שאלה: במחנות תנועות הנוער מתקינים עירוב (צורת הפתח) לצורך השבת ולעיתים מגלים במהלכה כי הוא נקרע. האם יש להודיע על העניין ולמנוע מהציבור לטלטל?

תשובה:
תוקף איסור הטלטול במחנה
האפשרות לבנות עירוב “צורת הפתח” מושתתת על שיטות הראשונים הסוברים כי במקרה הזה אין רשות הרבים מדאורייתא, (באור הלכה, שמה). כלומר, ההנחה שאנו סומכים על שיטה זו והאיסור לטלטל אחר קריעת העירוב הוא מדרבנן. ברם, יש להבין כי אין מדובר בגזירה, או באיסור חדש, אלא בדין דרבנן שיוצא מהדין דאורייתא באמצעות הרחבת המושג של רשות הרבים.

שוגג או מתעסק?
ביחס לדין מתעסק נחלקו רש”י ור”ת (תוספות שבת עב,ב). לשיטת רש”י “מתעסק” הוא רק כשיש אי התאמה בין הכוונה לפעולה. כלומר, כאשר לא התכוון למלאכת איסור ובפועל התבצעה מלאכת איסור. בניגוד לזה, ר”ת מציג דגם שבו מתעסק הוא גם מי שהתכוון לפעולה שביצע, אלא שלא ידע את כל הנתונים. אם כן, במקרה שלנו כאשר הציבור לא יודע על קריעת העירוב, וחושב שהוא מטלטל בהיתר – לר”ת הוא מתעסק, ולרש”י דינו ככל שוגג.

“אפרושי מאיסורא” באיסור דרבנן ובמתעסק
היות שאמרנו לעיל שהאיסור לטלטל הוא מדרבנן בעיקרו, הרי שיש לשאול אם יש חובה מיוחדת להודיע את הרבים על מנת שיזהרו, או שמא היודע ימנע מלטלטל, ואין חובה להודיע לכל באופן אקטיבי.

באחרונים ישנו דיון האם קיימת חובה ל”אפרושי מאיסורא” באיסור דרבנן. בשדה חמד הביא חבל נביאים (בלשונו של ‘עמוד הימיני’, לז) שנוקטים בפשיטות שחייב להפרישו גם במקרה כזה. הרב יעקב אריאל שליט”א (באוהלי תורה, ב,נד) הביא ראיה מוחצת מהגמרא (שבת מ,ב) שקיים דין אפרושי מאיסורא גם באיסור דרבנן. כאמור, מסתבר שגם למי שיאמר שאין חובת הפרשה בדרבנן איסור הטלטול בכרמלית חמור מאיסור דרבנן רגיל ולכן תהיה בו חובת הפרשה.

אלא שיש לדון האם איסור זה קיים גם ביחס למתעסק (שהוא המקרה שלנו לשיטת רבנו תם). בדבר זה נחלקו המקור חיים (תלא), הסובר שאין דין אפרושי מאיסורא במתעסק, והגרע”א בתשובותיו (ח), שסובר שיש דין אפרושי מאיסורא במתעסק. לענ”ד יש לחלק בין מתעסק כשיטת רש”י, שהעושה כלל אינו מבין שהוא עושה, ולכן אין דין להפרישו; ובין המתעסק לשיטת ר”ת (וכן בשאלתנו) שעושה מעשה מתוך אי ידיעה על הנתונים. במקרה כזה, האדם עצמו בוחר לעשות את פעולת האיסור, ולכן תהיה חובה להפרישו.

“מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין”
בגמרא במסכת ביצה (ל,א) מובא שביחס לאיסורי דרבנן קיים כלל “מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין”. בשאלה שלנו יש לדון האם הודעה על מנת למנוע טלטול עדיפה במקום שבו יש להניח שחלק מהציבור יטלטל אף על פי שידע על קריעת העירוב. הרב יעקב אריאל ניסה ללמוד לכאן מדין “אין אומרים חטא בכדי שיזכה חברך”. אולם, כאן החטא הוא רק אי הפרשת העברה וממילא מסתבר שביחס לכלל הזה בודאי שב ואל תעשה עדיף.

הרב ישראלי זצ”ל מסיק שאין להודיע מכיוון שמצד הדין כולם אנוסים, שכן הם מניחים שהעירוב עומד בחזקת כשרותו ואם כן אין מצוה להודיעם ולהפרישם. וכן בספר שמירת שבת כהלכתה (יז,כה) מכריע: “מוטב שלא להכריז ברבים שאסור לטלטל, אבל יודיע על כך לצנועים, שמובטח לו שישמעו בקולו” ומקורו מהגרשז”א שסמך שמדובר בדבר קל מדרבנן מכיוון שהם חושבים שהטלטול מותר ומדובר במתעסק. נראה לענ”ד שגם אם מצד לאפרושי מאיסורא לא נקבל את דבריו, הרי מצד ל”מוטב יהיו שוגגים” סברתו של הגרשז”א מתקבלת ואין להודיע לציבור הרחב בהנחה שחלקם יזידו.

מרכיבים ייחודיים למחנות הקיץ
עד כה דנו בשאלות העקרוניות, אולם לענ”ד יש להוסיף עוד כמה שיקולים ביחס למחנות:
א. בחלק מן המקרים, העירובים הנבנים מוקמים בסמוך לשבת ולא עמדו במבחן המציאות מבלי להיקרע. לכן, קשה לומר כי הם בחזקת כשרים. לאור זה, יש להציע כי יקימו את העירוב שלושה ימים קודם השבת כך שינוסה ותהיה לו חזקת כשרות. כך, נוכל לסמוך על הכרעתו של הגר”ש ישראלי זצ”ל.
ב. במחנה, בניגוד לישובי קבע, העירוב נמצא סמוך לאזור שבו נמצאים אנשים. לכן, סביר להניח שרבים יראו את מקום הקרע כך שבפועל לא תמיד אפשר להימנע מלהודיע ולסמוך על הכלל “מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים”.
ג. בשל אופיו של מחנה לא קיימת האפשרות להודיע בשקט רק לאלה שבודאי לא יזידו.
ד. מחנה בתנועת נוער הינו מקום חינוכי. לכן, במקום שמודיעים לציבור, או שהידיעה התפשטה ממילא, אפשר למנף את האירוע ללימוד ההלכות הרלוונטיות ויתגדל ויתקדש שמו של הקב”ה במחנה.

פורסם לראשונה בעלון ‘שבת בשבתו’, גיליון 1435, פרשת ואתחנן תשע”ב