הרב קרליבך היה אמור לנגן פעם עם הרכב ליווי, הוא לימד את השיר – והם ליוו. הם – חברה עם נטיות לג’ז או לגוונים מודרניים אחרים – בלי משים שינו צליל פה ואקורד שם, והוא הקפיד על שהם משנים, “כך קיבלתי את הניגון משמיים” טען בתוקף, ולשינויים, כמו כל חריגה ממסורת בית אב – לא היה מקום בעולמו. אילו היה חי היום ורואה שנדיר שמעטים מנגנים את ניגוניו כדרכו – היה לו מה להגיד.

לא מן הנמנע שאדם שבורך בתחומי יצירה יהודית יהרהר מידי פעם בדמותו של ר’ שלמה, הגדולה בחייו ובמותו. ואכן, כמה פעמים יצא לי להרהר במעשייה זו שסופרה לי על ידי אחד הנוכחים שם.

האומנם מקור הניגונים “מן השמים”? ומה טיבם של שמים אלו? ושמא גם בהם ייתכן לומר “אלו ואלו”? תחושת ‘שמים’ חווה אדם, בין השאר, כאשר קורה לו הבלתי צפוי ומתוכנן או, ליתר דיוק, קורה לו את אשר לא יכול היה לתכנן. מהו עולם הבא מלבד הבלתי צפוי, ההפתעה האין סופית, זה אשר על פי הגדרה בלתי אפשרי לצפותו, כמו שאמרו חז”ל (בברכות לד): “עולם הבא – עיין לא ראתה א-לוהים זולתך”. כל מי שמתחדש לו חידוש, בעיון תורני, מדעי או ביצירה אומנותית, חש את משק כנפי המלאכים מלטפים רכות את נשמתו, בעוצמה ובעדינות והוא זוכה ל”אמת כפי שרק אומנות יכולה להיות אמיתית” (עמנואל לוינס ז”ל). הוא חש, ולו רק לרגע, ש”זו האמת”, “זה הפשט” – זה ולא אחר, לפחות באותם רגעים. באותם רגעים, אין בלב היוצר – הוגה – לומד מקום לקנאה באמת אחרת של זולתו שהרי זכה כבר ב’אמת’, ואמת, כפי שהיה רגיל לומר הגרי”ז מבריסק ז”ל, אינה ניתנת לכימות. אין “אמת גדולה” או “אמת קטנה”, ודאי לא ברגע היוולדה.

בימי השבעה על מותו אמר אחד מחבריו של הרב קרליבך שמהדברים המדהימים בו – שהוא באמת האמין בענקיות יצירתו, באמיתותה. זה דבר מדהים – אמונה של אדם במתנה שניתנה לו, “ישמח משה במתנת חלקו”. כאחד שלא חש ככה, שבדרך כלל מעדיף לשמוע יצירות של אחרים, קלאסיות או מודרניות, איני יכול שלא להתפעל מזה. יש בזה אף תחושת חוסר בעלות על הניתן דרכך: אין זה שלי בכדי שאוכל לשנות, כפי שאין התורה וההלכה שלנו בכדי שנוכל לשנות בהן אף תג או פרט אחד. בוודאי האמין הרב קרליבך ב”אלו ואלו דברי א-לוהים חיים” – לכן ניגוניו השונים לאותם הפסוקים, דוגמת “עוד יישמע”, “שובי נפשי” ועוד, הם בחינת הלכות נפרדות הנלמדות מפסוק אחד. אבל לשנות הלכה – חלילה.

אם כן צריך אני לשאול את עצמי – באיזה רשות אני מתירני בעניין זה? מי שָׂמַנִּי אדון להסכים שכל הַמְשַׁנֶּה ידו על העליונה?

עבורי, לחן הוא פירוש למילים – פירוש אפשרי, לכל היותר. פירוש שמירת היותו פשט או דרש, רמז או סוד, נבחן על פי התיישבותו על הלב – ליבי ולב השומע, על פי המידה שהוא מקרב את המילים להבנה; כפי שאינני יכול לשים אצבע ולומר “זוהי הבנה” – כך אינני יכול להגדירו. אנחנו חשים היטב כאשר אנחנו באמת מבינים דבר מה, ומה מידת הבנתנו ועומק השגתנו, וכמו כן יודעים כאשר מי ששמע אותנו אכן הבין באמת. מעוף אל-על וצלילת עומק, קליעה למטרה או ריח ניחוח, יש בהם תחושת התאמה, משהו יציב או נכון או קיים או נאמן, אהוב או חביב, נחמד או נעים או יפה.

פרופסור שלום רוזנברג שליט”א הקשה פעם על מלחין אחד שביקש ללכת ללמוד מוזיקולוגיה בכדי להבין את הלחנתו שלו: “בשביל מה לך להבין?” הוא צדק בדבריו. ספק אם האקדמיה הייתה מַקְנָה הבנה, שמא רק תרגום משפת לחן לשפת מילים.אילו יכול היה פיקאסו לומר את זעקת ליבו אודות החורבן האכזרי של ערי ספרד במילים – לא היה מצייר את “גרניקה” המפורסמת, ואילו יכול היה האדמו”ר הזקן לבטא כיסופיו במילים – לא היינו שרים את “צמאה לך נפשי” שלו. אך הם לא יכלו, מאותן הסיבות שהקב”ה, הוא “הבוחר בשירי זמרה” – בשיירי זמרה, כפי שפירש בעל חידושי הרי”ם, בשיריים הנשארים בלב שאין לבארם במילים, אך זעקתם לפורקן מהדהדת עוד ועוד. הזעקה לפורקן מהדהדת עוד, וכך יוצאת בתנועה הידהודית- מעגלית-שירית שירית, בלבוש אסתטי מוכל בסולמות תווים ומיקצבים, והיא, עבורי, צורה של פרשנות. וכמו שנקודת המוצא של כל פירוש במילים המעוררות בהן קושיות ותשובות לקורא בהן, כך הניגון הינו מענה לטקסט, מענה שמבטא את מה שלפני שנענה לא היה מובן מאליו, וששואף לאחר היוולדו, לאחר הצטרפותו לטקסט, להיות מובן מאליו, כאילו אומר: “בוודאי, איך היה אפשר לקרוא את זה, לשיר את זה, אחרת; ברור שזהו הניגון הנכון למילים”, ולפחות – הניגון הנכון לרגע זה. כמו שהטעמים לעשרת הדיברות בחג השבועות שונים מקריאתם בפרשת יתרו.

יש פה יומרה. אמרתי “פרשנות”, אך כל פרשן צנוע מכיר את מקומו, בשולי הטקסט, בצידיו. הפרשנות אמנם תמיד פוצעת את המפורש, באימרה שהמפורש – אינו כן, איננו מספיק. כאילו מסרסת אותו בהכריזה: אין זה מספיק, צריך פה יותר, כאומרת: חסרות פה מילים. לולא כן, מדוע יכתוב רש”י את דבריו? בפירושו הוא מכריז: הטקסט חסר! ובזה גם כאומר: הטקסט זקוק לי, רש”י. עד שלא נוצרתי היה חסר.

במקום לטעון – “לא כן”, הפרשן אומר – “אני אומר את המובן מאליו”. אני הטקסט חושש שמא אתה הקורא “לא מבין נכון”, לא רואה את המובן לי. לא הכתוב חסר אלא, שמא, הקורא. הלחנה לטקסט – היא יומרנית; רצונה ליכנס לתוך גופן של המילים, במקומם של הטעמים. האר”י ז”ל מלמד שהטעמים לתורה הם מעל האותיות והנקודות. וכמו שציטוט מקור מפרש את המצטט, לא פחות מהפרשנות המושאלת לו, כך לחנים רומזים לפעמים, קורצים, כאילו רצונם לומר: המילים – יתנו לכם רמז לתחושה שאני חשתי עת קראתי אותן.

האין זה מגמתו של כל יוצר, כל נביא, כל מדבר? דרך תיאור מחזה נבואתו מביאנו הנביא אל מה שמעבר למחזה. דרך המשל מביא אותנו המספר אל הנמשל, שתמיד יהיה שונה מהמשל, ודרך המילים אנו שואפים להביע מה שמעבר להם. עבורי הפסוקים, השירים, מעוררים לפעמים דבר מה, ניגון בא ומתלווה אל המילים. מאיפה מגיע הניגון – מרום השמים או ממעמקי הבטן או שהיינו הך? יגעתי או לא יגעתי? יגיעה במקום המציאה או רחוק ממנה?

שאלני אדם פעם אודות שיר מסוים מהתפילה שהולחן על ידי אם איני סבור שיש עבורו די לחנים. עניתי לו: עכשיו יש. ייתכן שמחר שוב לא יהיו לזה די לחנים. כאינסופיות המילים כך אפשרות לאינסופיות הפרשנויות. ולכל פרשן יש תקווה שפרשנותו נטועה באות מן התורה, בנקודותיה ובטעמיה. וה’ הטוב יכפר.