´מי השילוח´, האדמו”ר מאיז´ביצא, מבאר כי עיקר נסיונו של אברהם נבע מכך כי דבר ה´ לאברהם היה מעורפל ולא מוחלט. מדברי ´מי השילוח´ נלמד כי דרכו של האדם המאמין לא תמיד ברורה, ופעמים שהוא נמצא בספק ומבוכה. גדולתו של האדם המאמין בכך, שלמרות הספק והמבוכה הוא ממשיך לברר ולדבוק באמונתו חרף ספקותיו, ובכך מצביע אל אמונתו הגדולה.

סיפור העקדה הוא אחד הסיפורים שהעסיק את העולם היהודי לגווניו מאז ומעולם. סיפור העקידה נתפס כביטוי למתח השורר בתוך עולמו של האדם המאמין.

במקומות רבים מתוארת חוויית האמונה כמציאות של עמידה בצבת ובמתח שבין נאמנות וציות לדבר ה’ ובין מקומו של המוסר האנושי. הסיטואציה של העקידה מעמידה את שני הערכים הגדולים הללו בקונפליקט טראגי שבו בחירה וצידוד בצד אחד משליכה ומלמדת משהו גם על הצד השני.

אמנם, הסוף הטוב של הפרשיה הזו קצת מרכך את המתח והניגוד ויוצר אולי מעין ‘פשרה’ בין השניים, אך נראה לי שעדיין כל מי שמתבונן בעצם הציווי ובכל התהליך עד לאותו רגע שבו מופיע המלאך מדובר במתח שיכול להיות מייסר ומכביד מאוד.

בספר מי השילוח אנו מוצאים עיסוק בשאלת העקידה ובמיוחד ניסיון להסביר ‘מה היה ניסיונו של אברהם בעקידה’:

והאלקים נסה את אברהם. ענין נסיון של העקידה היה גודל האמונה שהיה לאברהם אבינו בהש”י, כי אף שאמר לו כה יהיה זרעך, ונאמר לו את בריתי אקים את יצחק, ועכשיו כשנאמר לו העלהו לעולה עכ”ז האמין בדברים הראשונים כמו מקודם ולא נפלו אצלו, וזאת האמונה אין בשכל האדם להשיג, והנה באמת לא היה באברהם  דיבר מפורש מהש”י שישחוט את בנו, ע”כ לא נאמר וה’ נסה רק ואלקים נסה, היינו שהיה אליו דבר באספקלריא דלא נהרא, וע”ז נאמר והאלקים לשון תקופות, וע”ז לא נקרא הנסיון ע”ש יצחק כי יצחק האמין לאברהם כי מה’ הוא ואינו נסיון כ”כ, רק לאברהם היה נסיון לפי שלא היה אצלו הדיבור מפורש, ואם היה לו שום נגיעה כאב לבן, אז היה מכריחו לרחם עליו, כי באמת מאת ה’ היה שלא ישחטו והנסיון היה רק למראה עיני אברהם, וזה שאמר בתפילתו על סדום ‘ואנוכי עפר ואפר’, עפר מורה על מעשה שאינו מבוררת וצריכה לתיקון כי מהעפר יכול לצמוח, ואפר היינו דבר שנאבד וח”ו אם היה שוחטו לא היה לו תיקון, וכן באנשי סדום אם יפעל בתפילתו שיחיו ובאם יהיו עוד ברשעם אז יהיה כאפר שאין לו צמיחה, והש”י הראה לו שתפלתו לא היתה למגן עליהם כדאיתא בכתבי האר”י ז”ל כי מהם נולד דור המדבר.

(מי השלוח, ח”א, פרשת חיי שרה ד”ה ‘והאלקים’)

ה’מי שילוח’ פותח בכך שהעקידה היא ניסיון האמונה. לבחון עד כמה מאמין אברהם בקב”ה. במבט ראשון היה נראה לומר שהניסיון בא לראות עד כמה מוכן אברהם לקבל על עצמו לחלוטין את רצון ה’ המפורש ולפעול על פיו חרף כל המורכבות האנושית שבעקידת בנו.

אולם, האיז’ביצר בוחר להציג את הניסיון באופן אחר, זאת יחד עם המשמעות שהוא מעניק כאן למושג ה’אמונה’.

את המורכבות של העקידה (וגילוי האמונה) מציב ‘מי השילוח’ בתחילה בעצם הסתירה המפורשת שבין הבטחותיו של הקב”ה לזרע מיצחק ובין הציווי לעקוד אותו. אברהם האמין לשתי ההבטחות למרות שלא ניתן היה להבין כיצד הן מסתדרות. האמונה מתגלה דווקא בשיאו של הפרדוקס. היא מלמדת כי היא איננה נובעת מהבנה וידיעה ברורה אלא דווקא מהמקום שבו היכולת האנושית לאחוז בדבר ברור נעלמת.

אולם, לא בכך מתמצה רעיון האמונה וניסיון העקידה לדעת האדמו”ר מאיז’ביצא. לדבריו, מורכבותה של העקידה נבעה גם מכך שהציווי לא ניתן בהתגלות מפורשת ואופן ברור אלא דווקא באופן מעומעם – באספקלריה שאינה מאירה.

דבר זה מתבאר על ידי ההבדל שבין אברהם ויצחק בסיפור העקידה. בשונה מאברהם שהעקידה מהווה את הניסיון הגדול ביותר שהוא עמד בפניו, הרי שליצחק לא היה כאן כל ניסיון. הסיבה לכך היא שיצחק סבר שהציווי לעקוד אותו נאמר בפורש על ידי הקב”ה (שם ה’ באספקלריה המאירה) ומשום כך לא הייתה לו כל בעיה לקבל את הדין. דווקא אברהם היה זה שהתייסר בניסיון כיוון שלא ידע כי הדבר לא נאמר בדיבור מפורש. עבור אברהם, דבר ה’ נותר בערפל ולא כדבר חד משמעי. חסרונו של הגילוי המפורש מאת הקב”ה לא אפשר לאברהם לציית ללא עוררין וללא התלבטות. ההחלטה נותרה בידיו של אברהם והוא היה זה שצריך להכריע מתוך עצמו כיצד לפעול.

באברהם לא הייתה קיימת תחושה של ודאות גמורה, של טוטאליות של דבר ה’ אלא עמדה מבולבלת ומעורפלת יותר. דווקא מהמקום הזה הצטווה אברהם לעקוד את יצחק וזהו האתגר הגדול שעמד לפתחו.

מאידך, אברהם גם לא היה יכול לחשוף מתוכו את תחושות החמלה הטבעיות כל כך של אב לבנו. במצב הזה הרי שבתוך תוכו אברהם לא היה מוכן לקבל בשום אופן את ציווי העקידה. גם בכך הייתה נעלמת ההתלבטות שהרי הסלידה מהציווי הייתה ברורה.

למרות הסתירה והניגודיות הגדולה כל כך שבין שני הצדדים: אהבת אב לבנו והנאמנות לציווי האלוקי, יש בשני הצדדים הללו בכל זאת משהו מן המשותף. בשני המצבים האלה ניצבת בפני האדם תשובה ברורה. בחירה בכל אחד מהצדדים יש בה הצהרה חד משמעית על הערך  העליון, על האופן שבו תמיד יהיה נכון לפעול. הנאמנות לציווי האלוקי אולי מובילה לוויתור על החיים האנושיים הרגילים, אך עדיין יש בה יציבות רבה. היא יוצרת שביל ברור שניתן ללכת בו ויעד שניתן ללכת לאורו. גם הצד השני נותן את אותה הוודאות – התחושה האנושית, המוסר, החמלה הם רכיבי יסוד תשתיתיים כל כך שאין יכולת לברוח מהם, חייבים להישמע להם וללכת לאורם.

בשני הצדדים הללו, הוודאות הופכת לפתרון ‘נח’ – היא מסירה את האחריות מעל האדם. לא אני הוא זה שצריך לבחון ולבחור כיצד לנהוג ואיך לפעול אלא דווקא הערך, עקרון העל הוא המנחה אותי.

דווקא מצב הביניים שבו היה אברהם נתון, בחוסר יכולת להכריע באופן חד משמעי לאחד הצדדים, הוא האופן שבו התגלתה אמונתו בשיאה. דווקא כאן התגלתה האמונה בטהרתה מבלי שהיא מתבססת או נתלית בוודאות החיצונית לאברהם.

כאן נדרש אברהם להיות זה שבוחר ויוצר בעצמו ומתוך עצמו את ההכרעה.[1]

תיאור דומה מאוד לזה של המי שילוח אנו מוצאים אצל הוגה אחר שהיה רחוק ביותר מעולמו של האיז’ביצר. הפילוסוף הדני, סרן קירקגור, עסק בהרחבה בסיפור העקידה בספרו ‘חיל ורעדה’.

קירקגור ראה באברהם את מי שהגיע למדרגה הגבוהה ביותר הקיימת בעולם האמונה. לדבריו, אברהם עמד בפני מציאות בלתי אפשרית ופרדוקסלית לחלוטין, בצבת שבין הנאמנות לציווי האלוקי ובין החמלה האנושית של אב לבנו.

אברהם, לפי קירקגור, לא רק התמסר באופן מוחלט למשימה שקיבל ו’נמלט’ מהמרחב האנושי (שהרי אם כך היו פני הדברים היה לו קל יותר לפעול). אברהם מעוניין להישאר חלק מהעולם ולהאמין שיצחק הוא בנו שממנו יזכה לזרע.

זהו המקום שבו האמונה קיימת אבל המחשבה וההבנה נותרות מאחור.

סיפור העקידה בא לגלות בפנינו מיהו המאמין הגדול. ‘אביר האמונה’ הוא דווקא זה שחי במתח, בפרדוקס, בחוסר היכולת להשליך את הדברים על משהו שמחוץ לו ולתת להם לנהל אותו. המאמין האמיתי הוא זה שחי באי-שקט, בתנועה מתמדת. אבל דווקא בכך הוא מגלה שהוא חי, הוא מגלה שהאמונה שלו היא באמת האמונה שלו היא אמונה חיה ולא רק כזו שנתלית ומשליכה את יהבה על דברים יציבים הנמצאים מחוץ לה.

זו גם המשמעות הפשוטה של ‘להאמין’ – כשם שלתת אמון זו היכולת שלי לסמוך על מישהו או משהו גם אם לא ברור לי בדיוק מה יהיה ומה הוא יעשה. אין כאן משהו ‘ודאי’ אלא תחושה עמוקה של קשר.

הזוהר מסביר את הפסוק ‘נודע בשערים בעלה’ – כל חד לפום מה דמשער בליביה’.[2] כל ידיעותיו הן תמיד השערות. המתחים הפנימיים ממשיכים תמיד כיוון שהוא מכיר שהתשובה שאותה הוא מבקש היא תמיד ‘גבוה מעל גבוה’ ולעולם לא תהיה לנו תפיסה מלאה במקום הזה.

אין בידינו אפשרות להתבסס רק על אחד הצדדים. אנו חיים במציאות שיש בה הכרה בחשיבות ובמקום המרכזי שיש לתת לתחושות האדם, לעמדותיו המוסריות, ומאידך בוודאי קיימת אצלנו ההכרה בדבר הצורך להישמע לדבר ה’. המתח הזה איננו מתח פתיר ברמה המערכתית אלא דורש מאיתנו בכל פעם לחזור ולהכריע.

ציות עיוור אחר הנאמנות הדתית איננו יכול להוביל לתורה מצמיחה חיים. מאידך נהייה רק אחר המוסר האנושי מובילה את האדם לשקוע בתוך עצמו, לא לדעת לוותר ולמסור את עצמו בפני מה שגדול ממנו.

המאמין הוא מי שנמצא בתווך, ומכיר כי ההכרעה צריכה ליפול בכל פעם מחדש.

הרב הנזיר, בחיבורו ‘הפילוסופיה הדתית היהודית’ עוסק בשאלה מיהו פילוסוף דתי אמתי. הוא מבחין שם בין פילוסופים דוגמטיים שרק משמרים ומגוננים על אמיתותיהם ובין אלו שכל חייהם נמצאים בבקשה אחר חיפוש האמת:

…גדולה מזו הפלוסופיה הדתית האמיתית. אמנם כל פילוסופיא מתחילה בזה שהיא מתוכחת עם השיטות השונות שבזמנה והקודמות לה. אבל היא עושה זאת מתוך בקשת האמת, ומתוך השקלא וטריא ההדדית הולכת היא ומתבררת, היא נולדת. בשעה שהאפולוקטיקא מחזיקה באמיתות הידועות לה כבר, ונהנית הנאה יתירה מחריפות השכל, כדי להוסיף יהודה ועוד לקרא, יש לפילוסופיה הדתית האמיתית חבלי לידה שלה. היא יודעת רגעי מכאוב ויאוש, נמצאת בספק ומבוכה, המזככים אותה, עד שסוף סוף על ידי בקשה ותפילה היא יוצאת מתוך המבוכה, ומוציאה את הדרך, דרך אלוהים.

אם נחזור לעקידה – גדולתו של אברהם, העמידה בניסיון בעצם היכולת להכיל את המתח, להתלבט ולהבין כי אין וודאות לא בציווי ולא במוסר האנושי ולהתמיד את המתח ביניהם היא זו שהופכת את המעשה של אברהם למופת של אמונה.

יהי רצון שגם אנחנו נדע בכל פעם, בכל יום ובכל רגע לעמוד במבחן האמונה.