בפרשת השבוע, אנו עדים לשלושה פסוקים סתומים ועמומים, אשר ממבט ראשון לא מובן מה תפקידם ברצף הסיפור. בדרכו של משה למצרים לשם עשית השליחות שהטיל עליו הקב”ה, מספר הכתוב כך: וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה´ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ: וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי: וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת: (שמות ד, כד – כו). אף מקריאה ראשונית בלבד, עולות מן הפסוקים מספר שאלות: את מי מבקש ה´ להמית ומדוע? למה נועדה מילת בנו של משה על-ידי ציפורה וברגליו של מי היא נוגעת? כן לא ברור מה פירוש המילים ´חתן דמים´? בשיעור, מציע ד”ר יושי פרג´ון פרשנות אפשרית לפסוקים אלו, המתבהרים נוכח עיון בצו ה´ למשה לחזור לארץ מצרים, ולגאול את עם ישראל.

להורדת השיעור בקובץ mp3 לחץ כאן