וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. …לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם:
ויקרא יט, ט-י

בנתינת צדקה ישנו היבט של “צדק חברתי”, כיון שכך מצטמצם הפער הכלכלי בין העשיר ובין העני. עם זאת, עצם העובדה שהעשיר ממלא תפקיד (חברתי) של “נותן”, והעני – של “מקבל”, יכולה להעמיק את הפער המעמדי ביניהם. לעומת זאת, במצוות פאה (וגם במצוות לקט) בעל השדה אינו מבצע פעולה של “נתינה”; פעולתו מכוונת בעיקר כלפי עצמו – לעצור בעצמו ולא לקצור את פאת השדה המיועדת לגר ולעני.

ואכן, במשנה משתקפת תפיסה לפיה חלק השדה המיועד לעניים נחשב לרכושם מעיקרא, ולבעל השדה כלל אין בו חלק.

מי שאינו מניח את העניים ללקוט, או שהוא מניח את אחד ואחד לא, או שהוא מסייע את אחד מהן – הרי זה גוזל את העניים, על זה נאמר “אל תסג גבול עולים“.
משנה פאה פ”ה מ”ו

בכל הנוגע לתרומות ומעשרות, מותר לאדם לבחור לאיזה כהן או לוי לתת את הפירות. לעומת זאת, בלקט ובפאה, אדם שבוחר לאיזה עני לתת נחשב לגזלן. נימוקה של המשנה הוא שאדם כזה, “מסיג גבול עולים”, הינו פולש לשטח שאינו שלו. מדוע נקראים העניים “עולים”? בתלמוד הירושלמי מוצע שהכוונה היא ל’עולי’ מצרים, כלומר, לחלוקתה המקורית של ארץ-ישראל, בימי יהושע. המשנה קובעת כי זכותם של העניים בשדה, הזכות לקחת פאה, נובעת מהחלוקה המקורית של הארץ ואינה נופלת מזכויותיו של בעל הקרקע. ממילא, בעל השדה אינו “נותן” לעני, אלא העני לוקח משלו. בעל הבית שינסה לתת לעני מסוים על חשבון האחרים, או לעכב את העניים מלקצור את הפאה – הוא גזלן. במשנה נפסק גם כי מי שחבירו אסר עליו להנות ממנו או מרכושו – מותר לו לקחת לקט ופאה משדהו של מטיל האיסור (נדרים פי”א מ”ג). שוב משתקפת כאן התפיסה שהעני אינו מקבל את רכושו של בעל השדה, אלא לוקח את שלו.[1]

פאה נמנית בראש המצוות ש-“אין להן שיעור”. זאת אומרת, גודל שטח הפאה שבעל השדה צריך להשאיר אינו קבוע. בין השיקולים המשפיעים על גודל הפאה מונה המשנה “לפי רוב הענווה” (פאה פ”א מ”ב). המשנה לא כתבה “לפי רוב הנדיבות” משום שפאה אינה תוצאה של נדיבות, אלא של ענווה – ההכרה שכשם שהשדה שלי היא גם של העניים. [2]

במשנה מופיע תיאור של קיום מושלם של מצוות פאה:

של בית נמר היו מלקטין על החבל ונותנים פאה מכל אומן (=שורה) ואומן.
פאה פ”ד מ”ה

בדרך כלל, העניים חייבים לחכות עד סוף הקציר כדי שבעל השדה ישאיר להם פאה אחת בלתי קצורה. בניגוד לכך, אנשי בית נמר חילקו את שדותיהם לשורות ובכל שורה היה גם חלק שהוקצה לעניים, כך שהעניים יכלו לאסוף את הפאה בעוד בעל השדה עובד בחלקו. במשנה מובא ביטוי נוסף להוויית השותפות שיצרו אנשי בית נמר עם העניים. במקום שיהיה כתוב שאנשי בית נמר, בעלי השדה, היו “קוצרים” – נאמר שהם היו “מלקטים”, ו”ליקוט” הוא המונח בו משתמשת המשנה כדי לתאר דווקא את פעולת האיסוף של העניים (ראה לדוגמה פ”ד מ”ט “מי לקט את הפאה”). ברוב ענוותם, אנשי בית נמר התייחסו לעצמם כעניים, ולעניים – כבעלי השדה.

לאחרונה תפש הנושא של “צדק חברתי” מקום במרכז השיח הציבורי בישראל. התוכניות הכלכליות של הממשלה יצרו קשיים גדולים אצל רבים מהמכונים “השכבות החלשות”. על נחיצותם של צעדי הממשלה במציאות המורכבת בה אנו שרויים ראוי שיתקיים דיון ענייני ומקצועי. אולם, על היחס הערכי לעני חייב כל איש-רוח למחות – עם ישראל לדורותיו ראה את העזרה לעני כחלק מאחריותה הטבעית של החברה, והניח כי זכותו של העני להיעזר על ידי החברה אינה ניתנת לערעור. הרמב”ם מגדיר במורה נבוכים את המילה “צדקה”:

“הביטוי צדקה גזור מן צדק, צדק הוא לספק לכל מי שיש לו זכות את מה שמגיע לו, ולתת לכל נמצא מן הנמצאים בהתאם למה שהוא ראוי לו.”
חלק ג פרק נג

גם אם נוצר מצב זמני בו לא ניתן לעזור לעני – החברה צריכה לשמור במודעותה את המחויבות הבסיסית כלפיו, ולבקש ממנו סליחה. במקום זה, אנו שומעים לאחרונה יותר ויותר התבטאויות  מתנשאות, הפך “רוב הענווה”, ואף האשמות כלפי אלו ש”אין להם”.

כנגד ההתנשאות כלפי העני, כאשר התורה קוראת לתת לו – היא מזכירה לאדם שגם מה שיש לו-עצמו ניתן לו מידי שמיים:

כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן:
דברים טו, ז

כנגד התפיסה שהעוני הוא עול ונטל על החברה, התורה רואה את ההתמודדות עם העוני כמביאה ברכה לעולם.

נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:
שם, י[3]

[1] תודתי נתונה לחנוך וסרמן שהעיר לי על כך.

[2] כך פירש, למשל, הר”ש משאנץ. יש לציין כי כמה מהראשונים פרשו את ה”ענווה” (או “ענבה” על פי כמה גרסאות) כיבול השדה.

[3] כרמל ויסמן מציינת התמודדות נוספת עם בעיית העוני העולה ממצוות לקט ופאה. כאשר נותנים צדקה ישירות לעני יש סכנה שבכך מנציחים דפוסי התנהגות פסיביים, שלעתים הם עצמם הגורמים לעוני. לעומת זאת, מצוות פאה מחייבת את העני לפעול – להגיע לשדה ולקצור בעצמו את התבואה.