המשנה הפותחת את מסכת נדרים מלמדת שאם אדם נודר לאסור דבר על עצמו ומציין שנדרו הוא ´כנדרי רשעים´, נדרו חל. לעומת זאת, אם הוא מגדיר את נדרו כ´נדרי כשרים´, "לא אמר כלום". לא בכדי מופיעה הלכה זו דווקא בתחילת המסכת. טמונה בה אמירה יסודית על היחס לנדרים – רק רשעים נודרים.

כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כַּנְּדָרִים, וַחֲרָמִים כַּחֲרָמִים, וּשְׁבוּעוֹת כַּשְּׁבוּעוֹת, וּנְזִירוּת כַּנְּזִירוּת. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, מֻדְּרַנִי מִמָּךְ, מֻפְרְשַׁנִי מִמָּךְ, מְרֻחֲקַנִי מִמָּךְ, שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ , שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ, אָסוּר. מְנֻדֶּה אֲנִי לָךְ, רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחְמִיר כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים, נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה. כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים, לֹא אָמַר כְּלוּם. כְּנִדְבוֹתָם, נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן (נדרים א, א).

המשנה הפותחת את מסכת נדרים מלמדת שאם אדם נודר לאסור דבר על עצמו ומציין שנדרו הוא ‘כנדרי רשעים’, נדרו חל. לעומת זאת, אם הוא מגדיר את נדרו כ’נדרי כשרים’, “לא אמר כלום”. לא בכדי מופיעה הלכה זו דווקא בתחילת המסכת. טמונה בה אמירה יסודית על היחס לנדרים – רק רשעים נודרים.

היחס השלילי לנדרים עולה גם במשנה השנייה של המסכת:

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוֹנָם קוֹנָח, קוֹנָס, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְקָרְבָּן. חֵרֶק חֵרֶךְ, חֵרֶף, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְחֵרֶם. נָזִיק נָזִיחַ, פָּזִיחַ, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִנְזִירוּת. שְׁבוּתָהּ, שְׁקוּקָה, נָדַר בְּמוֹתָא . הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִשְׁבוּעָה (נדרים א, ב).

רוב הכינויים שהמשנה מזכירה מבטאים סלידה, לפחות מנדרי נזירות וחרמות. המילה ‘נזיק’ משקפת תפיסה לפיה נזיר מזיק לעצמו; ‘נדיח’ – הנזיר מנודה ומרוחק, ‘פזיח’ מלשון פחז, ‘חרף’ כמו גידוף, ‘חרק’ מלשון משהו שחורק, ו’חרך’ לשון שריפה. [1]

 

מהי הסיבה להתנגדות התקיפה כל כך כלפי נדרים, תקיפות שהתלמוד מבטא במשפטים כמו “אף על פי שמקיימו נקרא רשע” (בבלי נדרים כב ע”א) ו”אף על פי שמקיימו נקרא חוטא” (בבלי נדרים עז ע”ב)?

 

שאלה זו מתחדדת כאשר אנו בוחנים את היחס המקראי לנדר. הנדר בתנ”ך מופיע לכאורה כדבר מבורך. גיבורי התנ”ך נודרים בעת צרה, ומבקשים עזרה וישועה מאת ה’: “וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי…וכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ” (בראשית כח, כ-כב); אנו מוצאים שהקב”ה מתגלה ליעקב, ומזדהה כאל שיעקב נדר אליו (בראשית לא, יג); ישראל נודרים לה’ לקראת המלחמה עם כנען, והקב”ה מקשיב לנדרם ומסייע לניצחונם (במדבר כא, ב-ג); חנה נודרת לה’ שאם ייתן לה בן, היא תקדיש אותו לנזירות ותתן אותו לה’ כל ימיו.

בספר תהלים, לעומת זאת, מופיע הנדר לא רק בהקשר של בקשה, אלא גם בהקשר של עבודת אלוהים, הודאה ותהילה (תהלים סא, ט; תהלים קטז, טז –יח).

 

בין נדר לתפילה

במסכת ברכות (כו ע”ב) מופיעות שתי דעות ביחס למקורה של התפילה: לפי האחת, האבות תיקנו את התפילה; לפי השנייה, התפילה נוסדה כנגד קרבן התמיד. שתי הדעות הללו מבטאות שני פנים של התפילה – בקשה ועבודה. תפילות האבות היו תפילות של בקשה, ואילו קרבן התמיד מבטא את עבודת אלוהים הקבועה בבית המקדש.[2] שני הפנים הללו מתקיימים גם בנדר: נדרי הבקשה בעת צרה, כפי שאנו מוצאים אצל יעקב, חנה, יונה ועם ישראל במסגרת מלחמה, ונדרי עבודת האלוהים והקרבה אליו, כפי שאנו מוצאים בספר תהילים.

הנדר הוא העצמה של התפילה, ההופכת אותה ממילים למעשים, ממופשט למוחשי. לכן מובן מדוע הנדר מופיע לעתים קרובות במסגרת של תפילה, כמו אצל חנה.

הדברים הללו מחדדים את שאלת ההבדל בין מעמדה של התפילה למעמדו של הנדר. בעוד התפילה ממשיכה להיות עמוד בסיסי של החיים הרוחניים של עם ישראל, הנדר, לכאורה, נדחה והופך ללא-לגיטימי.[3]

 

 

בין נדרי הקדש לנדרי איסור

שינוי משמעותי אחד בין הנדרים בתקופת המקרא לנדרים בתקופת חז”ל הוא העובדה שבתקופת המשנה כבר לא היה בית מקדש.

כתוצאה מכך, הצורה הרגילה של נדר – הקרבת קרבן לה’ – כבר לא עמדה על הפרק. הצורה הרווחת של נדר הפכה להיות נדרי איסור שאדם אוסר על עצמו. סוג זה של נדר מופיע כבר במקרא, בפרשת מטות: “אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה’ אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה” (במדבר ל, ג).

אנו מוצאים במשנה שגם סוג כזה של נדר מוזכר לשבח: “רבי עקיבא אומר … נדרים סיג לפרישות” (אבות ג, יג). אולם כפי שנראה, במעבר בין נדר של נתינה לה’ לנדר של יצירת איסור טמונה סכנה, שאכן התממשה בסופו של דבר, וגרמה להשחתתם של הנדרים.

יצירת איסורים חדשים יכולה, כפי שמציין רבי עקיבא במסכת אבות, להיות אמצעי כדי להתקדם לעבר יעדים רוחניים. אולם הכוח ליצור איסורים יכול לשמש גם כלי נשק לאלימות ולעוינות כלפי הזולת. האיסור יכול למסד ולקבע כעס כלפי הזולת. כאשר רוצים לפגוע בזולת, אין צורך באלימות או בצעקות, שהן פעולות חולפות. הנדר יכול ליצור חיץ קבוע, תמידי, בין אדם לבין חברו.

הנדר גם מאפשר לעשות מניפולציה במערכות יחסים עם הזולת – בין הורים וילדים, בין איש ואישה ובין אדם לחברו. במהלך הזמן מתברר שאפשרות הנדר התגלתה לרבים, וניצול הנדרים התפשט כמגפה והפך להיות מציאות מעשית, עד כדי כך שהמשנה מלאה מקרים המעידים על השימוש הרווח בנדרים לצרכים אלו.

הנדרים המוזכרים במשנה הראשונה של המסכת רחוקים מלהיות מרכיב של עבודה רוחנית: “מדרני ממך מופרשני ממך שאיני אוכל לך…”. הנדר נועד ליצור ניכור וריחוק בין אדם לחברו. בכך הוא בדיוק הפוך ממשמעותו המקורית של הנדר, שלא יצרה ניכור אלא דווקא חיבור בין אדם לאלוהיו.

בפרק השביעי של מסכת כתובות מופיעה רשימה של נדרים שבהם מנסה אדם לשלוט על אשתו באמצעות נדרים, ועל ידי כך גורם לפירוק הנישואין שלהם: “המדיר את אשתו מלהנות לו … שלא תטעם אחד מכל פירות … שלא תתקשט באחד מכל המינים … שלא תלך לבית אביה … שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוצא ויתן כתובה מפני שנועל בפניה” (כתובות ז, א-ה).[4]

 

המשנה עוסקת לא רק במקרים תיאורטיים, אלא גם בסיפורים מעשיים: “מעשה באחד בבית חורון שהיה אביו מדר הימנו הנאה…” (נדרים ה, ו); “מעשה באחד שנדר מאשתו הנאה…” (נדרים ט, ה); “מעשה באחד שנדר מבת אחותו הנאה…” (נדרים ט, י).

ביטוי לכך שהנדרים מבדילים בין אדם לזולתו עולה מאחד הנימוקים במשנה המאפשרים התרה של הנדרים:

וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר פּוֹתְחִין לוֹ מִן הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה וְאוֹמְרִים לוֹ, אִלּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה עוֹבֵר עַל לֹא תִקֹּם וְעַל לֹא תִטֹּר (ויקרא יט), וְעַל לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ (שם), וְאָהַבְתָ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (שם), וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (שם כה), שֶׁמָּא יַעֲנִי וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לְפַרְנְסוֹ, וְאָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵן, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר, הֲרֵי זֶה מֻתָּר (נדרים ט, ד).

לדעתי, הסבר זה להשחתת מוסד הנדרים מסביר לא רק את הנדרים שבין אדם לחברו, אלא גם נדרים רבים המופיעים במשנה, שבהם אדם לוקח על עצמו איסורים בלי קשר למערכות היחסים עם הזולת. ניכור וכעס של אדם מכוונים לא רק כלפי הזולת; לעתים קרובות האדם כועס גם על עצמו, ומתוך כך “מעניש את עצמו”. יחד עם זאת, ההסבר הזה לא מתאים לכל מקרי הנדר, ובין היתר לא מסביר מדוע אפילו נדרי נזירות הפכו בעיני המשנה להיות “כנדרי רשעים”. נראה שיש צורך להוסיף עוד נימוקים כדי להשלים את התמונה העגומה של מה שהנדרים הפכו להיות.

 

 

נזיר – מצווה להינזר לשם

 

להזיר לה’, המצוה להנזר לשם אמר שמעון הצדיק לא אכלתי אשם נזירות מעולם אלא אחד כשבא אחד מן הדרום יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו תלתלים נמתי לו מה ראית להשחית שער נאה ונם לי רועה הייתי בעירי והלכתי למלאות מים מן המעין ונסתכלתי בבואה שלי פחז לבי עלי בקש להעבירני מן העולם נמתי לו רשע הרי אתה מתגאה בשאינו שלך של עפר ושל רמה ושל תולעת הוא הריני מגלחך לשמים מיד מכתי את ראשי ונשקתיו על ראשו נמתי לו כמותך ירבו בישראל עושים רצון המקום ועליך נתקיים איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה’ (סליק פיסקא) (ספרי במדבר פיסקא כב).

 

 

דרשת הספרי על המילים “לְהַזִּיר לַה'” (במדבר ו, ב) תובעת כי הנזירות תהיה לה’, ולא לצרכים אישיים. הסיפור על הנזיר ששמעון הצדיק ראה את מעשיו בחיוב עוצב כאנטיתזה למיתוס של נרקיסוס: על-פי המיתולוגיה היוונית, נרקיסוס שקע באהבה עצמית כאשר ראה את בבואתו, ולבסוף מת מרעב משום שלא היה מסוגל להיפרד ממנה. מכיוון שזו הפעם היחידה ששמעון הצדיק, שהיה כוהן גדול, היה מוכן להשתתף בקרבן הנזיר, אנו למדים שהנזירות לשם שמיים לא הייתה הנזירות הנורמטיבית, אלא היוצאת מן הכלל.

מסופר על אדם שהיה צם בכל ימות השבוע חוץ מבשבת. הרבי מרופשיץ חשד במניעיו של אותו אדם, ויום אחד עלה בידו לבדוק אותו. הוא ראה ילד אחד מתנגש בטעות באותו אדם. הרבי גער בילד: כיצד הוא מעז לפגוע באדם שצם בכל שני וחמישי? אותו אדם השיב בכעס לרבי: “מה זאת אומרת כל שני וחמישי? אני צם כל השבוע!”. בכך חשף הרבי את מניעיו האמתיים: האגו שלו הוא שהביא אותו להנהגותיו הצדקניות, לא הרצון להתקרב לאלוהים.[5]

הסגפנות כחטא

בתלמוד אנו מוצאים גם התנגדות עקרונית למוסד הנזירות, מבית מדרשם של התנאים:

רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש – וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק”ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! (בבלי נדרים י ע”א).

לפי פשט הפסוק, ה’חטא’ הוא תולדה של טומאת הנזיר. אך בעיני רבי אלעזר הקפר, הנזירות עצמה היא החטא. מתוך כך יש גם התנגדות עקרונית לנדרי איסור, שבהם האדם מוסיף על עצמו איסורים.

 

את ההתנגדות היהודית לסגפנות מסביר פרופ’ אפרים אלימלך אורבך:

הניגוד בין הגוף לבין הנפש, בין הבשר לבין הרוח, שולל מן הגוף כל ערך והעושה אותו לבית האוסרים של הנפש ולמצבתה…שימש נימוק עיקרי לאסקיזה ההילנסטית על צורותיה השונות, שבאה לשחרר את הנפש מהגוף והחומריות השרויה גם בתוכה, בצורת יצרים ותאוות חמרניים. גם האסקיזה הנוצרית ניזונה מהניגוד בשר –רוח כבר בהתחלותיה.. מוטיב זה חסר לעומת זאת לחלוטין בעדויות של חז”ל על נזירות ופרישות. אלהים ברא את העולם “וזו מידתו של הקב”ה שברא את כל העולם בחכמה” (ברייתא סנהדרין לח ע”א)…[6]

 

 

כנדבותם נדר בנזיר וקרבן

נחזור למשנתנו. בניגוד לנדרים שהם “כנדרי רשעים” ש”לא אמר כלום”, האומר ‘כנדבתם’ יש תוקף לנדרו בנזיר ובקרבן. מה ההבדל בין נדר לנדבה? איך בכלל תיתכן נדבה בנזיר, הרי לכאורה נזירות חלה רק על ידי נדר? נראה שהתשובה היא שהמילה ‘נדר’ הפכה למילת גנאי, המבטאת את התופעות השליליות שעליהן עמדנו. המילה ‘נדבה’, לעומת זאת, מבטאת את האפשרות שבכל זאת יש נדר שבא ממקום של נדבת לב, ושומר על ייעודו המקורי של הנדר – לחבר ולא לנתק, לפתוח את הלב ולא לאטום אותו.[7]