מה דינו של “בן כרך” (מעיר מוקפת חומה) שיוצא בי”ד באדר אחרי עלות השחר מהכרך לפרזים וחוזר בט”ו אחרי עלות השחר? וכן מה דין בן עיר (פרזים) הנמצא בכרך בי”ד ומגיע לעיר בט”ו לפני עלות השחר?

שאלה: מה  דינו של “בן כרך” (מעיר מוקפת חומה) שיוצא בי”ד באדר אחרי עלות השחר מהכרך לפרזים וחוזר בט”ו אחרי עלות השחר? וכן מה דין בן עיר (פרזים) הנמצא בכרך בי”ד ומגיע לעיר בט”ו לפני עלות השחר?

תשובה:
שנינו במשנה במסכת מגילה (ב,ג): “בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו ואם לאו קורא עמהן”. במשנה לא מפורט מתי הלך האדם ממקומו ומה הדין אם בן הכרך נשאר בעירעד אחרי עלות השחר של ט”ו וחזר לכרך רק לאחר מכן. בירושלמי (ב,ה”ג) מובאת האפשרות של חיוב במצוות הפורים בשני הימים ואפשרות של הפקעת פורים גם מי”ד וגם מט”ו: “ר’ בון בר חייה בעי בן עיר שעקר דירתו לילי חמשה עשר נתחייב כאן ובן כרך שעקר דירתו בליל ארבע עשר נפטר מיכן ומיכן”. בהמשך שם מסבירה הגמרא שמי שחיובו ביום אחד אינו יכול להוציא ידי חובה את האחר ביומו. מכאן צריך להסיק שישנם שני מחייבים שונים – האחד הוא בי”ד והשני בט”ו – וממילא יכולה להיות מציאות שאדם יתחייב בפורים יומיים או יפטר יומיים.

אמנם בהמשך הירושלמי מובאת דעה אחרת: “דאמר רבי חלבו רב חונה בשם רבי חייה רבה הכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה”. וממילא אדם שלא יהיה בכרך בט”ו לאחר עמוד השחר יש לו לקרוא בי”ד שהוא המחייב העיקרי. בבבלי (יט,א) מובא דין פרוז בן יומו ומוקף בן יומו: “אמר רבא: לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר, אבל אין עתיד לחזור בלילי ארבעה עשר קורא עמהן”. נחלקו הראשונים בביאור הסוגיה: רש”י (על אתר) פירש שההימצאות בפרזים אחרי עלות השחר של י”ד מחייבת קריאה בי”ד ובמקביל הימצאות בכרך בט”ו מחייבת קריאה בט”ו; אולם, הימצאות בכרך בי”ד אינה מחייבת קריאה בט”ו. כרש”י סוברים הר”ח בעל המאור, הרמב”ן, הרשב”א ועוד ראשונים. לעומתם הרא”ש ובנו הטור (תרפח) סוברים שגם הימצאות בכרך בי”ד מכילה על בן העיר דין מוקף שחייב לקרוא בט”ו. כלומר לשיטתם יום י”ד הוא הקובע בין לפרוז ובין לבן כרך. לפי שיטתם אין שני מחייבים שונים לכרכים ולפרזים (ויש לדון האם פרוז יוציא מוקף ואכמ”ל). הבית-יוסף בביאור דעת הרא”ש כותב שלפי שיטה זו יש הבדל בין פרוז ומוקף שנמצאים מחוץ למקומם: “פרוז דמוקף בן יומו פירושו שאיבד יום עירו שהוא יום י”ד, דהיינו שהייתה דעתו להתעכב שם ביום י”ד מיקרי מוקף ונסתלקה מעליו חובת אנשי מקומו; ופרוז בן יומו פירושו שנתעכב בעיר יום י”ד שהוא יום קריאת המקום שהלך שם חלה עליו חובת יום קריאת מקום זה”. אולם לענ”ד פשט הרא”ש אינו שיש מחייב אחד ויום ט”ו הוא תחליף, אלא שפרוז ומוקף שניהם מחייבים אלא שי”ד במוקף מחייב בט”ו וי”ד בפרוז מחייב כפרוז. מכל מקום דברי הבית יוסף נכונים בייחס לשיטת הראב”ד. שסבר שהימצאות בכרך בי”ד מפקיעה ממנו חיוב פרוז (כרא”ש) ברם לא מחילה עליו חיוב מוקף אלא אם כן ימצא בכרך כפשט הירושלמי הנ”ל.

יוצא שלפי שיטת רבי בון בירושלמי והראב”ד (ומסתבר שגם לשיטת רש”י וחבורתו) יש לפטור את מי שנמצא בי”ד בכרך ואינו צפוי לחזור לעיר מחיובי פורים. ולכן מן הראוי למי שיכול, להימנע מהפקעת חיובי פורים לשיטה זאת. אולם לפי הרא”ש והטור ישנו חיוב ביום ט”ו. ולפי הדעה השניה בירושלמי חייב בי”ד. להלכה פסקו כמה מהאחרונים (הרב עובדיה יוסף שליט”א ילקוט-יוסף עמוד 306 הערה פו) שיש לנהוג את מצוות הפורים כדעת הרא”ש בט”ו אלא שיש להימנע מלברך על המגילה ויש להגיד על הנסים בתפילה ובברכת המזון והרב צבי פסח פרנק זצ”ל בשו”ת הר-צבי ב,ריא, הורה לקרוא בשני הימים בלי ברכה.

התשובה פורסמה בעלון ‘שבת בשבתו’, גיליון 1366, פרשת צו תשע”א