*מכיוון שהמאמר מתפרסם בבלוג של הרב אייל, המיועד גם לקוראים שאינם בני תורה, מופיעים בו הסברים העשויים להראות מיותרים בעיני הקורא המיומן. אשר על כן, מופיעה בגוף המאמר הנחיה להיכן לדלג במהלך הקריאה, על מנת לחסוך בזמנו של הקורא.
1.פתיחה: בתלמוד מופיעות כמה סוגיות העוסקות בהגדרת מהותה וגבולותיה של תנועה רגלית רצופה כמובחנת מן התנועה המקוטעת, הלא רצופה.
סוגיות אלו מלמדות כי להבחנה בין סוגי התנועה הרגלית נודעת חשיבות רבה בהלכות שבת. כפי שנראה להלן, לעתים נחוצה הבחנה זו על מנת שנוכל לקבוע האם התבצעה מלאכת “הוצאה” מרשות לרשות, (האסורה בשבת מן התורה כפי שיבואר להלן), ולעתים היא נחוצה על מנת שנוכל לקבוע האם התבצעה מלאכת “מעביר ד’ אמות ברשות הרבים” (להלן), המוגדרת כ”תולדתה”[1]של הראשונה.
ביאורים של מקורות ומושגים יופיעו הן בגוף המאמר והן בהערות השוליים, לסרוגין. הקורא שאינו רגיל לשפת בית המדרש, יופנה לעתים לספרי היסוד של תורה שבעל פה לשם לימוד של מושגים בסיסיים. הקורא הבקיא במושגי היסוד, מוזמן לדלג הישר לד”ה “כפי שהבאנו לעיל” בפרק הבא.
2.המקור המרכזי בדיון: הגמרא (שבת ה ע”ב) מביאה את הברייתא הבאה: “תנו רבנן – המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב, ובן עזאי פוטר…”. את יסוד המחלוקת בין חכמים לבן עזאי מבארת הגמרא – “בשלמא לבן עזאי, קסבר מהלך כעומד דמי, אלא רבנן…קסברי מהלך לאו כעומד דמי…”.
פירוש הדברים: אחת משלושים ותשע המלאכות המוגדרות כ”אב מלאכה” אשר אסורות מן התורה בשבת[2] היא הוצאה של חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים.
איסור הוצאה נלמד מן הפסוק “ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר, איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ויכלא העם מהביא” (שמות לו פסוק ו’, על פי גמרא, שבת צו ע”א).
חז”ל (שבת ב ע”א) מלמדים כי כשם שאסורה הוצאה של חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, כך אסורה “הוצאה” מרשות הרבים לרשות היחיד. מדוע נקראת העברה של חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד בשם “הוצאה” ולא בשם “הכנסה” ראה גמרא שם.
בנוגע למושג “רשויות השבת”, ראה תלמוד בבלי, מסכת שבת דף ו ע”א[3].
בגדר מלאכת הוצאה קיים מרכיב חשוב שעלינו להכיר בטרם ניגש לניתוח המקור שהבאנו לעיל: על מנת להתחייב במלאכת הוצאה, לא די בכך שתתבצע העברה של חפץ מרשות לרשות. הגמרא (שבת ד ע”א) קובעת כי נחוצות גם “עקירה” של החפץ ממקום יציב ברשות האחת, ו”הנחה” שלו ברשות האחרת. בשאלה איזו רמה של קביעות סטאטית נחוצה על מנת להגדיר “הנחה”, והאם בכלל נחוצה קביעות כזו, נחלקו חכמים ואין זה המקום להרחיב[4].
במידה והחפץ מונח על גופו של אדם, נחשב הדבר כאילו היה החפץ מונח ברשות בה עומד האדם, לכל הדעות. עקירת גופו של אדם מאותה רשות נחשבת כעקירת החפץ הנישא על גופו מאותה רשות.
המקור שהבאנו לעיל, מתאר אדם המעביר בהליכה חפץ מרשות היחיד (“חנות”) לרשות הרבים (“פלטיא”)[5], דרך מקום שמן התורה לא חלים עליו דיני מלאכת הוצאה (“כרמלית” – שמן התורה, כמוה כ”מקום פטור”)[6] ואשר מותר להוציא ממנו לרשות הרבים ומרשות הרבים אליו, וכן מותר להוציא ממנו לרשות היחיד ומרשות היחיד אליו.
לדעת “רבנן” במקור דלעיל “המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו[7] חייב”, כלומר, למרות שההליכה מרשות היחיד לרשות הרבים מתבצעת דרך מקום פטור, אנו רואים את העברת החפץ כאילו התרחשה ישירות מרשות היחיד לרשות הרבים, ואשר על כן מעביר החפץ חייב משום מלאכת הוצאה.
ביאור שיטת “רבנן” הינו חשוב ביותר אלא שהוא אינו עניין לבעיה שתידון בהמשך הדברים. הדעה החולקת על “רבנן”, דעתו של בן עזאי, היא אשר משקפת את הבעיה בה אנו מבקשים לדון במאמרנו. אשר על כן נניח לשיטת חכמים ונתמקד בשיטתו של בן עזאי.
כפי שהבאנו לעיל, מלמדת הגמרא כי בן עזאי סובר ש”מהלך כעומד דמי”. לדעתו, כל דריכה המתרחשת תוך כדי הליכה, כמוה כעמידה לכל דבר. הליכה הינה דרך של תנועה מקוטעת, תנועה לא רצופה. אשר על כן, כאשר עובר ההולך הנושא את החפץ מרשות היחיד (“חנות”) למקום הפטור (“סטיו”), הרי שדריכתו במקום הפטור כמוה כעמידה במקום הפטור ועמידה במקום הפטור כמוה כהנחת החפץ במקום הפטור. ניתוק כף הרגל ממקום הפטור והצבתה ברשות הרבים (“פלטיא”) פירושה עקירת החפץ הנישא ממקום הפטור והנחתו ברשות הרבים.
לשיטת בן עזאי יוצא איפוא, כי ההוצאה מחנות לפלטיא דרך סטיו באמצעות הליכה, מורכבת משתי פעולות נפרדות: א. הוצאה מרשות היחיד למקום פטור. ב. הוצאה ממקום פטור לרשות הרבים. מכיוון שכל פעולה כזאת מותרת כשלעצמה, הרי שהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו באמצעות הליכה פטור מחיוב מלאכת הוצאה.
בהמשך מביאה הגמרא (שם ו ע”א) מקור נוסף המלמד כי במקרה של הוצאה מחנות לפלטיא דרך סטיו באמצעות הושטה או זריקה, מסכים בן עזאי כי המוציא מתחייב משום מלאכת הוצאה: “אמר רבי יוחנן – ומודה בן עזאי בזורק. תניא נמי הכי (וכן שנויה ברייתא הפותחת בדעת רבנן ומסיימת בדעת בן עזאי) המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב, אחד המוציא ואחד המכניס (באמצעות הליכה) ואחד הזורק ואחד המושיט. בן עזאי אומר – המוציא והמכניס פטור (כדלעיל), המושיט והזורק חייב.”
שיטתו המיוחדת של בן עזאי, באה איפוא לידי ביטוי דווקא במקרה של הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים (ולהיפך) דרך מקום פטורבאמצעות הליכה. לדעתו הליכה היא דרך של תנועה לא רצופה. הושטה וזריקה הן לבדן דרכים של תנועה הראויה להקרא רצופה. אשר על כן, רק הזורק והמושיט מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב משום מלאכת הוצאה.
כעת נעבור לעסוק בבעיה הקשה אשר מולידה שיטתו של בן עזאי.
3. שאלת רב חסדא (בתלמוד הירושלמי) ורבותינו הראשונים על שיטת בן עזאי
התלמוד הירושלמי (שבת, פרק א’ הלכה א’) מזכיר גם הוא את שיטת בן עזאי, אלא שהוא מנסח את יסוד השיטה באופן שונה במקצת מן הנוסח שפגשנו בתלמוד הבבלי – “בן עזאי עבד (עשה) מהלך כמניח”. כפי שראינו לעיל, עמידה עם חפץ ברשות שבת, כמוה כהנחת החפץ באותה רשות. אשר על כן יש לנו לומר כי ההבדל בין הנוסח הירושלמי (“מהלך כמניח”) לנוסח הבבלי (“מהלך כעומד דמי”) הוא סמנטי בלבד. הכוונה היא לאותו דבר עצמו. לדעת בן עזאי הליכה היא תנועה מקוטעת. תהליך ההתקדמות מורכב מהצטברות של מצבי עמידה לאורך ציר ההליכה. כאשר הדבר מתרחש במעבר בין רשויות שבת תוך כדי נשיאת חפץ, הוא מקבל משמעות של עקירה ברשות אחת והנחה ברשות אחרת.
האמורא רב חסדא (ירושלמי שם) מעיר על שיטתו של בן עזאי: “על דעתיה דבן עזאי (לדעתו, או לשיטתו של בן עזאי) אין אדם מתחייב בתוך ד’ אמות לעולם!”.
בטרם נסביר את הבעיה שמעלה רב חסדא, נציג את האופן שבו מנסחים אותה רבותינו הראשונים. הצגת הבעיה שם מופיעה בצורת שאלה: “אי הכי (אם כך, שמהלך כעומד דמי) מעביר ד’ אמות ברשות הרבים היכי משכחת לה (איך תמצא אותה, כיצד היא קיימת) דחייב? לימא כל היכי דאזיל כעומד דמי ופטור (צריך לומר שכל שהוא הולך הרי הוא כעומד ופטור!). נוסח השאלה נלקח מחידושי הרמב”ן על מסכת שבת (ה ע”ב, דיבור המתחיל “הא דסבר בן עזאי…”). ראשונים אחרים מנסחים את השאלה באופן דומה.
פירוש הדברים: מלבד האיסור של “הכנסה” מרשות הרבים לרשות היחיד (וכן איסור הושטה וזריקה מרשות היחיד לרשות הרבים), קיימת תולדה נוספת של מלאכת הוצאה – האיסור להעביר חפץ ד’ אמות ברשות הרבים. הגמרא (שבת צו ע”ב) מלמדת כי איסור זה נלמד מ”הלכה למשה מסיני”[8]. עוד מלמדת הגמרא (שם ה ע”ב) כי האיסור מתייחס אך ורק להעברה הנעשית בתנועה רצופה: “…דאמר מר (שאמר החכם) תוך ד’ אמות, עמד לפוש (“לנוח”) פטור, עמד לכתף חייב”.
עמידה לשם מנוחה (“לפוש”), נחשבת בעיני התנא המצוטט כהפסקת תנועת ההליכה. אשר על כן, אם החל אדם להעביר חפץ ברשות הרבים ועצר על מנת לנוח לאחר שעבר מרחק של פחות מד’ אמות, ולאחר מכן חידש את הליכתו והשלים מעבר של ד’ אמות שלימות, הרי זה פטור, הואיל והעברת החפץ למרחק של ד’ אמות ברשות הרבים נעשתה באופן לא רציף. לעומת זאת אם עמד המעביר על מנת לשפר את תנוחת החפץ הנישא על גופו (“עמד לכתף”), אין הדבר נחשב להפסקת ההליכה, ואשר על כן הוא חייב.
נמצאנו למדים איפוא, כי איסור “מעביר ד’ אמות ברשות הרבים” חל רק במקרה שפעולת ההעברה מתחילת ד’ אמות לסופן, נעשתה ע”י תנועה רצופה.
כעת הופכות הערת רב חסדא ושאלת רבותינו הראשונים למובנות ומתבקשות.
אם אנו מקבלים את הכלל “מהלך כעומד דמי”, כלומר, אם אנו אומרים שכל דריכה של כף רגל כמוה כעמידה, הרי שהאפשרות להעביר חפץ ברציפות למרחק של ד’ אמות אינה קיימת כל זמן שאנו מבקשים לעשות זאת באמצעות הליכה.
כפי שאמרנו לעיל, מלמדת הגמרא (שבת צו ע”ב) כי איסור העברה ד’ אמות ברשות הרבים נלמד מהלכה למשה מסיני. לבן עזאי, שהוא תנא, אין כל סמכות לבטל דין כזה. השאלה הנשאלת היא איפוא, כיצד תיתכן העברה של חפץ ברשות הרבים באמצעות הליכה לדעת בן עזאי?
בטרם נציג את תשובתנו לשאלה, נעבור בקצרה על תשובות רבותינו הראשונים.
4. תירוצי הראשונים לקושיא על בן עזאי
כאמור לעיל, מקשים רבותינו הראשונים על שיטת בן עזאי – אם אנו אומרים “מהלך כעומד דמי”, כיצד תיתכן העברה של ד’ אמות ברשות הרבים באמצעות הליכה? הרי על מנת לעבור מרחק של ד’ אמות עלינו לעשות מספר צעדים, וכל צעד קוטע את רציפות התנועה!
הראשונים מציעים שלושה תירוצים לקושיא זו:
א. לדעת בן עזאי אין כלל מציאות של מלאכת מעביר באמצעות הליכה. האפשרות להתחייב במלאכה זו קיימת (למעט זורק ומושיט) רק כאשר נושא החפץ קופץ למרחק של ד’ אמות ברשות הרבים.
בעלי התוספות (שבת ה ע”ב בדיבור המתחיל “בשלמא לבו עזאי…” וכן הר”ן בחידושיו) מציעים תירוץ זה בשם התלמוד הירושלמי. דא עקא, שככל הנראה תירוץ כזה לא מופיע בתלמוד הירושלמי[9]. זאת ועוד, בעלי התוספות מוסיפים ומציינים כי הואיל ובתלמוד הבבלי לא הוצע פיתרון כזה, הרי שיש לנו לחפש פיתרון אחר. הפיתרון האחר שהם מציעים, אשר מופיע בסעיף הבא, חוזר על עצמו אצל עוד ראשונים.
ב. הואיל ומלאכת מעביר נלמדת מהלכה למשה מסיני, היא עשויה, מבחינה עקרונית, להכיל חידושים יוצאים מן הכלל אשר מפקיעים את ההיגיון הטבעי. במילים פשוטות יותר – הלכה למשה מסיני אומרת שהכלל “מהלך כעומד דמי” אשר חל במלאכת הוצאה, פוקע במלאכת מעביר. הסבר זה, המוצע ע”י בעלי התוספות (שם), נשנה בחידושי הרמב”ן (הנ”ל), הרשב”א (שבת ה ע”ב בדיבור המתחיל “הא דאמרינן..”), הר”ן (שם בד”ה “בשלמא בן עזאי…”) ועוד. הוא אינו מבוסס על טעם הגיוני מבואר בהיותו פורמלי גרידא.
ג. בן עזאי סובר את הכלל “מהלך כעומד דמי” דווקא כאשר מדובר במעבר מרשות שבת אחת לרשות שבת אחרת. במקרה של מעביר ד’ אמות ברשות הרבים, מתבצעת הפעולה כולה ברשות אחת. משום כך, לא חל במקרה זה הכלל “מהלך כעומד דמי” . תירוץ זה, המוצע ע”י המאירי (חידושים, שבת ה ע”ב, ד”ה “צריך”), חסר גם הוא טעם הגיוני מבואר, אלא שהוא רומז על אפשרות לפיתרון הגיוני משכנע. נשתמש איפוא בדבריו כדי להציע פיתרון כזה.
5. הבדל מהותי בין מלאכת “הוצאה” למלאכת “מעביר” גוזר הגדרות שונות של פעולת ההליכה
כפי שאמרנו לעיל, מבקש המאירי לתרץ את הקושיא הנדונה על ידי הבחנה בין מקרה של העברת חפץ מרשות לרשות (“הוצאה”) למקרה של שינוע חפץ באותה רשות (“מעביר”).
את תירוצו של המאירי לקושיא על בן עזאי ניתן להסביר כך: הבנה נכונה של דין צריכה להביא בחשבון את ההבחנה בין מהות הדין (המכונה לעתים בשם “היסוד המחייב” בלשון האחרונים), לבין תנאי הכרחי המאפשר את המציאות אשר בה יכול הדין לחול.
היסוד המחייב (“מהות הדין”) הוא הסיבה המהותית לחלות של פעולה. הוא מהווה את הטעם וההיגיון שעומדים ביסוד הדין. במקרה דנן, הוא הסיבה המהותית לכך שהמלאכות הנדונות אסורות בשבת.
התנאי ההכרחי הוא מרכיב מציאותי שבלעדיו לא תיתכן עצם הפעולה. על מנת לבאר את הדבר, נקדים מעט את המאוחר ונאמר שמלאכת הוצאה לא תיתכן בלא שינוע של חפץ ממקום למקום. כפי שראינו לעיל, שינוע כשלעצמו אינו מספיק כדי להחיל מלאכת הוצאה בשבת. לשם כך דרושות עקירה והנחה. אלא שתהליך של עקירת חפץ ברשות הרבים והנחתו ברשות היחיד לא יתכן בלא שינוע החפץ.
כעת ניישם את ההבחנה בין “היסוד המחייב” לתנאי ההכרחי בתירוץ המאירי לקושיא על בן עזאי:
מהותה של מלאכת הוצאה מרשות לרשות היא השינוי באקולוגיה של המרחב בו נטוע החפץ “המוצא”. איסור ההוצאה מתייחס תמיד לשינוי הרשות בה נמצא החפץ. כפי שראינו לעיל, על מנת שחפץ יחשב כנמצא ברשות שבת הוא צריך “הנחה” באותה רשות. היותו נמצא ברשות שבת פירושה שבמידת מה מתאפיינת נוכחותו באותה רשות ברמה מסויימת של קביעות. שינוי של רשות פירושו “עקירת” החפץ מרשות אחת, כלומר, הפסקת נוכחותו היציבה והקבועה באותה רשות, ו”הנחתו” ברשות האחרת, כלומר, “שיוכו” לרשות האחרת על ידי על ידי נתינתו בה.
“עקירה ו”הנחה” הן איפוא התמצית של שינוי הרשות, כלומר, הן “היסוד המחייב” במלאכת הוצאה.
בד בבד עלינו לזכור כי המעבר מרשות אחת לחברתה לא יתכן בלא שינוע של החפץ. על מנת שיתבצעו עקירה ברשות אחת והנחה ברשות אחרת יש לשנע את החפץ ממקום העקירה למקום ההנחה. פעולת השינוע היא איפוא “תנאי הכרחי” במלאכת הוצאה.
לעומת זאת, במלאכת “מעביר ד’ אמות ברשות הרבים” אין החלפה של רשות. הפעולה כולה מתבצעת ברשות אחת (כלשונו של המאירי). מהות הפעולה, המשתקפת בשמה, היא “העברה”, כלומר שינועו של החפץ למרחק המינימלי העשוי להחשב כמרחק משמעותי (“ד’ אמות”, “שיעור” בלשון רבותינו הראשונים) ממקום אחד ברשות הרבים למקום אחר באותה רשות. שינוע החפץ הוא איפוא “היסוד המחייב” במלאכת מעביר.
בד בבד עלינו לזכור את שאמרנו לעיל, כי הלכתית, מיקום של חפץ מוגדר על ידי רמה מסויימת של קביעות במקום נתון. העברה ממקום למקום תלויה כאמור בניתוק החפץ ממקום בו היה קבוע במידה מסויימת ובנתינתו במקום חדש.
מדברינו יוצא איפוא כי “עקירה” ו”הנחה” הן התנאי ההכרחי במלאכת מעביר.
לאור האמור, ניתן להבין את תירוצו של המאירי לקושיא על בן עזאי באופן זה: פעולת ההליכה מקבלת את משמעותה בהתאם להקשר אשר בו היא מתבצעת. כאשר ההקשר ממקד אותנו במעשה העקירה וההנחה, הרי שניתוק כף הרגל מן הקרקע והנחתה על הקרקע של כף הרגל השניה, עשויות לקבל משמעות מהותית. במקרה כזה הופכים הניתוק וההנחה של כפות הרגליים למהות פעולת ההליכה.
לעומת זאת, כאשר ההקשר ממקד אותנו במעשה השינוע, הרי שפעולת ההליכה נצפית על ידינו מנקודת מבט שונה בתכלית. במקרה כזה הופכים ניתוק כף הרגל והנחת חברתה למשניים. מוקד פעולת ההליכה מתייחס כעת לשינועו הרצוף של החפץ הנישא.
לסיכום פרק זה נאמר: לדעת בן עזאי, אנו אומרים “מהלך כעומד דמי” אך ורק בהקשר בו תשומת הלב שלנו ממוקדת במעשי העקירה וההנחה (הוצאה מרשות לרשות). או אז נבחנת פעולת ההליכה מצד מרכיבי העקירה וההנחה הקיימים בה, דהיינו, ניתוק כף הרגל מן הקרקע והנחתה על הקרקע של חברתה. ברם, כאשר ההקשר ממקד את תשומת ליבנו בפעולת השינוע (מלאכת מעביר), או אז הופכים הניתוק והדריכה אמצעים בלבד לשינוע החפץ, ומאבדים את החשיבות המצויה בהם במקרה של מלאכת הוצאה. במקרה כזה נבחנת פעולת ההליכה דווקא מצד מרכיב התנועה הרצופה הקיים בה.
שיטתו של בן עזאי מתורצת איפוא בהיפוך היוצרות הקיים בהשוואה בין מלאכת “הוצאה” למלאכת “מעביר”.
מרכיב המהווה את היסוד המחייב באחת, מופיע כתנאי הכרחי בשניה ולהיפך.
6. “מהלך כעומד דמי” ופרדוקס הדיכוטומיה של זנון. הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?!
הפילוסוף האליאטי זנון, בן המאה ה5 לפנה”ס, נודע ברבים בעיקר בזכות כמה פרדוקסים שפירסם בנוגע לתנועה וזמן.
במהלך השנים, הזדמן לי לשמוע מפי באי בית המדרש כי אחד הפרדוקסים של זנון, “פרדוקס הדיכוטומיה”, מציג את ההיגיון המונח ביסוד הכלל מהלך כעומד דמי. לדעתנו אין בהשוואה זו לא מינה ולא מקצתה של אמת. בנוגע להשוואה בין פרדוקס אחר של זנון לשיטה אחרת במלאכת הוצאה, ראה הערת שוליים[10].
ניגש איפוא להפרכת ההשוואה. פרדוקס הדיכוטומיה של זנון אומר בערך כך: אם אנו מבקשים לעבור מרחק מסויים, קטע מסויים בין שתי נקודות, הרי שתחילה עלינו לעבור את מחצית המרחק. דא עקא, שאם ברצוננו לעבור את מחצית המרחק, עלינו לעבור תחילה את מחציתה של מחצית המרחק, וכך עד אין סוף. יוצא איפוא כי לעולם איננו נעים באמת, למרות שחושינו משלים אותנו על ידי כך שהם גורמים לנו להאמין לעיתים קרובות שאנו נמצאים בתנועה.
בעיה זו שמעלה זנון, (בלא כל קשר לשאלת תקפות ההנחה העומדת ביסודה), היא בעיה מתימאטית המבקשת להעמיד את הבנת המציאות על עיקרון גורף ומוחלט ביחס לעצם מושג התנועה.
כפי שראינו בפרקים הקודמים, אין זה המקרה בשיטתו של בן עזאי. שם מקבלת התנועה משמעות יחסית הנגזרת מן האופן בו אנו מתייחסים לדברים. האופן בו אנו מתייחסים לדברים מותאם לנקודות מבט מיוחדות ומסויימות אותן מעניקה לנו התורה.
בעוד שזנון דן בשאלה האם תתכן תנועה בכלל, הרי שבן עזאי עוסק אך ורק במשמעות פעולת ההליכה, אותה הוא מפרק למרכיבה(מנוחה ותנועה) בהתאמה להקשר ההלכתי הרלוונטי.
לאור האמור, יש לנו לומר כי בעוד שבן עזאי אומר “מהלך כעומד דמי” הרי שעל זנון היה לומר “פעמים שעומד כמהלך דמי”.
אין איפוא כל קשר מהותי בין המקרים.
[1] כן משמע מדברי הרמב”ם (הלכות שבת פרק יב הלכה ח) וראה ערוך השולחן סימן שא סעיף ב. יש מן האחרונים שסברו שמלאכת “מעביר” היא איסור נפרד ואכמ”ל. בהלכות שבת אנו מבחינים בין “אב מלאכה” ל”תולדה”. הדיון בשאלה מה מבחין בין אב לתולדה הוא ארוך, ואין זה המקום להרחיב בנדון. וראה מסכת בבא קמא ב ע”א בגמרא, וכן רש”י שם בד”ה “ולר”א דחייב תרתי” ובעלי התוספות שם בד”ה “ה”ג”.
[2] ראה משנה, מסכת שבת עג ע”א.
[3] בהגדרת רשות הרבים נחלקו הראשונים, ואין זה המקום להרחיב. וראה רש”י, עירובין נ”ט ד”ה “עיר של יחיד”, רמב”ן בחידושיו למסכת עירובין שם, ד”ה “עיר של יחיד”, רמב”ם הלכות שבת, פרק י”ד הלכה א’ ועוד.
[4] לדעת ר’ עקיבא אנו אומרים “קלוטה כמי שהונחה דמיא”. פירוש הדבר הוא, שגם כאשר נמצא החפץ בתנועה, כגון במקרה שהוא נזרק, היות והוא נמצא באווירה של רשות שבת מסויימת, נחשב הדבר כאילו הונח באותה רשות. ראה מסכת שבת צז ע”א, וכן שם ד ע”א. הדיון בהגיונו של ר’ עקיבא הוא חשוב ביותר אלא שאין זה המקום להרחיב.
[5] “פלטיא” – כיכר מרכזית גדולה, דרכה עוברים המוני בני אדם. רש”י, מסכת שבת ה ע”ב, ד”ה “פלטיא”. אמנם הגדרת פלטיא תלויה בהגדרת רשות הרבים בכלל. וכפי שאמרנו לעיל, הדבר שנוי במחלוקת ראשונים.
[6] “סטיו” הוא מקום עמודים ואצטבאות הממוקמים בין שורת החנויות לרחוב, אשר בו יושבים סוחרים. מבחינת שיוכו לרשויות השבת, “סטיו” מוגדר ככרמלית, אלא שמן התורה, כרמלית היא מקום פטור. על פי רש”י, שבת, דף ה ע”ב ד”ה “דרך סטיו”.
[7] ראה הערה 6.
[8] הלכה למשה מסיני – אוסף של הלכות ופרטי הלכות אשר נמסרו למשה בסיני, ואשר אינן מופיעות בפסוקי התורה. הלכות אלה הועברו בעל פה מרב לתלמיד (ראה למשל את פירוש הר”ש משאנץ למסכת ידיים, פקר ד’ משנה ג’. זוהי רק דוגמא אחת. בגדרי ופרטי הלמ”ס ישנן כמה מחלוקות ואין זה המקום להרחיב).
[9] ראה רמב”ן בחידושיו למסכת שבת, דף ה ע”ב ד”ה “מהלך כעומד דמי”, בסוף הדיבור.
[10] יתכן בהחלט לומר כי שיטתו של ר’ עקיבא, הסובר “קלוטה כמי שהונחה דמיא” (ראה הערה 4.) מיוסדת על ההיגיון המונח ביסוד פרדוקס אחר של זנון, הוא “פרדוקס החץ”. המעוניין בהרחבה מוזמן לקרוא ב”אנציקלופדיה סטנפורד לפילוסופיה” בערך המתאים.
