לפני כאלפיים שנה הומט אסון על ראש העם היהודי – בית המקדש, מרכזה הרוחני של האומה ומקום השראת השכינה, נפל ביד צר. המרד הגדול של היהודים כנגד הצבא הרומי הסתיים בניצחונם של הנוכרים, ירושלים נכבשה ובית המקדש עלה באש. את העובדות ההיסטוריות האלו יודעים הכול. לכאורה, היה צריך סיפור החורבן להיקרא כסדרה של אירועים פוליטיים

וצבאיים – חלקם ברמה היהודית הפנימית וחלקם ביחסי היהודים עם האימפריה הרומית. אולם אנו מאמינים כי להתרחשויות היסטוריות יש גם תשתית רוחנית. לכן איננו יכולים להסתפק בתיאור המציאות כאוסף של אירועים אקראיים יותר או פחות. ההיסטוריה בעיני המאמין היא גם כר להתבוננות ופרשנות, להפקת לקחים, משמעויות והדרכות לעתיד. התבוננות כזו על המשמעויות הרוחניות של האסון היא המפעל הגדול של חכמים בסיפורים המכונים “אגדות החורבן”.

האגדות שינותחו בחיבור זה הן מעט מן המגוון העשיר של סיפורי חז”ל הנסובים על תקופת החורבן, סיבותיו והזמנים הקשים שלאחריו. עיקר הדיון שלנו ייסוב על הסוגיות שבמסכת גיטין שבבבלי (נה ע”ב-נח ע”א). בחרנו ביחידה ספרותית זו גם בשל הצורך בצמצום וגם משום שכפי שניווכח לקמן, יש ביחידה זו בריח איתן המקשר בין הסיפורים השונים ומציג תיאור מוצק ומנומק של התשתית הרוחנית שהביאה לחורבן הבית השני. קובץ זה חתום, לפחות במידה חלקית, בחותמו של רבי יוחנן, האמורא הארצישראלי הדגול שפעל בטבריה כמאתיים שנה אחרי החורבן.

מבט בסוגיות הבבלי ‘ממעוף הציפור’ מגלה כי משתי בחינות הן חורגות מהתיאור ההיסטורי שלכאורה הן עוסקות בו: ראשית, הסיפורים אינם עוסקים רק בזמנו של חורבן הבית, חלק מהם מתייחסים לאסונות ומפלות שאירעו שנים רבות לאחר החורבן. הצירוף של סיפורים מאוחרים לאלו של החורבן עצמו נובע מכך שחז”ל זיהו גורם רוחני שיטתי שהוביל הן למרכיבים שונים של חורבן הבית והן לחורבנות המאוחרים יותר. באמצעות תמונה מורכבת זו, המעלה את השיקולים הרוחניים מעבר למגבלות של זמן ומקום, אנו למדים לקשר בין הנפרדים ולעמוד על התשתית המהותית שלהם.

שנית, אירועים היסטוריים מרכזיים אינם מסופרים בקובץ אגדות זה, ואף החורבן עצמו כלל אינו מתואר – הגמרא מתארת את הנסיבות שהובילו לחורבן אל המצור ומשם מדלגת הישר אל תוצאות החורבן. כך מתחזקת התחושה בה פתחנו – אין ההיסטוריה מצטמצמת רק לשורה של אירועים על ציר הזמן. משמעותו של העיון ההיסטורי וחשיבותו הן ביכולת להסיק מסקנות עומק, לעמוד על ההתרחשויות המהותיות ותוכנן.

נוסף לכך, עירוב התקופות והמקומות מלמד אותנו אודות הרלוונטיות של המסקנות ההיסטוריות-מהותיות לחיינו שלנו. העקרונות הנלמדים אינם מצויים רק בהקשר מצומצם של זמן ומקום, אלא נכונים גם במסגרת רחבה יותר של התמונה ההיסטורית. חכמים סיפרו את הסיפורים ההיסטוריים על מנת שהדורות הבאים ילמדו מהם לקח, מוסר ודעת. זהו לימוד חשוב בפני עצמו, וחשוב שבעתיים אם ברצוננו להימנע מלחזור על אותם שגיאות, מחדלים וחטאים. כל אותם עיוותים רוחניים שהובילו לאסון לפני כמעט אלפיים שנה עודם רלוונטיים, עודם מאיימים עלינו, ועודנו עשויים להיכשל בהם. הרמב”ם (הלכות תעניות פ”ה ה”א) כותב כי התעניות מיועדות “כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב”. כלומר, התענית אינה אֵבל גרידא, אלא מעשה המיועד להתעוררות הלבבות, להפקת לקחים מכישלונות העבר וליישומם בהווה. מבחינה זו, המעשה, היינו הצום והתפילה, ממלא את אותו תפקיד שממלא לימוד התורה, במקרה שלנו – העיון באגדות חז”ל.

ועדיין נשאלת השאלה – האם מבחינתנו, בעת הזו ובמקום הזה, הלקחים של אגדות החורבן עודם רלוונטיים? האם לאחר חידוש השלטון היהודי בארצנו עדיין עלינו לחשוש, מבחינה רוחנית ומעשית, מחורבן? זוהי שאלה מצמררת ומטרידה, ובמיוחד משום שלדעתי התשובה היא נוראה – חורבן אפשרי בכל מקום ובכל זמן. כאדם המשתדל להאמין באלהיו ולעבדו, האמונה בהיתכנותו של חורבן הינה מיסודות האמונה. אלהינו הוא אל רב חסד, אך גם אל קנא ונוקם אשר מעניש על פשעים ועל עוולות. הבריתות הכתובות בתורה, כמו בפרשת “והיה אם שמֹע” (דברים יא) ובפרשות הברכה והקללה (ויקרא כו; דברים כח), כוללות גם הבטחה לטוב, וגם איום ברע; גם נאמנות אך גם חשש מפני בגידה; גם גילוי פנים וגם הסתר; שכר מחד ועונש מאידך. לפיכך, אני מאמין כי אם (ח”ו) נרע את דרכינו, אם נפר את הברית מצידנו, העונש עלול לבא, ואסון יתרגש עלינו. אם לא נקיים את החלק המוטל עלינו נחווה את הזוועות האמורות בפרשות הקללה. אמנם בקרב הציבור הדתי-לאומי, שאליו אני גאה להשתייך, ישנם קולות בודדים ורפים הסותרים כלל זה ואינם מכירים באפשרות לקיומו של חטא ועונש. דבריהם מבוססים על רמיזות המסתתרות בכתבי גדולים בני הדורות האחרונים, המתארים את “בנין הבית השלישי” כתהליך שכבר החל ואינו יכול להיפסק. בעניותי, איני סבור כי כך כתוב באמת אצל אותם הגדולים, ודומני כי הדברים הוצאו מהקשרם. מכל מקום, אפילו היו הדברים מפורשים, הרי שלא ניתן להתכחש למפורש בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים: קיומם של החטא והעונש הוא אחד מיסודות האמונה.

אמנם, לימדנו הרמח”ל כי בנוסף להנהגת המשפט – בה מיטיב הקב”ה עם ישראל כאשר מעשיהם טובים ומענישם על מעשים פגומים – קיימת גם הנהגת הייחוד. הנהגת הייחוד היא הדרך בה מוליך ה’ את העולם לכיוונים בהם הוא חפץ, כלומר לקראת תיקונו, ודרך זו אינה משתבשת באמצעות מעשי האדם. אף על פי כן, מי מאיתנו יכול לומר על עצמו כי הוא יודע את צפונות הקב”ה לפרטיהם? מי יכול לערוב ולומר כי ברי לו שמצב כזה או אחר הוא חלק מהנהגת הייחוד ולא יעורער לעולם?

התפיסה שאני מבקש להציג כאן, למרבה הצער, מעוגנת היטב בניסיון החיים הקולקטיבי והפרטי. כבן הדור השני לשואה, שאביו שרד יחיד מעיר וממשפחה וכל קרוביו ומרבית חבריו נותרו בגיאיות ההריגה באירופה – החשש מפני חורבן מחלחל בתוכי ומעצב את הווייתי. כיהודי וישראלי (ולדידי אין הבדל בין המושגים), שחווה את זמני המתח והחרדה בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, ואת החשש מחורבן שיבת ציון הנוכחית בעת מלחמת יום הכיפורים – ברור לי שבלי השתדלותנו ועזרת שמים, אין המציאות שלנו בארץ ברת קיימא. כראש ישיבה ששכל את חבריו ותלמידיו-בניו שנרצחו על קידוש השם בעת מילוי תפקידם בבניין הבית השלישי, למדתי שגם חורבן פרטי הוא חורבן, ואין חילוק בין הדורות שהרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. כאדם שראה וחווה את חורבן קהילות הקודש של חבל קטיף, למדתי מפי מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, כי כשם שאפשר לתקן כך גם אפשר לקלקל (בפרפרזה על דברי רבי נחמן מברסלב), ולצערנו, לקלקל קל הרבה יותר.

אם כן, החשש כי נחטא וכי עוונותינו ימיטו עלינו אסון הינו חשש מוצק. ולפיכך, שומה עלינו לעיין שוב ושוב בדברי חז”ל המבקשים להציל אותנו מן החטא ומן העונש. עלינו לשוב ולהביט על הטעויות שעליהן הצביעו רבותינו בקשר לדורות הקודמים, וללמוד כיצד להימנע מהן.

יתר על כן, מהאופן שבו מתארות האגדות שידונו כאן את תהליך החורבן עולה תובנה חמורה – “חטא” הינו מושג רחב יותר מהמושג הדתי של עשייה כנגד ההלכה, ואף רחב יותר מהפן המוסרי של פגיעה בזולת. החטא הוא החטאה, החמצה, שגיאה. מדברי חז”ל כאן אנו למדים שלא רק שמוסריותם של בני הדור ההוא נפגמה, אלא גם אבדה דעתם ונתבלעה חכמתם של מנהיגיו. שטחיות, טיפשות ואטימות, אולי אינם חטאים שבית הדין של מטה גוזר עליהם מיתה, אך בית הדין של מעלה עשוי לגזור עליהם חורבן. אפשר לבצע עוולות ולעבור על רצון ה’ מבלי לסטות מההלכה אפילו בקוצו של יוד, ויותר מכך – מתוך דקדקנות ויראת שמים של ריק. אפשר באטימות לקיים את כל סדרי העבודה של בית המקדש, תוך התלהבות וכוונה, אך להחטיא את המטרה של עבודת ה’ והשראת שכינתו. על התנהגויות כאלו, על הניתוק מן המציאות גשמית והרוחנית, חרבו הארץ, העיר והמקדש. על כגון זה כבר ידועה אמרתו של רבי חנוך העניך מאלכסנדר כי הנזק שעשו הרשעים בעולם, בטל בשישים מול הנזק שעשו השוטים. על מנת למנוע את החורבנות הבאים, על מנת ללמוד כיצד להיות מכוונים לרצון ה’ וכיצד לא לרוקן מתוכן את העשייה הדתית – כדי לדעת כל זאת עלינו לעיין בדברי חז”ל ובאגדות שמסרו לנו על החורבן.

אם כן, לפי תפיסתנו, בתוך אגדות החורבן כללו חכמים ניתוח מדוקדק של הנסיבות הרוחניות שהובילו לחורבנה של ירושלים. השאלה העומדת לפתחנו הוא מדוע חכמים לא הצביעו על הרעיונות הרוחניים באופן ישיר אלא טמנו אותם בתוך סיפורים היסטוריים לכאורה. הרי הנטייה הטבעית של קורא הסיפור הוא להתמקד בעלילה, בהתפתחויות ההיסטוריות, ולא להקדיש תשומת לב לתוכן הסמוי, המעמיק. שאלה זו נכונה לא רק ביחס לניתוחם את חורבן בית שני, אלא נוגעת לכל דרכם של חכמים – פעמים רבות חכמים מעדיפים לספר סיפורי מוסר ולא להסתפק במימרות; לספר מחדש את התורה ולא רק להעיר הערות פרשניות. מדוע בחרו חכמים דווקא בדרך זו? מפני מה לא הותירו לנו ספרי הגות שיטתיים אלא רק אוסף, לא לחלוטין מאורגן, של אנקדוטות?

התשובה היא שחכמים ידעו כי פילוסופיה היא עניין של מעטים, של אליטות מצומצמות. חיבור הגותי פונה אל השכל, אל התבונה. למרות שאין לחשוד שחכמים המעיטו מחשיבותו של השכל, הם ידעו היטב כי פעמים רבות (אם לא מרבית הפעמים) הכוחות המניעים את בני האדם הינם מגוונים יותר. לעיתים מזומנות, התבונה והידיעה נסוגות מפני האמונה, הרגש ושאר כוחות הנפש. כך הוא אצל האדם הפרטי וכך הוא גם ביחס לציבור. לפיכך, כאשר חכמים מבקשים לחנך את שומעיהם, ובעצם גם את העם היהודי בכל הדורות שלאחריהם, הם אינם יכולים להסתפק רק במישור אחד, השכלי, עליהם לפנות אל מכלול הכוחות של האדם ולנטוע את התוכן בכל המישורים. את הדרך הזו למדו מן המקרא, מסיפורי האבות ומשיחת עבדיהם. זו הסיבה שאת הניתוח על נסיבותיו הרוחניות של החורבן, ניתוח שיש לו השלכות כבדות משקל גם לימינו, בחרו חז”ל להציג כסיפורים ולא כקביעות אינטלקטואליות.

על לימוד האגדה בימינו

בעולם הישיבות, נודע לעיון באגדת חז”ל מעמד משני ושולי. במסורת של ישיבות העבר הגדולות והמפוארות הוקדש אך זמן מועט לחלקים הבלתי הלכתיים של דברי חכמים. גם בימינו, כשעולם הישיבות הציוני-דתי רִענן, עדכן, פיתח וחידש את תכני הלימוד הישיבתיים, האגדה עודנה זנוחה. מצב זה הוביל לכך שגם כאשר לומדים את דברי האגדה הרי שלרוב עושים זאת באופן אגבי, תוך ריבוי ‘וורטים’ ומיעוט בעיון ממשי בתכנים. לעיתים מזומנות ניגשים אל האגדה רק באמצעות המסננים של הוגים קדומים – ראשונים, מקובלים, חסידים, אחרונים או בעלי המוסר. למרות שכל דברי הדורות הקודמים עומדים במעלתם ומקומם, הרי שההתבוננות בדברי חז”ל כשהם לעצמם נעדרת.

ההתחדשות החשובה בדרכי הלימוד חייבת להוביל גם לחזרה אל העיון באגדה. לא לחינם עיקר יצירתה של האגדה היה בארץ ישראל, ורק מיעוטה בגולת בבל. לאחר המפנה הגדול של חזרתנו לארץ ישראל, בחסדי שמים, דורנו מוכשר יותר להבין את דברי חכמים מתוך עצמם, ולעמוד על מהותם הרוחנית. החשש מפני היות דברי חכמים חידות עמוקות וסתומות אינו צריך להוביל להתרחקות מן האגדה, אלא לתוספת עיון והעמקה מתוך ענווה. העומק של דברי חכמים אינו אומר כי יש לפענח אותם באמצעות הוצאתם מפשוטם, אלא שיש לכל האמירות – אפילו אלו שנראות היסטוריות או טריוויאליות – משמעות רוחנית.

כפועל יוצא של מיעוט לימוד האגדה בעולם הישיבות, ומסיבות הקשורות להתהוותה של הציונות החילונית בכלל, הופנה אל אגדות חז”ל דווקא מבטם של אלו הלומדים מחוץ לישיבות. בבתי המדרש החילוניים ובאוניברסיטאות מרבים לעסוק באגדה – לעיתים מתוך יראת שמיים ולעיתים, למרבה הצער, בלעדיה. מחד, לעיתים לוקה לימוד זה בעודף התמקדות באדם ובמסרים שאינם נוגעים למהותה הרוחנית של האגדה; מאידך, לעיתים זהו לימוד פילולוגי-היסטורי המתנתק מכל עיסוק בתוכן דברי חז”ל. אולם, אין להכחיש כי מבחינות אחרות זוהי דרך לימוד חיובית שכן היא מתמקדת בעומק דברי חכמים ומשום שהיא מציעה לפני הלומדים כלים חשובים ומגוונים על מנת לדייק בכתוב.

לפיכך, אני סבור כי שומה על עולם הישיבות לפתח דרך חדשה ומשמעותית לעיון באגדה, ובחיבור המונח לפניכם ישנם גישושים ראשונים בכיוון זה. עלינו לנסות ולהעמיק בדברים מתוך רצון לעמוד על פשט ועומק דבריהם. עיקר עיסוקנו הוא בטקסט ומבטנו מופנה אל המסרים המובעים בו, מתוך הקשבה והתבוננות. אמנם, השתדלנו להתרחק מיצירת דרשות על דרשות חז”ל, ולדבוק במה שאמרו רבותינו. מנגד, דרך הלימוד היא דרך חיה, התרה אחר משמעות רוחנית, מתוך תודעה שלימוד התורה שלנו הוא חלק משושלת המסירה והיצירה של התורה שבעל פה. לכן, לא נמנענו לחלוטין מספקולציות חינוכיות והיסטוריות, אם הן מתקבלות על הדעת. כמו כן, מתוך רצון להדגיש את המסר הרוחני, המעטנו בעיסוק במקבילות, נוסחאות וגרסאות, לא הרבינו בציון פרשנויות קודמות, ואף לא הכברנו מידע והשוואות לתחום ההיסטורי. את כל אלו יוכל הקורא למצוא בספרים אחרים המוקדשים לבירורים אלו.

חיבור זה הינה הפרי הראשון בניסיון להשיב לסיפורי חז”ל, ולסיפורים בכלל, את המקום הראוי להם. בכך, אנו מתחילים את הוצאתה לאור של סדרת “מעשה” בהוצאת “גילוי” של ישיבתנו. אני תפילה כי הקב”ה יזכנו להמשיך ללמוד, ללמד ולהוציא לאור עיונים בסיפורים נוספים ממקור קדוש – אגדות חז”ל, מעשי גדולי החסידות וסיפורים אחרים.

על מה אבדה הארץ – עיונים באגדות החורבן, הרב בני קלמנזון, כריכה קשה, 160 עמ’.
מחיר: 42 ש”ח

להזמנת הספר

לכל ספרי הוצאת ‘גילוי’