב את השושנים, ותבין שהשושנה שלך אחת ויחידה בעולם. תחזור להיפרד ממני ואז אתן לך סוד במתנה.’

….’שלום’ אמר השועל. ‘והנה הסוד שלי. הוא פשוט מאד. רק בלב אפשר לראות היטב. מה שחשוב באמת, סמוי מן העין…הזמן שבזבזת על השושנה שלך הוא שהפך אותה לחשובה כל כך’

…’בני אדם שכחו את האמת הזאת,’ אמר השועל, ‘אבל לך אסור לשכוח אותה. אתה אחראי לתמיד למה שאלפת. אתה אחראי לששונה שלך’. (עמ’ 63)

כמו האישה בגן עדן, גם השושנה של הנסיך הקטן מיוחדת הודות למערכת היחסים בינה לבין אוהבה.

אדם וחווה היו יחידים בעולם וכך גם הנסיך הקטן והשושנה בכוכב שלהם. האתגר בזוגיות הוא שגם בעולם המוני ומקושר יראה האיש את אשתו כאילו הייתה האישה היחידה בעולם.

עם זה, אסור לבלבל בין החזון למימושו. החזון מתאר את הפוטנציאל שאפשר לממש, אבל לשם לכך נדרשת עבודה קשה, והדרך ארוכה. הדבר השמח והמדויק ביותר שיש לכל זוג חדש לדעת הוא שהחתונה אינה פסגת הקשר אלא רק תחילתו של מסע.