עתניאל | ´פלא יחיד ומיוחד´- מסכת סנהדרין פרק ד´ משנה ה´

נושאים

´פלא יחיד ומיוחד´- מסכת סנהדרין פרק ד´ משנה ה´ 1 בFebruary 2015 | הרב יעקב נגן

לא פחות מן היסודות שהעניקה היהדות לעולם בכל מה שקשור לתפיסת האלוהות, אחת מן הבשורות של היהדות לעולם היא בתפיסת מהותו של האדם.

כֵּיצַד מְאַיְּמִין עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן. שֶׁמָּא תֹאמְרוּ מֵאֹמֶד, וּמִשְּׁמוּעָה, עֵד מִפִּי עֵד וּמִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שָׁמַעְנוּ, אוֹ שֶׁמָּא אִי אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדּוֹק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה. הֶווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד) דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים, אֵינוֹ אוֹמֵר דַּם אָחִיךָ אֶלָּא דְּמֵי אָחִיךָ, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר, דְּמֵי אָחִיךָ, שֶׁהָיָה דָמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים. לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת[1], מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רְשׁוּיוֹת בַּשָּׁמָיִם. וּלְהַגִּיד

גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ וְלַצָּרָה הַזֹּאת, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא ה) וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְגוֹמֵר. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ לָחוּב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (משלי יא) וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה (סנהדרין ד, ה).

המשנה מספרת שהסנהדרין היו מזהירים את העדים בדיני נפשות מפני טעות בעדותם, כדי שחלילה לא ייהרג אדם חף מפשע כתוצאה מן העדות. הסלידה מרצח מנומקת במקרא כנובעת מקדושת החיים של כל אדם שנברא בצלם אלוהים: “שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם” (בראשית ט, ו).

אולם המשנה בוחרת נתיב אחר כדי להציג את החשיבות של חיי אדם. המשנה לא מזהירה את העדים רק בגלל היות אדם נברא בצלם אלוהים, אלא מציעה רובד נוסף שקשור במשמעותו הסגולית של האדם. ההעמקה של המשנה בהשלכות לכך שהאדם נברא יחידי מעשירה אותנו בשלושה יסודות נוספים על מהותו של האדם, שמשלימים זה את זה. בראש ובראשונה, המשנה מסיקה מכך שאדם נברא יחידי שהאנושות כולה התפתחה מאדם אחד. האחריות של הרוצח על האדם שרצח כוללת גם צאצאיו של אותו אדם. כל אדם הוא עולם שלם, ולאבד אדם זה לאבד עולם.

בהמשך המשנה יש שתי אמירות עם השלכות הפוכות:

…וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ.

העובדה שיש אב משותף לכל האנושות שוללת את הגזענות ויוצרת אחווה ושלום. יסודות אלו עלולים להביא לידי קריאה לביטול כל מה שמפריד ומבדיל בין בני אדם, כמו בשירו הידוע של ג’ון לנון, ‘דמיין’:

דמיין עולם ללא מדינות

זה לא קשה לדמיין

אין על מה למות או להרוג למענו

אין דת כלל.

דמיין את כל האנשים חיים בשלום

אתם יכולים להגיד שאני חולם

אבל איני היחיד

אני מקווה שבבוא היום תצטרפו אלינו

והעולם יהיה אחד.

עצמתו של השיר נובעת מעצמתו של החלום, ומעומק הכמיהה שלנו לשוב בחזרה אל ראשיתו של העולם, אל מציאות טבעית וראשונית הקודמת לכל הטעויות והסכסוכים. כפי שציינה המשנה, אב אחד לכולנו, אם אחת ילדה אותנו.

אולם לא רק שורש החזון של לנון נעוץ במשנה, אלא גם שלילתו:

גדולתו של הקב”ה היא היא גדולתו של האדם. היסוד המשותף לאנושות הוא בסיס לשלום, אולם אם להיות מאוחד פירושו להיות אחיד, “בחותם אחד וכלן דומים זה לזה”, האדם מאבד את ערכו. הבשורה של יהדות מבקשת ליצור ייחוד מתוך איחוד. רק מתוך הייחודיות של כל אחד ואחד, זוכה אדם לומר “בשבילי נברא העולם”. המסר הראשון של המשנה הוא שהאדם הוא עולם בזכות הצאצאים הפוטנציאליים שלו; המשנה מסיימת בכך שכל אחד הוא עולם שלם בזכות עצמו:

אתה פלא

אתה יחיד ומיוחד

אתה פלא

בכל העולם כולו

אין עוד ילד אחד בידוק כמותך

אתה פלא

אתה יחיד ומיוחד.

(חוה אלברשטיין)

[1] יש דפוסים שבהם מופיעה כאן גם המילה ‘מישראל’, אך היא איננה מופיעה באף כתב יד של המשנה ואף לא בתלמוד הירושלמי. כנראה שגרסה זו לא הייתה מוכרת לחלק מן הראשונים, בהם רש”י, ר”ח ורמב”ם. ההוספה ‘ישראל’ לא מתאימה גם למסר של המשנה, שמדבר על בריאת האדם הראשון, ולכן נראה שאין לגרוס אותה במשנה. ראו אורבך, מעולמם של חכמים, ירושליםתשס”ב, עמ’ 561 – 577.