משנתנו, שפותחת את העיסוק בתקיעת שופר במסכת ראש השנה, מצטטת פסוק מספר יהושע. רק לעתים רחוקות מציינת המשנה את המקורות לפסיקותיה; במקרים כאלה, כדאי לשים לב לפסוק שהובא, ולשאול האם ישנה סיבה עמוקה יותר שבגללה בחרה המשנה להביא את הפסוק. במקרה שלנו, ניתן לענות על השאלה הזו מתוך ההקשר של הפסוק ומבנה המסכת.

כּל הַשּׁוֹפָרוֹת כְּשֵׁרִין חוּץ מִשֶּׁל פָּרָה, מִפְנֵי שֶׁהוּא קֶרֶן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא כָל הַשּׁוֹפָרוֹת נִקְרְאוּ קֶרֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ו), בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל.

משנתנו, שפותחת את העיסוק בתקיעת שופר במסכת ראש השנה, מצטטת פסוק מספר יהושע. רק לעתים רחוקות מציינת המשנה את המקורות לפסיקותיה; במקרים כאלה, כדאי לשים לב לפסוק שהובא, ולשאול האם ישנה סיבה עמוקה יותר שבגללה בחרה המשנה להביא את הפסוק. במקרה שלנו, ניתן לענות על השאלה הזו מתוך ההקשר של הפסוק ומבנה המסכת. יש להבין את הפסוק בעקבות המשנה החותמת את הפרק:

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וגו’ (שמות יז), וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, (במדבר כא) עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים. חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר, אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן (ראש השנה ג, ח).

המשנה מלמדת שההצלה הנסית בשני המקרים השונים – הרמת ידי משה במלחמה והרפואה על ידי נחש הנחושת – לא נבעה מכוח מאגי, אלא מהתרחשות דתית פנימית. אברהם וולפיש עמד על חשיבות המשנה שלנו במבנה הספרותי-רעיוני של הפרק, ובייחוד על משמעות הסמיכות למשנה הקודמת, שדרשה כוונת לב בקיום ההלכתי של מצוות שופר. וולפיש מסכם:

כוונת הלב מופיעה במשנה במפורש בשתי מסגרות, במשנה ז ובמשנה ח[A1] , והקשר הספרותי משקף זיקה רעיונית בין שני רבדים שונים של כוונת הלב. העיצוב הספרותי של הפרק מלמד כי כוונת הלב, ובמיוחד, במישור האגדי-הרוחני, עומד בבסיסן של הלכות רבות בפרקנו ואף תורמת לשכלולו של רעיון הכוונה.[1]

זהו ההקשר שלאורו יש להבין את המשנה שלנו. הפסוק המצוטט במשנה גם הוא לקוח מסיפור הניצחון הנסי במלחמה. הפסוק מתאר את נפילת חומות יריחו: “וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ” (יהושע ו, ה). המשנה המספרת על כוח ידיו של משה במלחמה נגד עמלק, כשם שהיא מעניקה רובד נוסף של משמעות לדרישה ההלכתית לכוון את הלב בתקיעת השופר, היא אף מובילה אותנו להבין את ניצחונותיו של ממשיכו, יהושע: “וכי קול השופר שוברות חומות? אלא בזמן שישראל תוקעים בשופר ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים…”. סיפור נפילת חומות יריחו הוא חוליית החיבור בין ידיו של משה לבין תקיעת השופר בראש השנה. מצד אחד, יש בו ניצחון נסי במלחמה, ומצד שני, הניצחון מושג באמצעות תקיעה בשופר.[2] בכך מאגד הפסוק את היסודות ההלכתיים והאגדיים של הפרק לחטיבה אחת.

ראייה ושמיעה

יתר על כן: ההקבלה בין שני הנסים מקרינה על מבנה יסודי של המסכת כולה. הפרק הראשון והשני של מסכת ראש השנה עוסקים בקידוש החודש, ואילו הפרק השלישי והרביעי עוסקים בראש השנה. מתוך כך עולה שאלה שהעסיקה רבים ממפרשי המשנה: מדוע המשנה הראשונה של הפרק השלישי ממשיכה לעסוק בנושא של הפרק הקודם, קידוש החודש, ורק במשנה ב מתחילה לעסוק בתקיעת השופר בראש השנה? לכאורה, עדיף היה להתחיל את הפרק החדש ממשנה ב, ולכלול את משנה א בפרק הקודם!  

בעבודתו המקיפה הראה אברהם וולפיש שאחת המטרות המרכזיות בעיצוב הספרותי של מסכת ראש השנה היא יצירת קשר בין שני הנושאים שנדונים בה: ראש חודש וראש השנה. הנוכחות של המשנה העוסקת בקידוש החודש בתחילת הפרק היא חלק ממגמה זו.[3]

וולפיש מציע[4] שמה שעומד מאחורי המגמה הזו הוא חיבור בין שני אופני המפגש שבין האדם והאל – הראייה והשמיעה, כאשר מוטיב מרכזי בקידוש החודש[5] הוא ראיית הלבנה, ובראש השנה – שמיעת קול השופר. הפרק שלנו מלמד שבאמצעות הראייה והשמיעה, מכוונים ישראל את לבם לשמיים.[6]

נראה שניתן להוסיף על דבריו של וולפיש, שבמקביל ליחס שבין שתי המצוות, ישנו גם יחס בין שתי המלחמות. במלחמת יריחו, הניצחון בא מתוך כוונת הלב של ישראל לה’ באמצעות השמיעה, ובמלחמת עמלק – באמצעות הראייה. עבודת לב, ולא מאגיה, היא שמביאה לניצחונו של ישראל במאבקו עם אויביו.