מבוא

כדי להתמודד עם הרהורי כפירה יש ללמוד אמונה, העמקה בלימוד אמונה תביא לאמונה. לעומת זאת, כדי להתמודד עם יצר העריות אין ללמוד הלכות אישות ואסור להעמיק בהן. כדי להתמודד עם יצר זה, יש להתנתק ולעשות משהו אחר כפי שכותבת הגמרא[1]:

דתניא, רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא.

ורש”י מפרש במקום: ואמר לן רבי משום רב האי גאון: ויעשה מה שלבו חפץ – רוצה לומר: דודאי כיון שלבוש שחורים וכו’ – אני ערב בדבר שאינו חפץ מכאן ואילך בעבירה.

בנזירות ישנם מאפיינים של התנתקות (וזה גם פירוש המילה נזירות – להתנזר) מהעולם. התורה מדריכה את האדם איך להתנזר ומונה שלושה חלקים לנזירות:

1. גידול שיער (שים שלט גדול שאומר אני נזיר תתרחקו ממני[2]).
2. איסורי יין (התרחק במושב שותי יין[3], מיין ומכל מה שיין מסמל³).
3. איסורי טומאה למתים (ואל תתן לשום דבר לזעזע אותך³).

החלק הראשון בנזירות: גידול השיער

מכל מצוות הנזיר יש רק שתי מצוות עשה ושתיהן מתייחסות לשיער, דווקא השעיר שלמעשה לא מצריך שום התעסקות פיזית בגידולו. עצם היותן של שתי מצוות העשה קשורות דווקא לשיער המעידה על חשיבות השיער בתהליך הנזירות. השיער מסמל את החיצוניות, את העבודה המוחצנת, ודווקא בו יש צורך לעבוד ולהשקיע.

בתקופת התנ”ך וחז”ל, בניגוד למה שמראים בסרטים, בני אדם לא גידלו שיער ארוך. בעיקר בגלל הסיבה שהוא דורש המון המון טיפוח. צריך לסרק אותו, לשטוף אותו, במיוחד בזמנים ההם כשאנשים שישנו על קש וקוצים ולא היו מים זורמים בבתים, כדי לשטוף את הידיים או את הראש. מי שלא היה מסתפר לעיטים תכופות קוצים היו מסתבכים לו בשיער היו נוצרים לו קשרים וראסטות דברים היו נדבקים שם, חול, כינים, פרעושים, גירודים, מחלות ושאר מריעין בישין…. אין ספק שאדם עם שיער ארוך ולא מטופח[4] לא היה מראה שיגרתי באותם ימים. חיזוק לטענה זו היא העובדה שכל פעם שנזיר בא לאיזשהו מקום כולם כבר ידעו שהוא נזיר. ר’ שמעון הצדיק כשראה את הנזיר בא מן הדרום[5] כבר ידע שהוא נזיר איך ידע? ראה! איזה מן בן אדם שפוי יסחב על עצמו את כל המחלות הללו על הראש ללא סיבה?! ולכן מן הסתם הוא נזיר.

ואם ר’ שמעון הצדיק ראה אותו וידע שהוא נזיר, אזי גם חבורת הליצנים שיושבים על הברזלים יודעת שהוא נזיר, ויודעים שהוא לא האדם שיצטרף אליהם לצחוקים. מנסיוני האישי אני יודע שכשמשנים מראה חיצוני זה מאוד משפיע על החברה שמסביב (ועל האדם בחזרה). למשל בימי התיכון שלי, כשהתחלתי לגדל פיאות וכשהתחלתי לחבוש כיפה גדולה, ראיתי איך כל החברה מסבבי התחילה להתנהג אלי בצורה שונה: אנשים חילונים שדיברתי אתם פתאום התחילו להגיד “ברוך ה'” “בעזרת ה'”, היו גם כל מיני עניינים שבהם זה בולט אפילו יותר. בכל מקרה קל לזהות נזיר ולא בכדי הסימן החיצוני שהתורה בחרה לו ממוקם במקום הכי גבוה בגוף, המקום הכי בולט והמקום שהכי מסתכלים עליו. אבל חשוב לזכור: כמו שהחברה משנה את המבט שלה כלפיך כאשר אתה משנה את המראה שלך לחיוב, כך גם להפך. אם תשנה את המראה שלך לשלילה החברה גם תשנה את המבט שלה כלפיך, ממש בקיצוניות אפילו יותר מאשר לחיוב. אני זוכר איך החברים שלי התייחסו אלי כשהורדתי את הפיאות כאילו חלילה “כפרתי בעיקר”, פתאום הזמינו אותי ליציאות שלא חשבו בכלל להזמין אותי אליהן קודם, אנשים הפסיקו להגיד “ברוך ה'” ו”בעזרת ה'” כל הזמן. אני זוכר שלקח לי הרבה זמן להראות לחברים שלי שלמרות שהורדתי את הפיאות, אני עדיין אותו אדם דתי שהייתי קודם. נזיר שהסתפר באמצע הנזירות מראה בעצם לחברה “חזרתי! הנה אני!” ובכך מתחבר בחזרה לחייו הקודמים. בשלב הזה הוא לא יוכל להמשיך בתהליך, וגם אם יחליט לחזור בתשובה החברה לא תקבל את השינויים המהירים שחלו סתם כך, ולא תאמין לנזירות שלו עד אשר יוכיח זאת- ואז יהיה לו שוב סימן הכר גדול ומוכח לכך שהוא נזיר שעדיין מתנזר ועדיין בתהליך הרוחני שלו. וזו הסיבה שכאשר נזיר מסתפר באמצע נזירותו הוא צריך לסתור שלושים יום גם אם לא היה נזיר שלושים יום[6].  

החלק השני בנזירות: איסורי היין

העובדה שבאיסורי היין כלולים חמישה לאווים[7] אומרת דרשני (לשם השוואה בטומאה יש רק שתיים ובשיער יש רק אחד כלומר יותר מפי שתיים מכל חלק אחר בנזירות) ההפרש הזה מסמל עד כמה הנזיר צריך להתרחק מהיין והוסיפו חז”ל “משום לך לך אמרין, נזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב”[8].

פתגם ביידיש אומר “וואס ביי ניכטערן אויפ’ן לונג, איז ביי שכורען אויפ’ן צונג“ מה שנמצא אצל הפיכח על הריאה נמצא אצל השיכור על הלשון. היין מסמל את הגילוי. אדם שיכור יספר בגלוי את כל מה שהוא חושב וכל מה שעבר. לעומת זאת הנזיר לא רוצה לגלות את מה שיש לו פנים- בפנים יש לו סוטה בקלקולה[9]. הנזיר רוצה להתקדם קדימה, להתעלות/להתנתק מהעבר ולהמשיך הלאה לעתיד טוב יותר. השכרות מחזירה אותו אל העבר ממנו הוא מתרחק.

הנזיר מנסה להגיע לרוחניות חדשה ודווקא לו יש סכנה שיבחר בדרך קיצור זולה שאינה מחזיקה מעמד, דרך קיצור כזאת היא שתיית היין והשכרות. היין מסמל גם את הקפיצה הרוחנית הרגעית (ולאחריה את הבוקר שלמחרת, את הנגאובר) אחרי הקפיצה הרוחנית באה הנפילה (שמלווה בד”כ בכאבי ראש). לא כך היא דרכו של הנזיר שבונה את עצמו ברצינות, בעבודה ובהתמדה. נזירות זה זמני אבל רציני[10].

בסופה הנזירות אחרי החזרה לחיים אפשר לשתות יין ואין חשש לנפילה חדה כי עכשיו הוא בנוי היטב. בתקופת הנזירות בנה הנזיר את עולמו בצורה טובה וחזקה ובאיזשהו מקום זה גם מבחן בשבילו, לא סתם הדגישה התורה בסוף התהליך אחרי שיוקרבו הקורבנות “וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן”[11].

החלק השלישי בנזירות: איסור הטומאה למת

בניגוד לשכרות שבה אחרי שעובר כאב הראש החיים ממשיכים הלאה, ישנן בחיים טלטלות שמהן לא כל כך פשוט לקום, טלטלה מסוג זה היא מפגש עם המוות.

סכנה מיוחדת אורבת לנזיר והיא זעזוע נפשי שיוצר חזרה דרמתית למציאות, חזרה שמערערת את כל התהליך שהוא עבר. חזרה כזאת מתרחשת פעמים רבות כשנפגשים עם המוות, כאשר הנזיר שם לב שהוא חי בסרט ושהמציאות כואבת. הנזיר נמצא בתהליך והוא מנותק מהחברה הרגילה שלו[12] . הוא רגיש ופגיע באופן מיוחד על כן אנו נזהרים מאוד מכל מפגש אפשרי עם המוות. הפגישה עם המוות במקרים רבים גורמת לאנשים לערער את דרכם, לחשוב שוב פעם על מה שהם עושים. האם זה טוב? האם כדאי לי לעשות את זה? שאלות כאלו הורסות את התהליך. אחרי זעזוע כזה צריך להתחיל מהתחלה, כבר אי אפשר להמשיך מאיפה שהפסקנו. בניגוד לחטא חד פעמי כמו גזיזת השיער או שתיית יין שמשם אפשר פשוט לכפר על מה שעשינו[13] ולהמשיך הלאה מהמקום שבו היינו, זעזוע כזה מערער את הבניין ומפיל את כל התהליך. פרשנות זו מסבירה גם מדוע צריך לאו מיוחד שיאסור כניסה לאהל המת, דבר שכמעט אין לו רלוונטיות להלכה[14]. הלאו הנוסף בא להדגיש את הסמליות של אוהל המת, אוהל המת מסמל את מקומם של האבלים, את הבכי והיגון, ולזה אסור לנזיר להיחשף בעיצומו של התהליך. פרשנות זו מסבירה גם את ההלכות הייחודיות של הנזיר בנוגע למה שמטמא וסותר, מה מטמא ולא סותר ומה לא מטמא בכלל[15]. באופן כללי ניתן להגדיר שהטומאה סותרת רק כשנטמאים מדברים שנראים כמו מתים, שמזכירים את המוות, אבל דברים כמו שדה שהיה בו קבר וחרשו אותו דבר שמטמא לכולי עלמא לא סותר את הנזירות, כיוון לא רואים את הקבר ולא מרגישים את המוות.

הקרבת הקורבנות בסוף הנזירות

עניין הקורבנות של הנזיר הוא רחב מאוד והיה ראוי להקדיש רק עליו מאמר שלם, אנסה במסגרת זו להתייחס בתמציתיות לקרבנות סיום הנזירות.

רקע כללי- הקרבנות אותם מקריב הנזיר

בסוף הנזירות הנזיר מקריב שלושה קורבנות, חטאת עולה ושלמים. בכל קרבנות היחיד שיש בהם עולה וחטאת מקריבים קודם את החטאת ואחר כך את העולה[16] אבל בלשון התורה יש פעמים שהחטאת מופיע ראשונה ויש פעמים שהעולה מופיע ראשונה. בקרבנות ציבור (למשל ברגלים בראשי חודשים וכו’) מקריבים כסדר המובא בתורה, עולה ואחר כך חטאת.

האם החטאת באה רק על חטא פרטי?

לא כל קרבן חטאת מוקרב בעקבות חטא ספציפי, למשל: יולדת מקריבה חטאת, בראשי חודשים מקריבים חטאת ועוד. אומנם יש מדרשים שניסו למצוא בכל אחד מהמקרים הללו חטא מסויים, אבל קיימות גישות אחרות[17] המסבירות שיש חטאת שבאה לתקן את המציאות כולה, חטאת כזו מקריבה יולדת שעשתה את הפלא המדהים של הולדה-יצירת חיים חדשים בעולם- חטאת כזו מקריבים נציגי עם ישראל בשם כל עם ישראל בראש חודש בהתחדשות הלבנה ועוד.

הנזיר כעבודה אישית המשפיע על הכלל

ישנה הקבלה בין נזיר וכהן גדול: איסורי טומאה זהים (לא נטמאים אפילו לשבעת הקרובים, אבל כן נטמאים למת מצווה) ועל שניהם נאמר שנזר א-לוהיו על ראשו[18]. לכהן גדול יש אחריות על כל מה שקורה בעם ישראל ועליו מוטלת החובה להתפלל כדי שלא ימותו אנשים[19] וגם על הנזיר מוטלת חובה דומה, שלא ימותו אנשים בסביבתו. משום כך אין זה פלא, שהנזיר בסוף נזירותו זוכה להקריב קרבן חטאת על תיקון המציאות כולה.