המאמר מופיע המקורו באתר של הרב אייל, תחת השם- ‘רציונליזם מול אמפיריציזם’. למעבר לחצו כאן

1. תיאור המקרה: הגמרא (מסכת שבועות מא:) מציגה את הדיון הבא: “ההוא דאמר ליה לחבריה – ‘הב לי מאה זוזי דאוזיפתך’. אמר ליה: ‘לא היו דברים מעולם’. אזל אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה. אמר אביי – ‘מאי נעבוד. אינהו אמרי אוזפיה, אינהו אמרי פרעיה’. רבא אמר – ‘כל האומר לא לוויתי, כאומר לא פרעתי דמי'”. פירוש הדברים: לפנינו מקרה של טענת וכפירת ממון. הטוען מבקש מן הנטען שיחזיר לו סך של מאה זוזים שהלווה לו. הנטען משיב כי מעולם לא הייתה הלוואה כזו וכי הוא אינו חייב דבר לטוען. מביא הטוען עדים המאשרים בעדותם כי הוא הלווה לנטען את הסכום האמור, אלא שבה בעת, מוסיפים העדים ואומרים כי הנטען פרע את חובו והחזיר לטוען את ההלוואה.

אביי סובר כי יש לנו לקבל את העדות בדבר הפרעון כשם שאנו מקבלים את העדות בדבר ההלוואה. לעומתו סובר רבא כי עלינו לקבל רק את העדות בדבר ההלוואה וכי העדות בדבר הפרעון היא חסרת ערך במקרה דנן, משום שהיא סותרת את דברי הנטען עצמו.

לכאורה, נראים דברי רבא תמוהים, שהרי סוף כל סוף יש בידינו עדות גמורה שהפרעון התבצע. כיצד יכולים אנו לחייב את הנטען להחזיר את מה שכבר החזיר?

2. ביאור שיטת רבא: בטרם ניגש ללימוד היסודות המהותיים של המחלוקת, עלינו להבין בפשטות את הגיונו המשפטי של רבא. ניתן להסביר את דבריו בערך כך: במקרה של טענה וכפירה, כשאין לפנינו אלא “מילה כנגד מילה”, הדין הוא “המוציא מחברו עליו הראיה”[1].

כאשר באים עדים ו”מחייבים” בעדותם את הנטען, בזמן שהנטען “פוטר” את עצמו בדבריו (למשל, כשהעדים מעידים שהייתה הלוואה הם “מחייבים” בעדותם את הנטען. לעומת זאת, כאשר הנטען טוען שלא הייתה הלוואה, הוא “פוטר” את עצמו בדבריו), אנו מאמינים לעדים ומחייבים את הנטען. זוהי המשוואה המשפטית הבסיסית, הפשוטה. במקרה דנן, מצטרף נתון “חריג” המשנה את המשוואה מן היסוד. כאשר הנטען אומר “לא לוויתי”, הרי שבמשתמע, כנגזרת לוגית הכרחית, הוא אומר גם “לא פרעתי”. כאשר הנטען אומר “לא פרעתי”, הוא “מחייב” את עצמו בדבריו. כאשר בעל דין מחייב את עצמו, אנו מחילים את הכלל “הודאת בעל-דין כמאה עדים דמי” ומקבלים את הודאתו גם אם היא סותרת עדים ה”פוטרים” אותו בעדותם. מסקנתו של רבא היא איפוא זו:

א. יש לנו לקבל  את החלק הראשון של העדות ולהאמין שהייתה הלוואה הואיל והעדים “מחייבים” את הנטען במקום שהוא “פוטר” את עצמו.

ב. אין אנו יכולים לקבל את החלק השני של העדות ולהאמין שהיה פרעון, הואיל והעדים “פוטרים” את הנטען במקום שהוא “מחייב” את עצמו.

3. יסוד המחלוקת בין אביי לרבא: כפי שראינו לעיל, אביי מקבל את שני חלקי העדות כדבר המובן מאליו. הסתירה הקיימת בין חלקה השני של העדות לדברי הנטען אינה מעלה ואינה מורידה. כח הבירור של העדות הוא הוא הגורם המכריע את הכף[2].

מדוע כך הוא הדבר?

לדעתנו, נעוצה התשובה באופן בו מגדיר אביי את הקריטריונים לברירות (evidentiality) ולתקפות (validity) של נתונים. עדים משקפים בעדותם את המציאות העובדתית, האובייקטיבית. הם מתארים את העובדות. מה שעדים אומרים הוא מה שהיה או מה שהווה במימד הדברים הנתונים לנו באמצעות הניסיון. עדים הם נציגי העולם שהריאליזם ה”נאיבי” מכנה בשם “העולם הממשי”. הם מבטאים את ההתרחשות מנקודת המבט הכרונולוגית. הם מציגים את ההיסטוריה של המקרה. לדידו של אביי “עולם העובדות הנתונות לנו מן הניסיון” הוא העולם הממשי מבחינת רמת הברירות והתקפות של הנתונים שהוא מספק. אשר על כן, אנו נעדיף אותו על פני כל מערכת אחרת של נתונים. דברי העדים, הם הקובעים את הדין, ומכיוון שהעדים מעידים שהיה פרעון, אנו פוטרים את הנטען.

גישתו היסודית של אביי להגדרה של “מציאות” (אונטולוגיה, תורת היש) ושל הכרת המציאות (אפיסטמולוגיה, תורת ההכרה) היא איפוא “אמפיריציסטית[3]“. כפי שאנו רואים, עובדה זו מעצבת את השקפתו המשפטית בדיני הראיות. הראיה המשפטית העדיפה והמשכנעת ביותר הינה העובדה המוכחת.

לעומת אביי סובר רבא, כי למרות שיש לעדות כח בירור משפטי מכריע (שהרי הפסוק[4] אומר במפורש “על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר”), פוקע תוקפה כאשר היא סותרת מסקנות של חשיבה טהורה, של ניתוח הנתונים בהיגיון הצרוף. “כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי” – זוהי מסקנה של ניתוח הגיוני טהור.

מדוע מעדיף רבא מסקנות של חשיבה טהורה על פני עובדות בבואו להכריע בדין?

משום שתקפות של עובדות הינה יחסית במהותה, בעוד שתקפות של מסקנות הנגזרות מן ההיגיון הטהור הינה מוחלטת ועומדת מעל לניסיון.

את “משוואת התקפות”-  עובדות מול היגיון טהור, ניתן להמחיש באמצעות היחס למימד הזמן. כאשר אני אומר “חיימק’ה יושב לידי”, הרי שאני מציין עובדה. אם למשפט הזה אוסיף את המילה “כעת”, הרי שתהיה בתוספת זו ערך אינפורמטיבי מובהק, משום שלציון העובדה יתווסף מרכיב של דיוק.

חיימק’ה לא ישב לידי קודם לכן, והוא לא יישב לידי לאחר מכן. הוא יושב לידי כעת.

לעומת זאת אם אומר את המשפט: “אם א’ זהה ל ב’ ושונה מ ג’, אז ב’ שונה גם הוא מ ג'”, הרי שהתוספת “כעת” תהיה מיותרת משום שמשפט זה תקף תמיד. 

את היתרון שיש לכח השיכנוע של המסקנה ההגיונית על-פני כח השיכנוע של העובדות אפשר לאפיין בדרך נוספת: מסקנה הגיונית הינה הכרחית. עובדות הן אפשריות בלבד. המסקנה הינה מופתית. העובדה הינה מקרית. אפשר אולי לסכם את עמדתו העקרונית של רבא ולומר – היסודות המחשבתיים של המציאות הם “ריאליים” יותר מן העובדות המוחשיות ולכן יש לנו להגדיר את הנתונים הנגזרים מהם כעדיפים על פני הנתונים העובדתיים. כאשר מופיעה סתירה בין היגיון לעובדות, יש לנו להעדיף את ההיגיון.

גישתו היסודית של רבא להגדרות של “מציאות” ושל הכרת המציאות היא איפוא “רציונליסטית[5]“. כפי שאנו רואים, עובדה זו מעצבת את השקפתו המשפטית בדיני הראיות. הראיה המשפטית העדיפה והמשכנעת ביותר הינה המסקנה של ניתוח הגיוני טהור. אמנם, גם העובדה המוכחת היא בעלת כוח מכריע (כפי שמורה התורה), ברם, בבואנו לבחור בין מסקנה של חשיבה טהורה לעובדה מוכחת נעדיף את הראשונה.

המחלוקת בין אביי לרבא הינה מחלוקת יסודית בהבנת יסודות המציאות. זוהי מחלוקת בהשקפת עולם. פירוש הדבר הוא שהיא צריכה לבוא לידי ביטוי בעוד מחלוקות רבות הקיימות בין השניים. אי”ה, נציג בעתיד עוד כמה מחלוקות כאלה ונדגים כיצד חוזרת על עצמה מחלוקת יסודית זו בלבושים שונים.