מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית?

מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן

עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר

מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ, לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע.

אָמַר לָהֶם, אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשָּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת.

וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.

הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵירָה:

(ברכות א, א)

לאחר שהסברנו מדוע זמן הכניסה הביתה בערב מגדיר את תחילת זמן קריאת שמע, עלינו  לברר מדוע במשנה זמן הכניסה הביתה מוגדר דווקא באמצעות  דמות יוצאת דופן ואירוע חריג – כוהן אוכל תרומה – ולא באמצעות  הגדרה נורמטיבית, כפי שהתלמוד מציין: “משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב” (ברכות ב ע”ב).

 
נראה שהמשנה פונה דווקא לכוהן האוכל תרומה, כדי לכונן את הכוהן כאב-טיפוס אידיאלי לחיים יהודיים.  בעיניי, אחד המסרים החשובים ביותר של התורה הוא: “ואַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ“ (שמות יט, ו). בזהותו של כל אדם מישראל יש רובד כוהני.  יסוד זה עולה במצוות הרבות שעוצבו על רקע פולחן המקדש, כגון נטילת הידיים בבוקר,[1] על בסיס קידוש ידיים ורגליים במקדש,  והציצית שמקבילה לבגדי הכהונה.[2] ראוי אם כן שקבלת מלכות שמיים המגדירה את יחסו של האדם לאלוהיו, תיקבע מתוך רובד הזהות הזה של האדם.

מתוך כך מציע מורי הרב אברהם וולפיש שמכיוון שאכילת התרומה היא תחליף לעבודת הקרבנות, לימוד זמן קריאת שמע מזמן אכילת תרומה מרמז שגם קריאת שמע עצמה היא מעין תחליף לעבודת המקדש. וולפיש מחזק את טענתו בכך שגם שאר הזמנים שבמשנה לקוחים מעולם המקדש: סוף זמן קריאת שמע, לדעת רבי אליעזר, הוא “עד סוף האשמורה הראשונה”, כלומר,  סוף המשמרת הראשונה במקדש.[3] גם סוף הזמן לשאר הדעות – חצות, לשיטת חכמים, ועלות השחר, לשיטת רבן גמליאל – מקבילים לסוף זמן  הקטרת החלבים והאברים של קרבנות היום, וסוף זמן אכילת הקרבנות שנאכלים ליום אחד.[4]

רמז נוסף להקבלה בין קריאת שמע ועבודת הקרבנות מוצא וולפיש במבנה של חתימה-כעין-פתיחה של מסכת ברכות. במשנה הפותחת את המסכת נאמר: “…משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן”; במשנה החותמת את המסכת נאמר: “לא יכנס להר הבית…” (ברכות ט, ה).[5]

גם ביחידה של המשנה העוסקת בקריאת שמע (פרקים א-ג) ניתן למצוא  מבנה של חתימה-כעין-פתיחה.  הנושא האחרון שנדון ביחס לקריאת שמע הוא טומאת קרי: אסור לאדם שטמא בטומאת קרי לקרוא קריאת שמע בלי טבילה (ברכות ג, ד). במשנה הבאה נאמר: “…יָרַד לִטְבֹּל, אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְהִתְכַּסּוֹת וְלִקְּרוֹת עַֹד שֶׁלֹּא תָנֵץ הַחַמָּה, יַעֲלֶה וְיִתְכַּסֶּה וְיִקְרָא. וְאִם לָאו, יִתְכַּסֶּה בַמַּיִם וְיִקְרָא” (ברכות ג, ה). נוצרה כאן הקבלה בין הפתיחה של היחידה, העוסקת בכוהן שטובל מטומאתו כדי לאכול תרומה, ומתוך כך מוגדר זמן קריאת שמע בערב, לבין החתימה של היחידה, העוסקת ביהודי שטובל מטומאתו כדי לקרוא קריאת שמע,  וזהו  סוף זמן קריאת שמע של בוקר.[6] 

ההקבלה הרמוזה במשנה,  בין עבודת המקדש לבין קריאת שמע, מופיעה במפורש במדרש:

משל לחכם שהיה לו בן והיה מעלה לו שתי סעודות בכל יום אחת בבקר ואחת בערב, אחר ימים ראה החכם את בנו שהעני ולא היה יכול לעשות כשם שהיה למוד, קרא לו אביו וא”ל בני יודע אני שאין בך כח לאותן שתי סעודות שהיית מביא לי, איני מבקש ממך אלא שתהא שומע אותי דורש בבית הכנסת ב’ פעמים ביום והוא ערב לי כאותן שתי סעודות שהיית מעלה לי, כך אמר הקב”ה לישראל לשעבר הייתם מקריבין לי שתי פעמים ביום את הכבש אחד תעשה בבקר וגו’, וגלוי וידוע לפני שבית המקדש עתיד ליחרב ומכאן ואילך אי אתם יכולין להקריב קרבנות,  אלא מבקש אני תמורתן של קרבנות שמע ישראל בבקר שמע ישראל בערב[7] ועולה לפני יותר מכל הקרבנות. (ילקוט שמעוני תורה פרשת ואתחנן [רמז תתי])[8]

 “כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא”

ברצוני להציע ממד נוסף לזיקה שבין קריאת שמע לקרבנות. המשנה במסכת תמיד מציינת שבכל יום, אחרי העלאת האברים של קרבן התמיד לכבש המזבח, לפני ההקרבה עצמה, התכנסו הכוהנים בלשכת הגזית ואמרו את שלוש הפרשיות של קריאת שמע.[9] שילוב זה בין קריאת הפרשיות לבין הקרבת הקרבן מאפשר להצהרה המילולית של קבלת מלכות שמיים להגדיר את משמעותו הלא-מילולית של הפולחן.

השילוב הזה מעניק משמעות חדשה לסדר התפילה, שבו קריאת שמע מקדימה את תפילת העמידה, וכן לסדר המשנה, שבו הלכות קריאת שמע (פרקים א –ג) קודמות להלכות תפילה (פרקים ד– ה). תפילת העמידה מחליפה את קרבן התמיד (בבלי ברכות כו ע”ב), ולכן הקדמת שמע לעמידה משחזרת את הדגם המקורי שבמקדש.[10] 

הקשר שבין קריאת שמע וקרבן התמיד מאיר את משנתנו באור חדש. אם אכילת התרומה מחליפה את עבודת הקרבנות, אמירת קריאת שמע בזמן אכילת התרומה משחזרת את הדגם שבמקדש. מכך שהמשנה בחרה להגדיר את החיוב של כל אדם על בסיס זמן אכילת תרומה, אנו למדים שהאכילה של כל אחד ואחד, כאשר הוא נמצא מתחת למלכות השמיים, היא אכילה שבקדושה. זהו המימוש של חזון הפסוקים: “בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך”; חזון של קישור כל הוויית החיים של האדם אל הקודש.[11]

לדברי חז”ל, אכילתו של האדם יכולה להתעלות ולהיות כקרבן: “בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם עכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו” (בבלי חגיגה כז ע”א). וכך אנו מוצאים גם בפרקי אבות: 

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח), כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מְלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא), וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ (אבות ג, ג).

במשנה באבות, דברי התורה הם שמעלים את האכילה. במשנתנו, קריאת שמע מעלה ומרוממת את האכילה. [12]

חזון העלאת האכילה תואר בצורה  פיוטית בדבריו של הרב קוק:

הרעיון של העלאת הניצוצות, כשהוא מתגלה בנשמה בתור הכרה פנימית, כבר מחייבת היא את המשיג ללכת תמיד בדרך עבודת קודש זו. שהוא יסוד של בכל דרכיך דעהו…וארחותיו כולם של אוהב ישראל בקדושה כזה מתעלים, עד שאכילותיו הן קרבנות ממש, ושתיותיו נסכים (שמונה קבצים, ב, רנט).

לשני הממדים ביחס שבין קריאת שמע ועבודת הקרבנות ישנו ביסוס. ניתן לקבל את שניהם כשני ממדים של קריאת שמע, כמו לימוד תורה שהוא בעצמו תחליף לעבודת הקרבנות (בבלי מנחות קי ע”א), וגם שילובו בזמן הסעודה מעלה את האכילה לדרגת קרבן, כפי שראינו באבות.

קבלת מלכות שמיים מקדשת את החיים עצמם. מתוך עיון במשנה למדנו שהאדם הוא מעין כוהן, אכילתו כקרבן וביתו כמקדש.

תפילה לעני

בניגוד למשנה שהגדירה את זמן הכניסה הביתה על בסיס הכוהן, ישנה דעה בתלמוד (ברכות ב ע”א) שהגדירה את זמן קריאת שמע על בסיס כניסת העני. גם כאן נראה שהדברים באים מתוך תפיסה של עמידת האדם לפני קונו, לפיה דווקא העמידה מתוך שפלות לפני הקב”ה היא העמידה הראויה, כפי שמתואר בפסוק: “תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה’  יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ” (תהילים קב, א).

ההבדל בין הכוהן לבין העני מקביל להבדל שבין שתי הנהגות של אמוראים לפני התפילה, כפי שמובא בתלמוד:  

רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי[=נועל נעלי בד חשובים ומתפלל], אמר הכון לקראת (אלהיך ישראל. עמוס ד:יב) וגו’.

רבא שדי גלימיה [ משליך את גלימתו מעליו] ופכר ידיה [חובק אצבעותיו ביחד], ומצלי [ומתפלל]. אמר: כעבדא קמיה מריה [כעבד לפני האדון]. (שבת י ע”א)

גם העני האוכל פת במלח, מספר לנו התלמוד,  מסוגל להגיע לגבהים: 

כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל, אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן, (תהלים קכח) אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא (אבות ו, ד).