מעט לפני קבלת התורה נפגש יתרו עם משה רבנו, ומלמד אותו פרק משמעותי באופי הקשר שבין הקב”ה לברואיו. על פי המודל המשפטי שיתרו מעמיד, בבסיס המערכת שתפקידה להביא לעולם את דבר ה’ עומדים בני אדם ושכל אנושי. ההיגיון יכול לשמש גורם משמעותי ביצירת הקשר שבין העולם לבוראו, אומר יתרו, שכן הקשר הזה מתפקד גם “מלמטה למעלה” – מעולם לבורא. לאדם ולמציאות יש יד בעיצוב הרצון הא-לוהי כפי שהוא בא לידי ביטוי. מנהיגי העם בכיוון זה הם הזקנים, אלו שקנו חכמה, והם המעצבים את התורה שבעל פה, שתפקידה הוא להתאים בין היומיום לבין רצון ה’. 

על מגמה אחרת קראנו בפרשת “בהעלותך”, אחרי שמשה מבטא את תסכולו מהעם הסורר. “לא אוכל אנכי לבדי שאת את כל העם הזה”, אומר משה, והקב”ה נענה ומרחיב את שדרות ההנהגה. לצידו של משה ממונים עוד שבעים איש מזקני ישראל וה’ מאציל עליהם מן הרוח שהואצלה על משה. ההנהגה של נביאים אלה אינה נובעת מתוך המציאות אלא מגיעה אליה, “מלמעלה למטה”. הנביאים מורים את הדרך האידיאית לחיים, מסבירים כיצד הדברים אמורים להיות באופן מוחלט ושלם. ההנהגה הנבואית הינה הפוכה להנהגת הזקנים: מקור הסמכות, היחס למציאות המשתנה, המתח שבין הרצוי והמצוי – כל אלה מקבלים אופי שונה בכל הנהגה. 

את שני המודלים האלה אנו יכולים למצוא בהיסטוריה של עם ישראל, בשני בתי המקדש. בית המקדש הראשון, עם נביאיו ועם האורים והתומים, ביטא בצורה מלאה את ההנהגה הנבואית. השלטון היה מלוכני, ובבית המקדש בערה יומם ולילה אש תמיד שירדה מן השמים. התנ”ך מספר לנו על נביאים שהסתובבו בחוצות והביאו לעם את דבר ה’, גם אם דברים אלו לא תמיד זכו להקשבה. בקודש הקודשים, לב המקדש, שכנו לוחות הברית, מכתב אלוהים עצמו שירד מן השמים. בית המקדש השני היה חסר את כל אלה , ואש התמיד שבו היתה “רבוצה ככלב”, כדברי הגמרא. ותחת ההתגלות והנבואה עלתה קרנה של התורה שבעל פה. מעמד החכמים החליף את מעמד הכהנים; תוקנה ונוסחה התפילה הקבועה ותפילת היחיד, פעולות של פניה לקב”ה מצד האדם, מלמטה למעלה. בתי המקדש תפקדו, כל אחד בזמנו, באופן מובהק על פי אחת מצורות ההנהגה וההשגחה המוכרים והלגיטימיים, ושניהם חרבו. מה מבטא חורבנם, הלא הם ביטאו הנהגה והשגחה מוכרים ולגיטימיים?

בפרשתנו כרוכים יחד שני המודלים. מחד מספר משה על קשייו בהנהגת העם, ומצטט מדבריו בפרשת “בהעלותך”: “איכה אשא לבדי”. מאידך, בהמשך הפסוק, מסופר דווקא על מודל ההנהגה של החכמים, המודל האחר. בחיבור שתי ההנהגות מחדש משה כי שתיהן נכונות, שתיהן נחוצות בכדי להנהיג את עם ישראל, ואין אחת יכולה לעמוד ללא השניה. דבר ה’ מגיע לעולם הן בצינור הנבואה והן בצינור החכמה, וכדי לגלות אותו במלואו יש להשתמש בשניהם בתבונה וברגישות. על משה, המנהיג, היה לשמור על המתח שבין ההשפעה מלמעלה ובין הרצון הנובע מהעם ומהמציאות, ולהצליח לרקום את שתי המגמות לרקמת חיים אחת. בתי המקדש הראשון והשני מבטאים מציאות מפורדת, מציאות שבה הסינתיזה שבין שתי המגמות לא הצליחה. מציאות שבורה זו לא יכולה להנכיח בצורה טובה את הקדושה שבעולם, ועל כן היא עברה ובטלה מהעולם פעם ופעמיים. בשבועות אלה, המיוחדים לייחול לבניין הבית השלישי, אנו נושאים עינינו למציאות שלמה, שתאחד, כמו בהנהגתו של משה, את הנבואה ואת החכמה; הנהגה שתצליח לשאת עיניה ולהטות אזניה למרום, יחד עם שתי רגליים הנעוצות היטב בקרקע המציאות.