סיפור יציאת מצרים הוא סיפור מוצלח לא רק מצד העומק הרעיוני שלו או מצד המסר שלו, אלא גם מצד היסוד הסיפורי שבו. לכאורה מזל גדול שכך, שהרי הסיפור הזה הוא אירוע מכונן בתולדות עם ישראל וכבר יותר משלושת אלפים שנה לומדים את הסיפור ומספרים אותו. בכל יום יש חיוב להיזכר בו, ובליל הסדר לספר אותו. ואם מצווה עלינו לספרו, מה טוב שסיפורו ערב לדמיוננו.
אולם מתברר שאין זה מקרה וכנראה שיש כאן כוונת מכוון

להורדת השיעור בmp3 לחץ כאן

סיפור יציאת מצרים הוא סיפור מוצלח לא רק מצד העומק הרעיוני שלו או מצד המסר שלו, אלא גם מצד היסוד הסיפורי שבו. יש בו עלילה דרמטית; עם חלש של עבדים המצליח להשיג חירות במאבק עם המעצמה העולמית של עת העתיקה. אולי יהיה מי שיקבול עליי ויאמר שמוטיב התגברותו של החלש על החזק האכזרי הוא מוטיב שחוק, אבל זה יהיה כמעט כמו להתלונן ששייקספיר מלא בקלישאות. סיפור יציאת מצרים הוא אפוא סיפור ציורי ביותר וגדוש אפקטים. יש אלמנטים שנראים הומוריסטיים – כמו מכת הצפרדעים, ויש אלמנטים מפחידים – כמו הים שהופך לדם, החושך המוחלט וכדומה. ואחרי שנראה שכבר מוצו כל האפקטים, מתרחש האפקט הגדול מכולם – קריעת ים סוף. גם מקום התרחשותו של הסיפור תורם לאווירה המכושפת; הסיפור אינו מתרחש בסתם מדינה אפורה אלא בארץ של קסם ומסתורין, מצרים של פרעונים ושל מומיות, של קוסמים ופירמידות. השילוב בין רקע, עלילה לאפקטים מצית את הדמיון. לא פלא שהסרטים שנעשו על יציאת מצרים, מ’עשרת הדברות’ של ססיל דה מיל ועד ‘נסיך מצרים’ של דרימוורקס, היו הצלחות סוחפות.

לכאורה מזל גדול שכך, שהרי הסיפור הזה הוא אירוע מכונן בתולדות עם ישראל וכבר יותר משלושת אלפים שנה לומדים את הסיפור ומספרים אותו. בכל יום יש חיוב להיזכר בו, ובליל הסדר לספר אותו. ואם מצווה עלינו לספרו, מה טוב שסיפורו ערב לדמיוננו.

אולם מתברר שאין זה מקרה ויש כאן כוונת מכוון: כאשר התורה מגוללת בתחילת פרשת וארא (שמות ז, ב-ג) את תולדות האירוע המכונן של עם ישראל, אירוע בעל חשיבות היסטורית מובהקת, אלוהים מגלה למשה שהוא יקשה את לב פרעה, ופרעה יסרב לשחרר את עם ישראל למרות המכות שיביא עליו. אך לשם מה ה’ מכביד את לב פרעה?

בהיותי ילד הייתי משוכנע שהדבר נועד להעניש את מצרים, אולם בפסוקים מפורש נימוק אחר לחלוטין:’וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם‘ (שמות י,ב). לא די היה לקב”ה להוציא את ישראל ממצרים, הוא רצה ליצור סיפור מרשים לספר לבנים במשך דורי דורות, וממילא חייב היה ליטול מפרעה את בחירתו החופשית כדי שהוא לא יעניק מוקדם מדי את אישור היציאה ממצרים.

סיפור על סיפור

הסופר פול אוסטר אמר ש’סיפורים קורים לאנשים שמספרים סיפורים’. כנראה שסיפורים קורים גם לעמים שמספרים סיפורים. הצד הסיפורי של יציאת מצרים התחרש כדי שיהיה סיפור לספר, והעובדה שעם ישראל סיפר את הסיפור הזה במהלך הדורות הולידה סיפורים חדשים כאשר כל דור ודור קורא את ההווה לאור העבר, ומתוך כך מעצב את זהותו, “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”(משנה פסחים י,ה) הרב יונתן זקס, רבה הראשי של אנגליה, אמר פעם שהיחס בין עם ישראל לסיפור יציאת מצרים אינו כשל עם שיש לו סיפור אלא כשל סיפור שיש לו עם.

דוגמאות להשראה של סיפור יציאת מצרים אפשר למצוא בהפגנות לשחרור יהודי ברית המועצות שגדלתי עליהן ושהיו מלוות תמיד בקריאות ‘שלח את עמי!’. גם במאבק לזכויות השחורים בארצות הברית שהוביל מרטין לותר קינג היה סיפור יציאת מצרים מוטיב מרכזי. אולם לא רק על תנועות השאיר הסיפור חותם אלא גם על יחידים. גם סיפור משפחתי התהווה בזכות סיפור יציאת מצרים.

סבה של אשתי, חתן פרס ישראל פרופ’ עקיבא ארנסט סימון ז”ל, צאצאו של ר’ עקיבא איגר, נולד בגרמניה למשפחה יהודית מתבוללת. עד גיל שבע לא ידע כלל שהוא יהודי. תקופת התבגרותו עברה עליו כנער גרמני לכל דבר, ודבר היותו יהודי היה עניין שולי לחלוטין בזהותו. ואולם עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא גרמניה, ושם נתקל באנטישמיות בוטה ואכזרית. המפגש עם חבריו לנשק הגרמנים היה הניצן הראשון שבישר שהשתלבותו בחיי גרמניה עתידה להשתנות. אולם דבר לא קרה עד שערב אחד התבשר שהחיילים היהודים שוחררו כדי לחוג את חגם. האירוע – ליל הסדר – היה חדש לו לחלוטין. לקראת סוף הסדר נעמדו משתתפים אחדים על רגליהם וקראו בהתלהבות ‘לשנה הבאה בירושלים הבנויה’. כאשר שאל סימון את הבחור שישב לידו מדוע הם נעמדים נענה: ‘האנשים האלו הם ציונים. הם רוצים להדגיש כי העם היהודי צריך לחזור לחיות בארץ ישראל’. ‘באותו רגע’, כך היה סימון חוזר ומספר במשך שנים, ‘באותו רגע השתנו חיי. נעמדתי גם אני על רגליי אט אט, וחשבתי – אני רוצה להיות יהודי, אני רוצה להיות ציוני, אני רוצה לעלות לארץ ישראל!’ מיד כשהשתחרר מהצבא החל ללמוד תורה ועברית ולקיים מצוות, ושנים מעטות לאחר מכן מימש את החלטתו ועלה לארץ ישראל. 

בין הנצח המצרי לנצח היהודי

הרב יונתן זקס מספר על שני עמים בעולם הקדום שחיפשו את הנצח והשיגו אותו. המצרים השיגו את הנצח על ידי בניית ‘מבני אבן כבירים שנועדו לנצח את הזמן’ (‘magnificent monuments to withstand the winds of time’.) – הפירמידות, והרי הן ניצבות עד היום הזה ברחבי המדבר המצרי. גם בני ישראל מצאו את הדרך אל הנצח, אולם בדרך שונה. בנאום הראשון של משה לעם, עוד בטרם הסתיימה יציאת מצרים, הוא כבר הפציר בהם לספר לדורות הבאים את שראו עיניהם. מאז, כל דור קיים את צוואתו של משה, והמורשת היהודית נשמרת על ידי הקשר החי שבין הורים לילדים. הנצח של עם ישראל מתקיים מדור לדור.

באחד מביקורינו אצל הוריי בארצות הברית, לקחה אשתי מיכל את ילדינו לאגף המצרי של המוזיאון הגדול של ניו יורק. ברגע שנכנסו לתערוכה רץ הצעיר שבחבורה והתיישב בין כפותיו הגדולות של פסל ספינקס גדול. מובן שמרגע זה ואילך שומר התערוכה – שהיה אדם מבוגר, שחור וגדל גוף – פקח עליהם את עינו הבוחנת, נצמד אליהם והלך בעקבותיהם לכל אשר פנו. מיכל הנמיכה את קולה בהסבירה לילדים על הפסלים ועל התרבות המצרית, מחשש שמא הדיבורים מפריעים לו, אך הוא רק התקרב עוד ועוד. כאשר יצאו מהאגף המצרי ניגש אליהם שומר התערוכה ושאל בפליאה גדולה:

‘Is that Hebrew that your children are speaking?’ (האם ילדיכם משוחחים בעברית?)

השומר, שהיה נוצרי מאמין, הכיר היטב את סיפור יציאת מצרים, אולם הוא נדהם לגלות שאחרי שנים רבות כל כך הוא פוגש משפחה יהודית מארץ ישראל שילדיה מדברים בשפת התנ”ך, באותה השפה שדיברו אבות אבותיהם כאשר עשו דרכם ממצרים לארץ ישראל. ניצחונו של עם ישראל על תרבות מצרים מסתמן אפוא בבירור – הנצח של מצרים מונח בארונות הזכוכית במוזיאונים, ואילו הנצח של העם היהודי חי וקיים.

החיים כסיפור

ההבנה שאלוהים מכוון את המציאות כדי ליצור סיפור מלמדת על החיים ועל מקומו של אלוהים בהם. בספר הקבלי הקדום, ספר יצירה, נאמר שהקב”ה ברא את העולם על ידי סיפור (פרק א’ משנה א’). סיפור אפוא אינו רק תוצר של המציאות אלא הוא כוח מניע ומכוון שלה.

אם לחזור לפתגם של אוסטר ש’סיפורים קורים לאנשים שמספרים סיפורים’, נראה שפשר הדבר הוא שדרכו של מספר סיפורים להתבונן על החיים אחרת. הוא מבין שהחיים עצמם הם סיפור, והוא לומד כיצד לקרוא אותו ולמצוא את משמעותם. היחס לחיים כאל סיפור והחיפוש של האדם אחר מקומו בתוך הסיפור פותחים אותו לאתגרים שמציבים לו החיים ומכינים אותו ‘לשחק’ את חלקו בהם.

אני נהנה מאוד מסיפורים, אבל החשיבות הגדולה של הסיפורים עבורי היא הכוח שלהם לכוון אותי ולהוליד סיפורים חדשים. פעמים רבות נקלעתי לסיטואציה כלשהי והיה עליי לגבש דרך פעולה. הכרת הדמיון בין המציאות שבה אני שורה לבין סיפור שפעם הלהיב אותי מלמדת אותי כיצד להתנהג ועוזרת לי לבחור נכון גם אם זו הדרך הקשה. סיפור טוב הוא אפוא סיפור שעוזר לי להיות טוב.

המפגש עם אלוהים באמצעות החיים – התחושה שהוא מכוון את חיי ומתוך חיי אני מצליח לראותו – היא חוויה מרכזית בחיי הדתיים. בתפילת ‘מודים’, הנאמרת בכל יום בתפילת שמונה עשרה, כתוב: ‘נודה לך ונספר תהילתך…על ניסך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים’. אנו נדרשים לא רק לראות את אלוהים בעבר אלא לראות אותו בהווה, בתוך החיים שלנו כאן ועכשיו, ולספר את הסיפור.