פתיחה

בתחילת פרק שני מתארת המשנה את סדר התעניות: [1]

סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד?

מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר וְנוֹתְנִין אֵפֶר מַקְלֶה עַל גַּבֵּי הַתֵּבָה וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין; וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ.

הַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי כִבּוּשִׁין: אַחֵינוּ, לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה ‘וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם’, אֶלָּא: ‘וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה’; וּבַקַּבָּלָה הוּא אוֹמֵר: ‘וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם’.

עָמְדוּ בִתְפִלָּה. מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּבָה זָקֵן וְרָגִיל, וְיֶשׁ לוֹ בָנִים, וּבֵיתוֹ רֵיקָם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ שָׁלֵם בַּתְּפִלָּה. וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת: שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שֶׁבְּכָל יוֹם, וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶן עוֹד שֵׁשׁ.

הטקס המתואר מורכב ממספר מעשים מעוררי תמיהה: מדוע מוציאים את התיבה לרחוב? מדוע מבוצעים שני התפקידים על ידי זקן? מה פשר תוספת הברכות?[2]

סוגיית הגמרא על משנה זו עוסקת בשאלות אלו ואחרות. בדברינו ננסה להציע הסבר שיבהיר את פרטי הטקס כמכלול המכוון לעניין אחד.

סיבת התענית

מן הפרק הראשון במסכת עולה כי סיבתה של קביעת התעניות על העדר גשמים אינה החוסר במים כשלעצמו, כי אם משמעותו ביחסי ה’ עם עמו. דבר זה, הנראה ברור מאליו במסגרת עולם האמונה, מקבל הדגשה מיוחדת באמצעות שתי תופעות בעיצוב הפרק:

א. במשניות ד-ה לשון הפתיחה היא: ‘הגיע … ולא ירדו גשמים’, ואילו במשניות הבאות, העוסקות בתעניות חמורות יותר, מופיעה הלשון: ‘עברו אלו ולא נענו‘. בכך מלמדת המשנה שהבעיה העיקרית איננה אי ירידת הגשמים, אלא חוסר המענה מצד ה’ על תעניותינו, הנובע מקשר פגום בין ה’ ועמו.

ב. פעמיים מופיע הביטוי ‘סימן קללה’,[3] בתחילת הפרק ובסיומו, ומעצב את הפרק בצורה של ‘חתימה מעין פתיחה’.[4] אם נשים לב, בשני המקומות סימן הקללה הוא כאשר יורד גשם – מוקדם מדי או מאוחר מדי. אילו החוסר במים היה הבעיה העיקרית, הרי שלא משנה מתי והיכן – היינו שמחים על ירידת הגשמים. ההתייחסות לגשמים אלו כסימן קללה מוכיחה כי הגשם נתפס כאמצעי תקשורת בין ה’ ועמו.

אם כן, התעניות נקבעות על העדר המענה מצד ה’, המתבטא באי-הורדת גשמים. הבנה זו היא התשתית לברכות התענית שבפרקנו (משנה ג), אשר אינן מתייחסות כלל לעניין הגשם כי אם לעמידה של אדם מול א-לוהיו, כמתואר בפרקי התהלים הנאמרים בברכות אלו:[5]

וְאֵלּוּ הֵן: זִכְרוֹנוֹת, וְשׁוֹפָרוֹת, ‘אֶל ה’ בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי’ (תהלים קכ), ‘אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים’ וגו’ (תהלים קכא), ‘מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה” (תהלים קל), ‘תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף’ (תהלים קב).

הברכה החורגת

משנה ד’ מונה את חתימותיהן של ברכות התענית, המיוסדות על התבנית ‘מי שענה את … הוא יענה אתכם’ וכו’. מוזכרים בה בסדר הבא: אברהם בהר המוריה; אבותינו על ים סוף; יהושע בגלגל; שמואל במצפה; אליהו בהר הכרמל; יונה במעי הדגה; דוד ושלמה בנו בירושלים.

באופן תמוה נמצא כי נמנות כאן שבע חתימות לשש הברכות שהוזכרו קודם. ניכּר לעין כי החתימות מופיעות בסדר כרונולוגי, למעט החתימה האחרונה, שהאישים המוזכרים בה – דוד ושלמה – קודמים לאליהו ויונה. אם נתבונן בחתימה זו נמצא בה חריגה נוספת, בציינהּ שתי דמויות יחד, בעוד שאר החתימות מתייחסות לאדם יחיד.[6] ועוד: בחתימות האחרות הסיטואציה המדוברת ידועה לכול, ואילו הסיטואציה הנדונה בחתימה זו אינה מחוּורת כל צרכה, שכן לא זכורה לנו צרה המשותפת לדוד ולשלמה.

נחרוג ממנהגו של החכם בפרקי אבות,[7] ונתחיל דווקא מן השאלה האחרונה. מפרשי המשנה מבארים כי מדובר בשתי צרות וישועות שונות, האחת בימי דוד והאחת בימי שלמה; [8] אך אם כך הדבר, מדוע לא קיבל כל מקרה חתימה משל עצמו?

מסתבר כי חיבורם של דוד ושלמה נוגע בעניין המאחד בין שני אישים אלה – בניין המקדש: דוד הוא בעל הרצון ושלמה הוא המבצע[9]. לכך מסייע גם ציון המקום המופיע בחתימה – ‘מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלים‘. כביכול, תוכנה של ברכה זו הוא: ‘מי שענה את דוד ושלמה, ועזר להם לבנות מקדש בירושלים, הוא יענה אתכם…’. גם המזמור הנקשר לברכה זו עוסק בכמיהה לבניית ציון וירושלים:[10]

יג   וְאַתָּה ה’ לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר:
יד   אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד:
טו    כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ:
טז    וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם ה’ וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ:
יז    כִּי בָנָה ה’ צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ: […]
כב   לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם ה’ וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם:

לגבי הברכה בסופה של החתימה השביעית, ‘ברוך מרחם על הארץ’, מצינו מחלוקת בתוספתא, שם טוען סומכוס כי יש לחתום ב’ברוך משפיל הרמים’.[11] סדר התעניות (שלוש, שלוש, שבע) וברכותיהן נהגו כבר בימי המקדש, כפי שעולה מן המשנה והתוספתא,[12] ואילו סומכוס הוא תלמידו של ר’ מאיר, בן הדור החמישי של התנאים. יש להניח שסומכוס אינו בא לחלוק על נוסח הברכות הנהוג מאז זמן המקדש, יותר ממאה שנים לפניו, אלא שזו היא מחלוקת אקטואלית. כלומר, הברכה בסופה של חתימה זו נקבעה בדורות המאוחרים של התנאים, הרבה אחרי חורבן המקדש.

מכל האמור לעיל נראה לומר כי החתימה השביעית, הבולטת בשונוּתה, נכתבה כתוספת על החתימות שהיו נהוגות בימי המקדש.[13] כך ניתן להסביר את הפער, לכאורה, בין שש הברכות לשבע החתימות שלהן,[14] וכך תוסבר גם הסטייה הכרונולוגית של חתימה זו. תוכן החתימה הוא אפוא תפילה לעצם קיומו של מקדש.

הקשר בין מקדש לעצירת גשמים ושאר מרעין בישין, נמצא כבר בתפילת שלמה:[15]

בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ, וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם: וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם אֶת הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ, וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה:

רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה כִּי יָצַר לוֹ אֹיְבוֹ בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו כָּל נֶגַע כָּל מַחֲלָה: כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה: וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ, כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת לְבַב כָּל בְּנֵי הָאָדָם:

כפי שהראינו בתחילת דברינו, המוקד של סדר התעניות איננו החוסר במים אלא העדר הקשר עם הקב”ה, המתבטא בהעדר הגשם. אם אכן חתימה זו היא תוספת מאוחרת, הרי שלאחר חורבן המקדש נוסף מוקד בתענית, ומעבר לתפילה על העדר הקשר עם ה’, כוונה התפילה על העדר המקום שבו ניתן להתפלל במקרים של העדר קשר עם ה’.

המקדש ותחליפיו

נראה שטקס התענית המתואר בראש הפרק התקיים דווקא לאחר חורבן הבית, שאם לא כן, היו מופיעים בו כהן והתייחסות כלשהי למקדש.[16] ההתייחסות לנשיא ולאב-בית-הדין כאל דמויות מרכזיות מתאים לתקופה שלאחר החורבן, אז נעשו המנהיגים היחידים של העם.

כבר בימי הבית, המקבילה לעבודת הקרבנות היתה לימוד התורה. כך, למשל, בשעה שהכהנים עבדו במקדש, נהגו אנשי המעמד לקרוא בתורה;[17] בעבודת יום הכיפורים עומדים זה מול זה ‘פר ושעיר הנשרפים’ וקריאת כהן גדול;[18] גם מיקומה של הסנהדרין – מרכז התורה – בתוך המקדש, מבטא רעיון זה.

לאחר החורבן התבססו שני תחליפים למקדש:[19]

‘אֲנִי יְשֵׁנָה’ – מן הקרבנות, ‘וְלִבִּי עֵר’ – לקריאת שמע ותפילה.
‘אֲנִי יְשֵׁנָה’ – מבית המקדש, ‘וְלִבִּי עֵר’ – לבתי כנסיות ובתי מדרשות.

את עבודת הקרבנות החליפו תפילות בית הכנסת[20] ואת המקדש כמקום התורה החליפו בתי הדין והישיבות, כפי שעולה מתקנות רבן יוחנן בן זכאי.[21] את המנהיג הרוחני של העם – הכהן הגדול, החליפה הנהגה תורנית – הנשיא ואב בית הדין.

במהלך טקס התענית מתבצעים שני תהליכים של המרה:

א. בית הכנסת נעזב, התיבה מוצאת מתוכו והתפילה מתבצעת ברחוב.[22]
ב. המנהיגים התורניים – הנשיא ואב-בית-הדין – אינם נושאים דברים, ובמקומם מתַפקד ‘זקן’.

שני האובייקטים המומרים הם בדיוק אלו עליהם הצבענו כתחליפיו של המקדש. כלומר, הטקס בנוי כך שיש בו קריאה סמויה לחזרת המקדש המקורי, והפסקת ההסתפקות בתחליפיו.

אם כן, רובד נוסף בסדר התעניות, מבהיר כי תוכנה הפנימי של התענית הוא התפילה למקדש.

תעניות גשמים ויום הכיפורים

בפרק א משנה ו מתוארים דיני התענית הנהוגים בכל אחד ממחזורי התעניות. ביחס לשלב השני כותבת המשנה כך:

עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת אֲחֵרוֹת עַל הַצִּבּוּר. אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִבְּעוֹד יוֹם, וַאֲסוּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבִסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְּׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְנוֹעֲלִין אֶת הַמֶּרְחֲצָאוֹת.

הגמרא תוהה מניין הגיע האיסור לעבוד, שהרי אין בעבודה משום תענוג ואין טעם למנוע זאת מהצמים.[23] מסתבר כי המקור של רשימת איסורים זו הוא ‘אבי אבות הצומות’, הלא הוא יום הכיפורים, אשר אסור בתענוגות בגלל “ועיניתם את נפשתיכם”, ואסור במלאכה בשל היותו יום טוב[24]. מיום הכיפורים הועתק איסור המלאכה לכלל התעניות, למרות שאינן נחשבות יום טוב.

הקישור בין תעניות הגשמים ליום הכיפורים עשוי ללמדנו רבות על הקשר בין התעניות למקדש, שכן יום הכיפורים הוא חגו הגדול של המקדש – היום היחיד בו מגיעים אל הנקודה הפנימית ביותר במקדש, אל קדש הקדשים.

היות וטקס התענית נעשה בעיקר באמצעות דיבור, יש לבחון האם קיים טקס מקביל ביום הכיפורים, שבו הדיבור הוא העיקר. רוב עבודת יום הכיפורים היא עבודה פיזית, אך לקראת סוף היום אנו מוצאים את טקס הקריאה בתורה; נשווה אפוא בין תיאור הטקס במסכת יומא[25]לתיאור הטקס אצלנו:

נראה שיש דמיון רב בין שני התיאורים. סביר להניח כי מבחינה כרונולוגית עיצוב טקס התענית מאוחר יותר, ומהווה, אם כך, כעין פרפראזה על הטקס שהיה אחד ממוקדיו של יום הכיפורים, יום המקדש.

בטקס שביום הכיפורים אנשי התורה אינם אלא משמשים של הכהן הגדול, ולכן גם בטקס שנבנה על בסיס זה לא יוכל להיות להם מקום מרכזי. במקומם עומד הזקן, שתנאי הקבלה שלו כוללים ‘יש לו בנים וביתו ריקם’, במקביל לכהן הגדול ביום הכיפורים, שדרוש כי תהיה לו אשה כדי שיוכל לכפר ‘בעדו ובעד ביתו‘[27].

סיכום

נגענו במאמר זה בתוכְנו ובצורתו של טקס התעניות המתואר במשנה. ראינו כי מקורו בטקס הקריאה בתורה, שהוא חלק מעבודת יום הכיפורים במקדש. מצאנו גם כי האופן בו נעשה הטקס מרמז על מאיסה בתחליפי המקדש ובקשה ‘להחזיר עטרה ליושנה’. בנוסף, הראינו כי הברכה שנוספה לתוכן הטקס כּוּוְנה להעדר המקדש.

הסברנו כי הקישור למקדש נובע מראיית המציאות כביטוי לקשר עם ה’, ומתוך כך תפיסת הצרות (כמו העדר גשמים) כמעידות על בעיה בקשר. חסרוננו הגדול הוא העדרו של הבית שהיה משותף לנו עם הקדוש ברוך הוא, ולכן בעת צרה מכוונות תפילותינו לשורש הבעיה – העדר המקדש.

אין סיום טוב לדברינו מן הסיום שבחר עורך המשנה למסכת תענית:

‘צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ’; ‘בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ’ – זוֹ מַתַּן תּוֹרָה, ‘וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ’ – זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן.

[1] משנה תענית ב א-ב; במהלך המאמר, כאשר לא מצוין אחרת, הכוונה היא לפרק זה.

[2] על פי רוב, במאורעות מיוחדים אנו ממירים ברכה מסוימת בברכה אחרת, או מוסיפים נוסח מיוחד בתוך ברכה קיימת, ואילו במקרה זה נוספות מספר ברכות על גבי הברכות הקיימות.

[3] בכתבי היד של המשנה, הגרסה בתחילת הפרק היא ‘סימן ברכה’ – אך הלשון היא שלילית ומשמעה סימן קללה.

[4] על התופעה בכללותה, כולל רשימת הופעות במשנה, ראה במאמריו של ר’ אבי וולפיש בגליונות א’-ב’ של ‘נטועים’, בהוצאת מכללת הרצוג.

[5] כך לשיטת התנא קמא, ואילו לדעת ר’ יהודה ישנו אזכור לגשם ולבצורת. לפי ר’ יהודה הציטוט מתפילת שלמה מתחיל מיד אחרי הפיסקה “בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר” (עיין מלכים א’ ח’ ל”ה-ל”ט – מובא להלן), כך שגם לשיטתו סדר התעניות אינו מכוון על העדר הגשמים.

[6] הברכה השנייה אמנם עוסקת באנשים רבים – ‘אבותינו על ים סוף’ – אך מן ההיבט ההיסטורי מדובר בדור שעבר חוויה משותפת, והרי הוא כאדם אחד. לעומת זאת, דוד ושלמה הנם בני דורות שונים.

[7] משנה אבות ה, ז: ‘ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון’.

[8] עיין ברש”י ובשאר מפרשי המשנה על אתר.

[9]  “ויאמר ה’ אל דויד אבי יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי הטיבות כי היה עם לבבך. רק אתה לא תבנה הבית כי בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי. ויקם ה’ את דברו אשר דבר ואקום תחת דויד אבי ואשב על כסא ישראל כאשר דבר ה’ ואבנה הבית לשם ה’ אלהי ישראל” (דברי הימים ב’, ו’, ח’-י’).

[10] תהלים קב; על הקשר בין המזמורים לסיומות ראה ברש”י (בבלי תענית טז ע”א) ובשאר מפרשי המשנה.

[11] תוספתא תענית א, י.

[12] ראה בהמשך הפרק: המעשה בר’ חלפתא ור’ חנניה בן תרדיון שנהגו כבימי מקדש; מחלוקת ר’ יהושע וחכמים ביחס להשתתפות אנשי משמר ואנשי מעמד בתעניות; וכן המקבילות בתוספתא.

[13] כך טען ר’ אביגדור אפטוביצר, המובא על ידי ר’ חנוך אלבק בהשלמות לפירושו למשנה תענית ב, ד. אלבק הקשה על פירוש זה – “תוכן החתימות כאן מכוון לשש הברכות שבמשנה ג”, ולכן אין זו תוספת מאוחרת. אלא שנוסח הברכות המובא במשנה ג, מצוי במחלוקת בין ר’ יהודה (דור 4) וחכמים, וגם הוא נקבע רק אחרי החורבן. מה היה אם כן תוכן התפילה בזמן הבית? נראה שנאמרו רק החתימות(“מי שענה…”), כפי שמתואר במשנה ה, המתייחסת לתקופת החורבן.

[14] אין בדברים אלה כדי לסתור את התשובות לשאלה זו בגמרא, וכל עניינם הוא בהצגת דרך התהוות סדר הברכות.

[15] מלכים א’ ח לה-לט.

[16] יש לשים לב שאין מדובר בטקס מקומי של עיירה זו או אחרת, שהרי משתתפים בו ראשי העם.

[17] משנה תענית פרק ד.

[18] משנה יומא פרק ז.

[19] שיר השירים רבה ה, ב.

[20] בית הכנסת והתפילות היו קיימים עוד בזמן הבית, אך תפקידם הועצם לאחר החורבן.

[21] משנה ראש השנה פרק ד.

[22] ייתכן שהמונח ‘רחובה של עיר’ מתייחס לרחָבה שהיתה מקום הכינוס של אנשי העיר. ההתכנסות ברחובה של עיר היא מעשה טבעי, אך הוצאת התיבה אל אותה רחבה מפקיעה את תפקיד בית הכנסת.

[23] מי שאינו מבין את ה’הוא אמינא’ לעבוד כאשר צמים, מוזמן לצאת אל השדה ואל אתרי הבניה בתקופת צום הרמדאן.

[24]  בפסוקים המתארים את יום הכיפורים ניכרת ההפרדה בין איסור מלאכה לעינויי הנפש: “יום הכפרים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם… וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם… כי כל הנפש אשר לא תעֻנה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה. וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה” (ויקרא כ”ג, כ”ז-ל’).

[25] הציטוט כאן הוא מן הנוסח הירושלמי של המשניות, שבמקרים רבים הוא מדויק יותר.

^[26]  התיבה היא ארון הקודש, משכנו של ספר התורה, המופיע בטקס המקביל.

[27]  מסכת יומא פרק א’ משנה א’.