מהי מגמת העינוי? מה הוא מחולל? עיון בהקשרים הלשוניים השונים של השורש ע.נ.ה. שופך אור חדש על שאלה זו, ומגלה קשר בין המעמד החומרי של האדם לבין ההוויה הנפשית שלו

בישיבה אנו עוסקים כעת בסוגיית עינויי יום הכיפורים. שאלה יסודית בעניין זה היא, מהי מגמת העינוי? כשאנו קוראים את הפסוק “ועיניתם את נפשותיכם”, אנו חשים תחושה לא נוחה – צריך לענות את עצמנו, לייסר, להכאיב. כיצד זה מביא לכפרה? האם המגמה היא להעניש את עצמנו על חטאינו? כידוע, נאמרו בעניין זה כיוונים רבים ושונים. ננסה להציג כיוון מסויים מתוך התבוננות בתנ”ך, אם כי נציין, שבכתובים ישנם גם כיוונים נוספים.

נראה שיש קשר בין “עינוי” ובין “עוני”. מלבד הדמיון הלשוני הברור, יש גם פסוקים שקושרים במפורש את שתי הלשונות. כך למשל בבראשית ט”ז, לגבי הגר, נאמר “וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ”[1], וכאשר היא בורחת, המלאך אומר לה: “כִּי שָׁמַע יְקֹוָק אֶל עָנְיֵךְ“.

וכך בדברים כ”ו, ו – ז:

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ… וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ…

נשים לב – בשני המקרים, נעשה מעשה של “עינוי”, והתוצאה היא מצב של “עוני”. שרה מענה את הגר, ואז הגר היא בעוני. וכן המצרים מענים את ישראל, ואז ישראל הם בעוני.

כאשר נחשוב על כך, הרי הקשר הלשוני בין “עינוי” לבין “עוני” הוא בעצם פשוט מאד. כשם שמי שמגדל מישהו, פירושו שהוא הופך אותו לגדול, כך גם מי שמענה מישהו, פירושו שהוא הופך אותו לעני.

אלא שהקשר הממשי בין הדברים אינו ברור. האם שרה הפכה את הגר לעניה? האם המצרים הפכו את ישראל לעניים? לא מתואר במקרים אלה מצב של עוני, של מחסור כלכלי.

אך נראה ש”עוני” אינו רק במובן הכלכלי, אלא יש לו מובנים נוספים. המקור הבולט בעניין זה הוא בשמות י’, ג:

כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי.

מסבירים כל המפרשים, ש”לֵעָנֹת” משמעו “להיות עני”, והכוונה “להיכנע”. “עני” משמעו “כנוע”. לפי זה, העינוי אכן הופך את האדם לעני. שרה לא הפכה את הגר לענייה במובן הכלכלי, אולם היא הכניעה אותה והשתלטה עליה. וכן המצרים עינו את ישראל במובן זה – הפכו אותם ל”עניים” ונכנעים.

ואכן הרשב”ם בשמות שם מזכיר גם את לשון “עינוי”, וקושר יחד את שלושת המושגים: עינוי – עוני – הכנעה.

על פי משמעות זו, ש”עינוי” משמעו הכנעה, מתבארים יפה כמה פסוקים, שאינם מתיישבים היטב על פי ההבנה המקובלת של “עינוי”. כך למשל בפרשת שמשון (שופטים ט”ז, ד – ה) – הפלשתים שואלים את דלילה “וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ וַאֲסַרְנֻהוּ לְעַנֹּתוֹ”, וכך שואלת דלילה את שמשון, “וּבַמֶּה תֵאָסֵר לְעַנּוֹתֶךָ”. והדבר תמוה – האם המטרה של הפלשתים לאסור את שמשון, היתה רק בשביל להתעלל בו? וכן מוזרה השאלה של דלילה, “כיצד אפשר להתעלל בך”. אך לפי המשמעות שראינו, הדבר מובן – הפלשתים רוצים להכניע את שמשון ולהשתלט עליו, ודלילה שואלת את שמשון כיצד אפשר להכניע אותו.

וכן בדברים ח’, טז:

הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:

האם המגמה היא לייסר את עם ישראל? לאור דברינו קל להבין – המגמה של הניסיונות במדבר היא להביא את עם ישראל לכניעה כלפי הקב”ה.

מדוע באמת ההכנעה קשורה לעינוי ולעוני? – כאן אנו מגיעים לקישור נוסף: ישנו קשר ברור בין “עוני” ל”ענוה”. בכשישה פסוקים בתהלים ומשלי, ישנם חילופי קרי וכתיב בין “עניים” ל”ענוים”, ומסתבר שהדבר אינו מקרי. ובכמה פסוקים ישנו קישור ברור של העוני לענוה, כגון בצפניה ג’, יא – יב:

…כִּי אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ… וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל וְחָסוּ בְּשֵׁם ה’.

הניגוד לגאוה, הוא “עם עני”.

וכן בישעיהו כ”ט, יט:

וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּיקֹוָק שִׂמְחָה, וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ.

המקבילה ל”ענוים”, היא “אביוני אדם”.

ודוקא העניים והענווים חוסים בצילו של הקב”ה. יש קשר בין המעמד החומרי של האדם ובין ההוויה הנפשית שלו. “וישמן ישורון ויבעט”. אדם במצב של עושר ושובע, עלול יותר לבטוח בכוחו החומרי ולהגיע לגאוה, ואילו אדם במצב של עוני וחולשה, פתוח יותר לכניעה וענוה כלפי שמים.

על פי דרך זו, הציווי “תענו את נפשותיכם” משמעו “תכניעו את נפשותיכם”, כאשר הדרך אל ההכנעה עוברת דרך העינוי והחולשה.

מקור מפורש האומר שזו היא מטרת התענית, נמצא במלכים א כ”א, כז – כט:

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט: וַיְהִי דְּבַר ה’ אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי…

יחד עם זה, יש לזכור שתי הסתייגויות משמעותיות:

א. על פי זה, התענית והחולשה הגופנית, הם רק אמצעי, כשהמטרה היא הכנעה פנימית, ומתוך כך תשובה ותיקון המעשים.

ב. על אף הקשר שראינו בין עוני לענוה, המצב של עינוי ועוני אינו אידיאל. למרות הסיכון של “וישמן ישורון ויבעט”, האידיאל שמציבה התורה הוא שעם ישראל חי בשפע וברווחה, ובכל זאת שומר את הברית עם הקב”ה.

המעניין הוא, ששתי הסתייגויות אלה מופיעות בהפטרת יום הכפורים בשחרית (ישעיהו נ”ח). חז”ל לא תיקנו ליום הכיפורים הפטרה המדברת בשבחו של הצום, אלא דוקא הפטרה המזהירה מפני ראיית הצום כעיקר. עיקר עניינו של הפרק עוסק בהסתייגות א’, ונצטט בקצרה:

הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ, הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ, הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לה’. הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.

והפסוקים המסיימים מתקשרים להסתייגות ב’ – מול הצום מוצג האידיאל של השבת והעונג בקדושה:

אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה’ מְכֻבָּד… אָז תִּתְעַנַּג עַל ה’ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, כִּי פִּי ה’ דִּבֵּר.

[1] נראה שהעינוי כאן אינו ייסורים, אלא ששרה העבידה את הגר בעבודה קשה. וכך מפרש רש”י, ועיין עוד להלן.