ראשי פרקים

א. שני מקורות למלאכות המותרות בשביעית

ב. אופי ההיתר

1. דיון באופי היתר ה”תורת כהנים” והיקפו

א.    מצד אופי המלאכה

ב.    מצד מיקום המלאכה

2. דיון באופי היתר אוקמי אילנא והיקפו

א.    התחומים בהם נאמר היתר – “אוקמי”

ב.    האם ההיתר מוסכם על הכל

ג.     אופיו של היתר אוקמי אילנא

ד.    הגדרת “אוקמי אילנא” ו”אברויי אילנא”

ה.    אוקמי אילנא במלאכות דאוריתא

ו.     מה הם סוגי איסורי דרבנן בהם נאמר היתר אוקמי

ז.     אוקמי אילנא בגוף האילן

ח.    אוקמי אילנא בפירות

ט.    אוקמי אילנא בתוספת שביעית

י.     אוקמי אילנא באילן סרק

יא.  האם היתר אוקמי נאמר רק בנזק רבים או גם בנזק פרטי

יב.   אוקמי אילנא בקרקע גוי ובאילנות הפקר

יג.   השקיה בשביעית

יד.   הדברת מזיקים (ריסוסים וכדו’)

• סיכום מחלוקות רש”י הנדפס ורש”י כ”י ביסוד פטור אוקמי אילנא

א. שני מקורות למלאכות המותרות בשביעית

במדרש, בבבלי ובירושלמי, ישנם שני סוגי מקורות יסודיים העוסקים בהגדרת מלאכות המותרות בשביעית.

המקור הראשון מופיע ב”תורת כהנים”[1]:

אין לי אלא לזרע ולזמיר (המיוחדין עבודה שבשדה[2]). לחריש לעידור לניכוש ולכיסוח ולביקוע מניין? תלמוד לומר: ‘שדך לא’ ו’כרמך לא’, כל מלאכה שבשדך ושבכרמך. ומנין שאין מזבלין ואין מפרקין ואין מעשנין בעלים ואין מאבקין? תלמוד לומר: שדך לא. ומנין שאין מקרסמין ואין מזרדים ואין מפסלים באילנות? תלמוד לומר: ‘שדך לא’ וגו’ או ‘שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור’. יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא ימלא את הנקעים שתחת הזיתים ולא יעשה עוגיאות בין אילן לאילן חברו, תלמוד לומר: ‘שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור’, הזרע והזמיר[3] בכלל היו (זריעה בכלל היתה[4]) ולמה יצאו? להקיש להם – אלא מה זרע וזמיר מיוחדין שהם עבודה בארץ ובאילן[5] (בשדה ובכרם[6]), אף אין לי אלא דבר שהיא עבודה בארץ ובאילן. (עיין בהערה 4 ובהמשך להבנת ההבדל בין הגירסאות).

המקור השני, המופיע בגמרא במו”ק[7], בעבודה זרה[8] ובירושלמי בשביעית[9] מחלק בין אוקמי אילנא שמותר לבין איברויי אילנא שאסור, או, כהגדרת הירושלמי, בין “מושיב שומר” ל”דבר הגורם לגידול”.

במבט ראשון נראה שבמקור הראשון יש הפקעה של קבוצת המלאכות המותרות מן האיסור, ואילו במקור השני נראה שעוסקים במתיר, והדברים יבוארו ויבוררו בהמשך.

הדיון צריך להתחלק לשנים:

א. מה אופי היתר ה”תורת כהנים” והיקפו.

ב. מה אופי היתר אוקמי אילנא והיקפו.

אולי יש מקום לדון אם היתר ה”תורת כהנים” בנוי על אוקמי אילנא.

ב. אופי ההתר

1. דיון באופי היתר ה”תורת כהנים” והיקפו

שיטות הראשונים לפרשנות ההיתר מתפצלות לשתי קבוצות:

1. ההיתר הינו מצד אופי המלאכה.
2. ההיתר הינו מצד מיקום המלאכה (האם גם בשדה וגם בכרם או רק באחד מהם, גם בארץ וגם באילן או רק באילן).

א. מצד אופי המלאכה

הראשונים והאחרונים, שהסבירו את ההיתר מצד אופי המלאכה מתפצלים לארבע שיטות:

1. שיטת הר”ן, הנמוקי יוסף ורבינו יונתן מלוניל

ז”ל הר”ן[10]:

מה זריעה מיוחדת וכו’, פי’: והנך מלאכות דלעיל חשובות הן, ודי להן פעם אחת בשנה דומיא דזריעה ונטיעה, אבל קשקוש והשקאה דצריכות תדיר תדיר, לא מקרי חשובה עבודה (צ”ל עבודה חשובה) ומותר לעשותן[11].

(בנמוקי יוסף[12] וברבינו יונתן מלוניל[13] מובא הסבר זה בהיתר השקאה).

שיטת הר”ן וסיעתו מובנת היטב על פי הבנת גדרו של העשה – “שבת הארץ”. מלאכות שגרתיות מותרות מפני שנועדו לשמר את הקיים, מלאכות חד פעמיות אסורות מפני שנועדו לחדש ולהצמיח מעבר לקיים (להלן סברא זו תבואר ביתר הרחבה).

2. שיטת הנצי”ב בשאילתות

הנצי”ב[14] מסביר את שיטת השאילתות, שהוסיף בתחילת דבריו: “זרוע וזמור מיוחדין עבודה שבשדה” ולא כתב: “מיוחדין עבודה שבשדה ובכרם”, וז”ל הנצי”ב:

…אלא ה”פ דווקא מלאכה שמיוחדת לעבודת הקרקע לגדולין, משא”כ חפירה שאינה מיוחדת לשדה, דגם בחצר ובבית איתא לעשות גומא, וזהו דקדוק הלשון בסוף הברייתא: ‘אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בשדה ובכרם’, פי’ לאפוקי דבר שאין מיוחד לעבודה. אבל מדברי רש”י נראה דגריס ‘אף כל עבודה שבשדה ושבכרם’ משמע דממעט עבודה שאינה בשניהן. וכלשון רבנו ממש איתא שבת פ”ז ה”ב ובת”כ פרשת בהר: ‘מה הזרע והזימור מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן אף אין לי אלא עבודה בארץ ובאילן’ והיינו לאפוקי חפירות ונקעים למים, שהם דברים שנעשים שלא לעבודת הארץ אלא לתשמיש ולשתיה ג”כ.

הנצי”ב ממשיך להסביר ע”פ יסוד זה כמה דינים המותרים, כגון הרבצה או סיקול במקום פסידא לפי תוספות, ע”ש.

לענ”ד, סברת הנצי”ב קשה, דמאי נפקא מינא אם משתמשים באותה מלאכה גם לצורך שאינו חקלאי? סוף סוף כאן המלאכה נעשית לצורך חקלאי! וזו גופא תחילת הברייתא בתו”כ: “‘ושבתה הארץ’ יכול מלחפור בורות שיחים ומערות ומלתקן את המקואות, תלמוד לומר: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור…”. ברם, יש לדחות שדרשת התו”כ היא לגבי העשה ולא לגבי הלאו[15].

3. שיטת הריטב”א

מה זריעה מיוחדת פי’ שהיא עבודה רגילה וצריכה לשדות ולהשביח[16].

כלומר, לשיטת הריטב”א הדמיון לזריעה בא מצד הרגילות. לא ברור מה היא הגדרת רגילות, אולי עבודה רגילה היא עבודה שעושים בכל צמח, ולא רק במקרים ובתנאים מסוימים. יש להעיר שבריטב”א מצינו שמטרת העבודה היא להשביח.

4. שיטת החזו”א בריטב”א

…ולכאורה י”ל דר”ל שהיא עבודה בשדה או שהיא עבודה בכרם. ועוגיות אינן מועילות כלום לכרם ואינן אלא מקום הכשר לעבודה, וכן נקעים מים אינו אלא הכשר להשקות וכן קשקוש סתומי פילי. שוב ראיתי בריטב”א כן. (שביעית סימן י”ז סק”כ)

לענ”ד דברי הריטב”א אינם עולים בקנה אחד עם דברי החזו”א משתי סיבות:

א) הריטב”א גרס כגירסת רגמ”ה וסיעתו “זריעה בכלל היתה…” ולא “זריעה וזמירה”.

ב) החזו”א מדבר על הכשר לעבודה, דבר שאין לו זכר בדברי הריטב”א (אמנם מעין זה מצינו בשיטה לתלמידו של ר’ יחיאל מפאריס).

בנוסף לדעת הר”ן, הנצי”ב בשאילתות, הריטב”א והחזו”א משמע מתוספות רא”ש[17] שהדמיון בין כל המלאכות האסורות לבין זריעה וזמירה הוא מצד אופי המלאכה, וז”ל: “לאסור כל מלאכת שדה וכרם שהיא כעין זריעה וזמירה”. לא ברור מהי כוונתו של התוספות רא”ש במילה “כעין”.

ב. מצד מיקום המלאכה

שיטת רגמ”ה, רש”י, תוספות ור”ש בן היתום (מו”ק)

לשיטת אלו הראשונים, העבודה האסורה מדרבנן היא רק עבודה הנעשית גם בשדה וגם בכרם – כזריעה. וז”ל רש”י הנדפס במו”ק:

אף כל עבודה שהיא בשדה ובכרם. כגון כל הני פרטי. יצא קשקוש ועדור ומים בנקעים ועוגיות שאינן בשניהן.

יש מקום לדון האם נאסרות דווקא עבודות שהיו בימיהם בשדה ובכרם, או שההגדרות יכולות להשתנות.

תוספות על אתר מתיחס לפער בין מנהגי העבודה בימיהם, לבין זמן הגמרא, וז”ל תוספות:

וכל הני עבודות דלעיל נוהגות בין בשדה ובין בכרם. ואפילו שיש מהן שאין עתה נוהגין כן, י”ל שבמקומן היו עושין כך ורגילים לעשותן בשדה ובכרם.

(ד”ה “אף”)

בכ”ז עדיין לא ברור לגמרי האם הדין בעבודות אלה משתנה בגלל שאינן נוהגות כיום בשדה ובכרם, או שאינו משתנה (שיטת רש”י בע”ז[18] זהה לרש”י הנדפס בנדון זה).

אף הר”ח הלך בכיוון של מיקום המלאכה, ועיין בהערה בירור שיטתו[19].

ברור שלראשונים הנ”ל, שצמצמו את המלאכות האסורות למלאכות הנעשות גם בשדה וגם בכרם ניתן לאמר ששדה וכרם אינם אלא סימן שהמלאכות בעלות אופי של עבודה, ברם, ההגדרה הפורמלית מתיחסת למיקום המלאכות.

כל השיטות שהובאו לעיל לומדות שיש סוגי עבודות המותרות בשביעית מפסוק, בניגוד לרמב”ם שלדעתו כל המלאכות היו צריכות להאסר מעיקר הדין, אלא שיש סיבה מיוחדת שגרמה שלא יגזרו. את ההיתר מנמק הרמב”ם בהלכות שמיטה ויובל:

ומפני מה התירו כל אלה? שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו אלא על אלו שאין אסור מן התורה…

(פ” ה”י)

ברם, גם לרמב”ם, בסופו של דבר, אותן מלאכות לא נאסרו, כלשונו: “לא גזרו”. (נראה שדברי הרמב”ם יכולים לעלות בקנה אחד עם עקרון הגמרא במו”ק, שבמקום פסידא התירו מלאכות אלו אף ללא דרשת ה”תורת כהנים” המובאת אח”כ, ועיין לקמן).

ברור שלכל השיטות הנ”ל יש צורך לצמצם את המלאכות המותרות מפאת קושית הגמרא במו”ק:

וקשקוש בשביעית מי שרי? והא כתיב: ‘והשביעית תשמטנה ונטשתה’, ‘תשמטנה’ – מלקשקש ‘ונטשתה’ – מלסקל! אמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו, חד אברויי אילני וחד סתומי פילי. אברויי אילן – אסור, סתומי פילי – שרי.           (ג ע”א)

(אפשר להביא ראיה גם ממשנה ד’ בפרק שני האוסרת להשקות נטיעות אחרי ר”ה).

יוצא, איפוא, מפשטות הגמרא, שגם בקטגוריה של המלאכות המותרות הנלמדות מזריעה וזמירה, לא התירו אלא לאוקמי אילנא. ואולי יש להבין שאין כאן צמצום, אלא יש זהות גמורה בין ההגדרה של “עבודה שאינה בשדה ובכרם” לדין “אוקמי אילנא”, וכן משמע מרש”י כ”י בתחילת מו”ק, עיין בפרק הבא דיון בתחומים בהם נאמר דין אוקמי. (לשיטת רש”י וסיעתו הצמצום ברור, ברם לשיטת הר”ן והנצי”ב נצטרך לומר שכאשר המלאכה נעשית לאברויי, המלאכה מוגדרת כמלאכה ואולי כמלאכה חשובה). ניגש איפוא לברר את פרטי דיני “אוקמי” ו”אברויי”.

סיכום היתר “תורת כהנים”:

הדיון בהיתר ע”פ ה”תורת כהנים” מתפצל לשני כיוונים: מצד אופי המלאכה, ומצד מיקום המלאכה.

הכיוון הראשון מתפצל לארבע שיטות. הראשונה היא שיטת הר”ן ורבי יונתן מלוניל, שלדעתם מלאכות אשר נעשות פעם אחת בשנה מוגדרות ‘מיוחדות’, ורק הן אסורות. השיטה השניה היא שיטת הנצי”ב בשאילתות, שלפיה רק מלאכות אשר מיוחדות לשדה ואינן נעשות בשום מקום אחר, אסורות. השיטה השלישית היא שיטת הריטב”א, שאומרת שכל מלאכה “רגילה” שזקוקים לה בכדי להשביח את הקרקע, אסורה. השיטה האחרונה היא שיטת החזו”א בריטב”א, לפיה מלאכות שהן הכשר עבודה אסורות.

הכיוון השני הוא מצד מיקום המלאכה. לפי כיוון זה המלאכות האסורות הצטמצמו למלאכות שנעשות גם בכרם וגם בשדה, ולא מלאכות פרטניות לסוג שדה אחד.

 

 

2. דיון באופי היתר אוקמי אילנא והיקפו

א. התחומים בהם נאמר היתר – “אוקמי”

וקשקוש בשביעית מי שרי? והא כתיב: ‘והשביעית תשמטנה ונטשתה’, ‘תשמטנה’ – מלקשקש ‘ונטשתה’ – מלסקל! אמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו, חד אברויי אילני וחד סתומי פילי. אברויי אילן – אסור, סתומי פילי – שרי.           (ג ע”א)

רב עוקבא מחלק בין קשקוש של אברויי אילנא שאסור, לבין קשקוש של סתומי פילא שמותר.

יש לדון בשתי שאלות:

1. האם ישנו כלל שכל מלאכה שנאסרה, כאשר היא נעשית לאוקמי, תהיה מותרת, או שרק מלאכות ספיציפיות הותרו, משום שהן בלבד הוגדרו כ”אוקמי”?
2. אם ישנו כלל, יש לשאול ביחס לאלו מלאכות נאמר הכלל.

אפשר להעלות ארבע אפשרויות:

א. הכלל נאמר ביחס לכל המלאכות, בין דאורייתא ובין דרבנן.

ב. הכלל זהה לקבוצת המלאכות שאינן דומות לשדה ולכרם.

ג. רק ביחס למלאכות האסורות מדרבנן.

ד. רק ביחס לקבוצת המלאכות הנלמדות מן הפסוק: “והשביעית תשמטנה ונטשתה”.

רש”י כ”י בהסבר הברייתא זיהה את המלאכות המותרות עם דין “אוקמי”, אולם גם לדעת רש”י כ”י אין הכרח שרק המלאכות המוזכרות בברייתא מותרות, אלא שקבוצת המלאכות המותרות, אינן “אברויי” בדרך כלל. וכן מפורש בתוספות רא”ש[20], שקבוצת המלאכות המותרות מוגדרות כ”אוקמי”.

להלן נוכיח, שישנם ראשונים, שהבינו, שהיתר “אוקמי” נאמר גם על מלאכות דאורייתא. לדעתם, ברור שישנו כלל, שכאשר המלאכה אינה אלא ל”אוקמי” – המלאכה מותרת.

ההבנה הפשוטה של מבנה הגמרא במו”ק היא, שדין “אוקמי” נאמר רק ביחס למלאכות שאינן דומות לשדה וכרם, שהרי אם הכלל נאמר על כל המלאכות האסורות מדרבנן, אין נפקא מינא בין קבוצת המלאכות האסורות בגלל הדמיון לשדה ולכרם, לבין המלאכות המותרות, שהרי בשתי הקבוצות “אוקמי” – מותר, ו”אברויי” – אסור. ברם, ניתן לפרוך שבקבוצת המלאכות האסורות יש במלאכה משום “אברויי” בדרך כלל, בניגוד לקבוצת המלאכות המותרות, שבדרך כלל אינן אלא “לאוקמי”. כלומר, הכלל הקובע הוא “אוקמי” ו”אברויי”, והדרשה אינה אלא אסמכתא בעלמא. אפשר לדייק שיטה זאת ברש”י בע”ז[21]: “‘ומזהמין’ – כשיש מכה באילן, ונשרה קצת קליפתו, מדביקין שם זבל, וקושרין שלא ימות, ולא דמי האי ל’אין מזבלין’ (מו”ק ג’ ע”א) דהתם זיבול דקרקע, והויא עבודה שבשדה ושבכרם“. אולם ניתן לומר שלדעת רש”י ישנה זהות בין ההיתר של “אוקמי” לבין קבוצת המלאכות שאינן דומות לשדה ולכרם, ור”י לשיטתו עם רש”י כ”י הנ”ל.

גם בספר “הלכות שביעית”[22], מצמצם הרב בנימין זילבר את דין “אוקמי” רק ביחס לקבוצת המלאכות שאינן נלמדות משדה וכרם, וז”ל:

…דמלאכות ממש גם לאוקומי אסור, ולאו דוקא מלאכות המפורשות בתורה, אלא גם אלו שהם עיקרי המלאכות של שדה וכרם… ג”כ אסור, לפיכך אסור לזבל האילנות אפילו כדי לאוקומי…

וכן ה”מקדש דוד”[23] צימצם את היתר הפסידא בשיטת הרמב”ם רק לצורכי השקאה, וז”ל:

ודעת הרמב”ם דרק בית השלחין התירו, והנה לרמב”ם זה דהתירו בשביעית משום פסידא הוא רק בשביל השקאה וכמ”ש (בפ”א ה”י) ‘וימות כל עץ שבה’ וטעמא דרך להשקאה מהני ההתר משום פסידא משום דאדרבא התר של פסידא הוא דוקא במלאכה הרגילה בקרקע, שאם לא יעשה אותה יהיה פסידא כגון השקאה וצורכי השקאה, ומשום דהן רק מדרבנן ובמקום פסידא לא גזרו, אבל מלאכה שע”י איזה סיבה צריך לעשותה אף אם היא רק דרבנן כגון תולדה, לא התירוה במקום פסידא, דלא דמי למועד דכל דבר האבד מותר, דבשביעית רק במלאכות התמדיות באילן שיש בהם פסידא לא גזרו מתחילה.

אולם יש להעיר שבדעת הרמב”ם מסתבר שאין כלל של “אוקמי” – מותר ו”אברויי” אסור, אלא ישנן מלאכות שהותרו.

בר”ח בע”ז[24] מצינו את התר אוקמי ביחס לזיבול, אע”פ שזיבול נאסר בברייתא ב”תורת כהנים”, וז”ל הר”ח: “משקין את האילנות מים וזבל“. בשו”ת “משנת יוסף” דחה את הראיה מהר”ח, וז”ל: “אך גם זה אינו ברור, דשמא זיבול זה שהוא להשקות את האילן מים וזבל, אינו זיבול גמור, ואינו כדרך המזבלין את השדות, ולכן מותר כשהוא לאוקמי אילני”. וכן בר”ח במו”ק[25] התיר עישון אע”פ שהוא כלול בקבוצת המלאכות האסורות.

בספר “אמונת יוסף” על הירושלמי[26], מצמצם את דין “אוקמי”, רק לקבוצת המלאכות הנילמדות מן הפסוק: “והשביעית תשמטנה ונטשתה”, וז”ל:

…’ר’ שמעון אומר: אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית’. בגמרא מפרש טעמא מפני שהוא כמציל מפני הדלקה. וא”ת ומ”ט דת”ק, דפליג אדר’ שמעון ואסר ליטול את העלה מן האשכול בשביעית, הא אמרינן בפ’ ר’ ישמעאל דע”ז (דף נ’ ע”ב) ובפ”ק דמו”ק (דף ג’ ע”א) ‘אברויי אילן אסור, אוקמי אילן שרי’, והכא הואיל ואינו אלא כמציל מן הדלקה הרי אוקמי אילנא הוא, ואמאי אסור? וי”ל דעד כאן לא אמרו אוקמי אילנא שרי אלא בהנהו עבודות שאינן מיוחדות בשדה ובכרם דלא נאסרו מקרא ד’שדך לא’, אלא מקרא ד’תשמטנה ונטשתה’ דדרשינן בפ”ק דמ”ק (דף ג’ ע”א) ”תשמטנה’ – מלקשקש, ‘ונטשתה’ – ומלסקל’, אבל בשאר עבודות שנאסרו התם מאסמכתא דקרא ד’שדך לא’, לא מחלקינן בהו בין אברויי אילנא לאוקומי אילנא, וטעמא דלא שייכי האי חילוקא אלא בעבודות שנאסרו מקרא ד’תשמטנה ונטשתה’…

החזו”א[27] ראה במחלוקת הראשונים המובאת בריטב”א על מו”ק מחלוקת האם היתר אוקמי נאמר ככלל ביחס לכל המלאכות אם לאו, וז”ל:

ולענין גיזום, (למש”כ לעיל ס”ק ט”ו, דגיזום דשאר אילנות דרבנן), ניכוש זיבול עידור בתפו”ז שהעץ מפונק מאד והוא לפעמים נפסד ויבש במניעתן תלוי בפלוגתת הפוסקים דהריטב”א כתב בריש מו”ק דיש מפרשים הא דאסרה ברייתא ניכוש ושאר מלאכות היינו בבית הבעל, (נראה דהאי בית הבעל לישנא בעלמא, דלענין ניכוש ושאר מלאכות אין חילוק בין בעל לשלחין, אלא ר”ל כעין בית הבעל שאין כאן פסידא גמורה), אבל אם היא שדה הנפסדת במניעת מלאכות אלו שרי. והא דתנן פ”ב מ”י אין מכסחין באורז ופסקה הר”מ פ”א הט”ו, נראה דלא חשיב למניעתה הפסד גמור, וכן משמע שאם היה דין כולל, שאף במקום שנפסד לגמרי לא התירו שום מלאכה, לא אצטריך למתני כסוח באורז, וכ”מ בירושלמי פ”ב ה”ב בהא דמפרש טעמא דר”ש, דנוטל את העלה שהוא כמציל מן הדליקה, ופי’ הגר”א, משום הפסד שרי ר”ש, ואע”ג דפליגי רבנן לא מסתבר דפליגי ביסוד אי שרינן מלאכה דרבנן משום הפסד אלא פליגי בהכרעת שיעור הפסד. והריטב”א חולק וסבר דהוא טורח מרובה ולא התירו כמו מי קילון, והנה הריטב”א לשיטתו דלא התירו מי קילון בשביעית, אבל לדעת המתירים מי קילון בשביעית קם פירוש הראשון שהביא ריטב”א דבמקום פסידא הכל שרי, וכיון דקיי”ל להתיר מי קלון בשביעית כדעת הר”מ וסיעתו קם דינא דבמקום פסידא שרי, והנה הנ”י ג”כ כתב דדוקא השקאה שריא דאינה מלאכה חשובה וכמש”כ סי’ י”ז ס”ק כ’. אבל, מדברי הרמב”ם משמע דזה שהתרנו השקאה הוא משום פסידא ובשאר מלאכות אין פסידא, והוא כרבנו, שלא נודע לנו שמו, שהביא ריטב”א וכ”ד הר”ש פ”ב מ”ב שכתב ‘ואפילו בשביעית עצמה’ וכו’, משמע התם דשרי כגון להשקות כו’ ור”ל דמשמע התם דמתירין כל תולדות משום הפסד כמו השקאה…

כמו”כ ניתן להביא ראיה שהיתר אוקמי נאמר ביחס לכל המלאכות מהמהרי”ט[28] שקישר את הגמרא בסנהדרין[29] המתירה אפילו זריעה משום ארנונת המלך להיתר של מלאכות דרבנן משום הפסד.

וכן בשו”ת מהרי”ל דיסקין[30] התיר ניכוש משום פסידת האילן, וכן נראה בשבת הארץ[31].

ב. האם ההיתר מוסכם על הכל

המקור בבבלי לדין אוקמי ואברויי נמצא בשני מקומות.

א. הגמרא במו”ק הנ”ל.

ב. גמרא בע”ז:

…מ”ש זיהום דשרי, ומ”ש גיזום דאסור? מי דמי? זיהום אוקמי אילנא – ושרי, גיזום אברויי אילנא – ואסור. ואלא זיהום אזיהום קא קשיא ליה: דקתני – ‘מתליעין ומזהמין בשביעית’, ורמינהי – ‘מזהמין את הנטיעות וכורכין אותן וקוטמין אותן ועושין להם בתים ומשקין אותן עד ר”ה’. ‘עד ר”ה’ אין, בשביעית לא! ודילמא כדרב עוקבא בר חמא, דאמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו, חד לאברויי אילנא – ואסור, וחד לסתומי פילי – ושרי. ה”נ תרי זיהמומי הוי, חד לאוקומי אילני – ושרי, וחד לאברויי אילני – ואסור…       (נ ע”ב)

מקור מקביל נמצא בירושלמי בשביעית[32], אולם הירושלמי חלוק על הבבלי, ומעמיד את הברייתא “מזהמין בשביעית” אליבא דרבנן ואת המשנה אליבא דרבי, ולא כבבלי שחילק בין תרי זהמומי. בהמשך הירושלמי שם ישנו דיון בשיטת רבנן המתירים זיהום, וז”ל:

מה בין המזהם לעושה לה בית? המזהם אינו אלא כמושיב שומר, בית עושה לה צל והיא גדלה מחמתן.

פשטות דברי הירושלמי הוא שאותו זיהום שרבי אסר רבנן התירו, ובירושלמי הגדירו רק כמושיב שומר. יוצא אפוא פשטות דברי הירושלמי שבהיתר “אוקמי אילנא” נחלקו רבי ורבנן, והדין אינו מוסכם על הכל – בניגוד לשיטת הבבלי. ע”פ הנ”ל נראה שהמשך דיון הירושלמי הוא רק אליבא דרבנן, ואילו אליבא דרבי הכל אסור. וזה לשון הירושלמי:

…תמן תנינן: המבקע בזית – לא יחפה בעפר אבל מכסה באבנים ובקש. ר’ ייסא אמר ר’ אבינא: מה בין קשין מה בין עפר? קשין – אינו אלא כמושיב שומר, עפר – עושה לה טינה והיא גדלה מחמתו.

(עיין להלן ש”מרכבת המשנה” ו”פאת השולחן” והחזו”א סוברים שגם לשיטת רבי לפי הירושלמי אוקמי אילנא מותר, ונחלקו בנקודות אחרות).

הרמב”ם[33] הביא את דין זיהום ולא חילק בין תרי זהמומי. ה”לחם משנה”[34], הפר”ח, “מרכבת המשנה”, “פאת השולחן”, והחזו”א הקשו מהסוגיא הערוכה בבבלי שאכן חלקה בין תרי זהמומי, ותרצו ע”פ הנ”ל שהרמב”ם הסביר בעקבות הסוגיא בירושלמי ופסק כרבי. ברם, עדיין יש מקום לדון האם הרמב”ם הסביר שאליבא דרבי אין בכלל חילוק בין אוקמי ואברויי, או שהחילוק מצומצם. לכאורה ישנן שתי ראיות שהרמב”ם מחלק בין אוקמי לאברויי:

א. …והמקשקש בזיתים, אם להברות את האילן – אסור, ואם לסתום את הפצימין – מותר.

(הלכות שמיטה ויובל פ”א ה”ז)

ב. המבקיע בזית ליטול עצים לא ירפה מקום הביקוע בעפר מפני שהיא עבודה, אבל מכסה באבנים או בקש.            (הלכות שמיטה ויובל פ”א הי”ט)

(עיין בדיון בשיטת “פאת השולחן” שניתן לדחות את הראיה השניה, ולומר שהדבר אינו מדין אוקמי).

“פאת השולחן”, “מרכבת המשנה”, החזו”א וה”צפנת פענח” הבינו שעקרונית לדעת הרמב”ם ישנו חילוק בין אוקמי אילנא לאברויי אילנא, אלא שזיהום שאני.

בהסבר מחלוקת רבי ורבנן בזיהום נחלקו הדיעות לחמש שיטות:

א. שיטת “מרכבת המשנה”[35]

רבי ורבנן אינם חולקים בשאלה האם מתירים אוקמי, אלא מחלוקתם בהגדרת זהום, וז”ל: “וסובר רבי דה”ל אברויי אילנא”.

מהמשך דברי “מרכבת המשנה” משמע שמחלוקת רבי ורבנן היא בדבר שהוא גם אוקמי וגם אברויי.

ב. שיטת “פאת השולחן”[36]

בעבודות הנעשות בגוף האילן אין חילוק בין אוקמי אילנא לאברויי אילנא, וכל החילוק נאמר רק על עבודות שלא נעשות בגוף האילן. את הלכה יט באר “פאת השולחן” בעקבות הר”ש והרא”ש, שהסבירו ע”פ הירושלמי שיש לחלק בין מושיב שומר לעושה לה טינה וגדילה מחמתן.

ג. שיטת החזו”א[37]

…ואפשר משום דגזרינן משום זיהום דאברויא.

הגזירה מובנת היטב, אם החילוק בין “אוקמי” ל”אברויי”, הוא בין מלאכה למלאכה, ולא בתוך מלאכה ספציפית.

ד. שיטת ה”צפנת פענח”[38]

והנראה מדברי רבנו ז”ל דגבי נטיעות הוי אברויי – ואסור, וגבי אילנות הוי אוקמי – ושרי, ולכך נוקט כאן בהלכות שמיטה ויובל רק נטיעות.

ה. שיטה חדשה

ניתן, לענ”ד, להסביר שבנטיעות ישנו דין מיוחד לפיו לא הותר בהן אוקמי, ועיין לקמן בדיון על השקיה, סברת החילוק בין נטיעה לאילן.

אולם יש להעיר, שברמב”ם לא מצינו את דין “אוקמי”, ככלל שעל פיו אפשר להתיר מלאכות שבדרך כלל נאסרות, אלא כהיתר למלאכות ספציפיות, שמעיקרן הוגדרו כמותרות. צ”ע האם לרמב”ם ישנו גם כלל שכל מלאכה שנאסרה תותר בתנאים של “אוקמי”. ברם, העדר הכלל מן הרמב”ם אינו ראייה, מפני שדרכו של הרמב”ם להביא את ההלכות מן הבבלי ומן הירושלמי, ולא להופכם לכללים, ומן ההלכות ניתן להסיק כלל.

סיכום התחומים בהם נאמר היתר “אוקמי” ורמת ההסכמה בין כל הצדדים:

הפוסקים נחלקו בהיתר אוקמי, האם ניתן להגדיר אותו ככלל לפיו ברגע שמלאכה נעשתה לאוקמי היא מותרת, או שרק מלאכות מסוימות הוגדרו כאוקמי.

גם בשיטות שהסכימו שניתן להגדיר את “אוקמי” ככלל, ישנה מחלוקת ביחס לאלו מלאכות ניתן לומר כלל זה.

1. 1. כל המלאכות, כולל מלאכות דאורייתא.
2. רק המלאכות שאינן דומות לשדה וכרם.
3. רק מלאכות האסורות מדרבנן.
4. רק לגבי המלאכות הנלמדות מהפסוק “והשביעית תשמטנה ונטשתה”.

כמו כן, מפשטות דברי הירושלמי נראה, שהיתר אוקמי אילנא הינו מחלוקת רבנן ורבי, וישנם חמישה דרכים לבאר את דעותיהם בדרך אחרת כך שלא יחלקו בהיתר אוקמי.

ג. אופיו של היתר אוקמי אילנא

בשאלת גידרו של “אוקמי אילנא” מצינו שתי שיטות בראשונים.

א. מלאכה שהיא לאוקמי אינה מוגדרת כלל כמלאכה (רש”י כ”י ופאה”ש ברמב”ם).

ב. מלאכה שהיא לאוקמי מוגדרת כמלאכה, אלא שבגלל פסידא התירו (רש”י הנדפס והרמב”ם בפשטותו). ישנן כמה נ”מ, ועיין בהמשך.

מקור המחלוקת נעוץ בהסבר מבנה הגמרא במו”ק[39], המורכב מחמישה שלבים:

שלב א’: קושיה על המשנה המתירה להשקות את בית השלחין במועד ובשביעית, כאשר ביחס למועד מבינה הגמרא את ההיתר כמבוסס על כך שהאיסור נובע מטרחא ובמקום פסידא התירו רבנן. ביחס לשביעית מתקשה הגמרא מפני שבין אם נאמר שהשקאה חייבת מדין זורע ובין אם מדין חורש, בשביעית שניהם אסורים מדאוריתא. נקודת ההנחה שמונחת בקושיה היא שלא ניתן להתיר איסור דאוריתא במקום הפסד.

שלב ב’: אביי מתרץ שמדובר בשביעית בזמן הזה, אליבא דרבי הסובר ששביעית בזמן הזה מדרבנן, וממילא זהה דין שביעית לדין מועד, וכדברי רש”י הנדפס שם: “ורבי היא – דאמר דהוא מדרבנן, ומילתא דפסידא שרו רבנן”. יוצא איפוא לשיטת אביי שהיתר השקאה בנוי על דין פסידא. (יש להעיר שהמונח “פסידא” לא מופיע בגוף דברי אביי.)

שלב ג’: רבא מתרץ ע”פ אותו עקרון שרק מלאכות מדרבנן ניתן להתיר בשביעית, אלא שבמקום לצמצם שכל דין שביעית בימינו הוא מדרבנן, רבא מצמצם את המלאכות האסורות בשביעית מדאוריתא, וז”ל:

רבא אמר: אפילו תימא רבנן, אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא, דכתיב: ‘ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע’ וגו’. מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימרא דאהני תולדות מחייב, אאחרינתא לא מחייב…

שלב ד’: בעקבות דברי רבא מקשים מהברייתא בתו”כ הדורשת מהפסוקים עוד מלאכות האסורות ולא רק שני אבות ושתי תולדות, ומתרצים שהברייתא מודה לעקרון שרק ארבע מלאכות אסורות מדאוריתא, אלא שהדרשה אסמכתא בעלמא. בתוך הדרשה מבואר סוג מלאכות המותרות מפני שאינן עבודות שדה וכרם, ועיין לעיל בתחילת המאמר דיון בזה.

בכל השלבים עד כה על מנת להתיר היה צורך בשני תנאים:

א. שרמת המלאכה תהיה מדרבנן ולא מדאוריתא.

ב. שתהיה סיבה של פסידא.

זאת מלבד סוף הברייתא העוסקת בשדה וכרם, לפיה ישנה קטגוריה של מלאכות שכלל לא נאסרו.

שלב ה’: בעקבות הברייתא המתירה קשקוש בשביעית מקשה הגמרא:

וקשקוש בשביעית מי שרי? והא כתיב ‘והשביעית תשמטנה ונטשתה’, ‘תשמטנה’ – מלקשקש ‘ונטשתה’ – מלסקל! אמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו, חד אברויי אילנא וחד סתומי פילי. אברויי אילן – אסור, וסתומי פלי – שרי.

בשלב זה נחלקו הראשונים דלעיל. שיטת רש”י כ”י על מו”ק מזהה את ההגדרה של עבודות שאינן בשדה ובכרם עם אוקמי אילנא, וז”ל: “…אבל קשקוש ועוגיות אינן עבודה לא בכרם ולא בשדה דאינן משבחין, אלא אוקמי אילנא בעלמא הוא וכו’…”, וכן רש”י כ”י בהמשך המסכת[40]: “…השקאה אינה עבודת קרקע בשביעית”. כמו”כ רש”י בע”ז[41] מתיחס למושג “עבודת קרקע”, וז”ל: “…מלאכה שהיא עבודת קרקע אסר רחמנא והני לאו מלאכת קרקע נינהו דאוקמי אילנא בעלמא הוא ואין משביחו לאילן אלא מעמידו בכמות שהוא”.

לדידה של שיטה זו רב עוקבא חזר בו משתי נקודות ההנחה, וסובר שאוקמי מותר מצד עצמו גם ללא פסידא, אולי גם במלאכות דאורייתא, מפני שאינו עבודה, וההיתר מזוהה עם אי הדמיון לשדה וכרם.

רש”י הנדפס[42], לעומת זאת, מזהה את דין אוקמי עם דין פסידא, וז”ל: “סתומי פילי – שמסתם בקעים של אילן. שרי – דאית בה משום פסידא“. זוהי לכאורה פשטות שיטת הרמב”ם[43]: “מפני מה התירו כל אלה? שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה…”. לדידה של שיטה זו, רב עוקבא עקבי לעקרון שהמלאכות המותרות מותרות רק מפני פסידא.

סיכום המחלוקת בהסבר אופיו של היתר אוקמי: ישנן שתי שיטות בראשונים בביאור גידרו של היתר אוקמי. הראשונה סוברת שמלאכה שהיא לאוקמי אינה מוגדרת כמלאכה, ואילו השניה סוברת שמלאכה המוגדרת כאוקמי הינה מלאכה, אלא שהתירו מחמת הפסידא הכרוך באי עשית מלאכה זו. מקור המחלוקת נעוץ בניתוח הסוגיה, המורכב מחמישה שלבים, שבבאור סופו של השלב החמישי השיטה ראשונה סוברת שרב עוקבא חזר בו מנקודות ההנחה שההיתר הוא משום פסידא וסובר שאוקמי מותר מצד עצמו, ואילו השיטה השניה סוברת שיש לזהות בין פסידא להגדרה החדשה “אוקמי”.

הסבר שיטת הרמב”ם כשיטה המורכבת משתי השיטות הנ”ל

נלענ”ד שניתן להסביר בשיטת הרמב”ם שהיתר פסידא הוא היתר מצד הלאו, וממילא לא שייך אלא במלאכות מדרבנן, משום שמלאכות דאוריתא אינן מותרות מפני פסידא כפשטות הגמרא במו”ק. היתר אוקמי, לעומת זאת, מובן כאי עבודה מצד העשה של שביתת הארץ. והדברים מסתברים, מפני שתוכן העשה הוא “שבת הארץ”, וכאשר המצב הוא “אוקמי” העשה אינו מופרע, מפני שהארץ שובתת. בדרך זו ניתן להסביר את שיטת הרמב”ם בהיתר אוקמי אילנא ואת שיטת הרמב”ם במלאכת חורש, כפי שנבר מיד.

בתורה נאמר[44]: “ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבת בחריש ובקציר תשבות”. במשנה בשביעית[45] נחלקו ר’ עקיבא ור’ ישמעאל בשאלה האם הפסוק עוסק בשבת בראשית, כדברי ר’ ישמעאל, או בדין תוספת שביעית, כדברי ר’ עקיבא. הרמב”ם[46] פסק כדברי ר’ ישמעאל, שתוספת שביעית נלמדת הלכה למשה מסיני, (ובכל זאת הביא את הפסוק הנ”ל בתחילת הלכות שביעית[47], ואכמ”ל בתרוץ הענין[48]). מכל מקום יוצא לכאורה פשוט בשיטת הרמב”ם שחרישה בשביעית אסורה מדאוריתא. וכן כותב הרמב”ם בספר המצוות[49]: “היא שציוונו לשבות מעבודת הארץ בשנה השביעית, והוא אומרו יתברך ‘בחריש ובקציר תשבות'”. כמו כן ניתן להביא ראיה מעצם דין תוספת שביעית, האוסר חרישה ערב שביעית מהלכה למשה מסיני שלשים יום קודם ראש השנה. אם בערב שביעית חרישה אסורה ק”ו בשביעית עצמה כשיטת הרמב”ם[50] הפוסק את דין תוספת שביעית כהלכה למשה מסיני.

מאידך הרמב”ם פוסק:

אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה, ועל הקצירה או על הבצירה ואחד הכרם ואחד שאר האילנות. וזמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה. ולמה פרטן הכתוב? לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות. כיצד? החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ… מכין אותו מכת מרדות מדבריהן. (פ”א הלכות ב’- ד’)

לכאורה מובן מהרמב”ם שאיסור חרישה אינו אלא מדרבנן. הראיה החזקה ביותר לכך היא מפ”א ה”י, שם לאחר שהרמב”ם מונה כמה מלאכות כגון השקיה ועשית עוגיות לגפנים וכדו’ המותרות בשביעית, הוא מנמק:

ומפני מה התירו כל אלה? שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה. והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו. שאין אסור מן התורה אלא שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שבארנו.

יוצאת, איפוא, סתירה מפורשת בדברי הרמב”ם האם חרישה אסורה מדין תורה או מדרבנן. ועיין בדברי פאה”ש וערוה”ש ועוד אחרונים שיישבו בדרכים שונות את הרמב”ם.

“ערוך השלחן העתיד”[51] מתרץ:

ויראה לי דאע”ג דמלקות ליכא רק באלו הד’ מלאכות, מ”מ איסור עשה יש בכל המלאכות, דהרי בקרא ד’ושבתה הארץ’ נכללו כל המלאכות. וזה שאמרו שם דקרא אסמכתא בעלמא, זהו מה שריבה התו”כ ללאוין. ואין הכוונה שרק מדרבנן אסורים, אלא שמדרבנן יש גם איסור לאו.

וראיה לזה, דהא שם במו”ק פליגי בחרישה בשביעית אם לוקה אם לאו, וקי”ל דאינו לוקה דכן פסק הרמב”ם, משום דר’ יוחנן בירושלמי ס”ל כן. והא להדיא כתיב ‘בחריש ובקציר תשבות’ ולר”ע אשביעית קאי! אלא וודאי דלא פליגי אלא לענין מלקות, אבל עשה לכ”ע יש, ואף לר’ ישמעאל מקרא ד’ושבתה הארץ’ ה”נ בכל מלאכת קרקע, דכן משמע להדיא שם דשארי מלאכות וחרישה שוים הם, אבל ברמב”ם פ”א ה”י לא משמע כן, ע”ש.

מצינו לזה מקור בירושלמי בכלאים, שם נחלקו האמוראים בהסבר שיטת ר’ יוחנן הסובר שאין מלקות על חרישה, וז”ל הירושלמי:

א”ר בא קרתיגייא: טעם דרבי יוחנן ‘שש שנים תזרע שדך’ לא בשביעית? ‘ושש שנים תזמור כרמך לא בשביעית’? כל לא תעשה שהוא בא מכוח עשה – עשה הוא, ועובר בעשה. ר’ ירמיה אמר: עובר בעשה, ור’ יוסי אמר: אפילו עשה אין בו. (ריש פרק ח’)

 

וכמו”כ מצינו ברמב”ן בפרושו לתורה:

…וכן ‘שבת שבתון יהיה לארץ’ שבת של מנוחה שלא יחרוש ולא יעבוד אותה כלל…

(ויקרא כ”ג, כד)

לכאורה באמת בתחילה הרמב”ם אינו אומר ששאר המלאכות אסורות מדרבנן, אלא כל הדיון ברמב”ם הוא לגבי המלקות, וגם בהלכה ב’ כאשר הרמב”ם מדבר על ארבעת המלאכות אינו אומר: “אינו אסור מן התורה אלא אלו המלאכות”, אלא “אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה וכו’…”, ומסתברים דברי ערוה”ש, וכמו”כ נמצא בחזו”א[52] לגבי חרישה.

אלא שעדיין קשה מה ש”ערוך השלחן” עצמו הקשה, שבהלכה י’ הרמב”ם כותב דברים ברורים מאוד “שאין אסור מן התורה אלא …”, ויותר מזה קשה מדוע הרמב”ם ממתין עד הלכה י’ להשמיע לנו דין כל כך יסודי, והרי מקומו היה לפני פרוט כל המלאכות האסורות מדרבנן!

ברם, לפי דרכנו לעיל בשיטת הרמב”ם באוקמי אילנא, שמצד העשה יסוד הפטור הוא אי עבודה, מפני שכאשר הארץ נשארת ללא שינוי אז אין פגיעה בשבת הארץ, ממילא אין צורך בנימוק מדוע ישנן מלאכות המותרות בשביעית מצד אוקמי אילנא, שהרי מלאכות שמוגדרות כאוקמי אינן בעייתיות מצד העשה של השביתה אלא מצד הלאו. יש צורך בנימוק של פסידא מפני שהלאו ביסודו מוטל אקרקפתא דגברא כאיסורי מלאכה בשבת, וממילא הלכה י’ מנמקת את ההיתר מצד הלאוין, ובלאוין מובן צימצום הרמב”ם: “אין אסור מן התורה אלא שני אבות…”, כנלע”ד, ועדיין צ”ע[53].

יש להוסיף שברמב”ם סוף פ”א ישנה קטגוריה נוספת המופקעת משם מלאכה בגלל אופי הפעולה. הסבר לקטגוריה הנוספת ניתן לראות בדיון בשיטת “פאת השולחן” לגבי אוקמי אילנא בגוף האילן.

כל הנ”ל כתבתי בצעירותי ועתה נראה לענ”ד שהנ”ל יפה אך אינו אמת בשיטת הרמב”ם, ובבאור שיטת הרמב”ם לענ”ד צריך לבאר באופן אחר.

הרמב”ם בהלכה הראשונה מהלכות שביעית אינו מצמצם את העשה והלאו למלאכות מסוימות, וז”ל הרמב”ם:

מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית, שנאמר: ‘ושבתה הארץ שבת ליי’ ונאמר ‘בחריש ובקציר תשבות’. וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר: ‘שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור’.

לענ”ד הרמב”ם כולל את כל המלאכות ביחד כפשט הברייתא ב”תורת כהנים” הנ”ל, ועל כל המלאכות שהתרבו בברייתא בדרשה עובר לפי הרמב”ם בלאו ועשה מדאורייתא.

לדעת הרמב”ם ישנה סמטריה בין הלאו ובין העשה, וגם הלאו מוגדר על פי העשה, הן מבחינה מהותית – שיסודו של הלאו הוא פגיעה בשבת הארץ ולכן דיני הגברא ניגזרים משביתת הארץ, והן מבחינת גדריו ההלכתיים.

לענ”ד טעיתי בצעירותי כאשר הושפעתי מדעת גדולי האחרונים הנ”ל שזיהו את דעת הרמב”ן, שאכן ראה בעשה ענין כללי החורג מהלאוין, עם דעת הרמב”ם.

אלא שלכאורה הלכה ב’ ברמב”ם קשה:

אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות.

וכן שאר ההלכות הנ”ל שצימצמו את איסורי התורה רק לארבע מלאכות.

לענ”ד המונח: “מן התורה” הוא דבר המפורש בתורה ולא הנדרש בדרשה, ואכן לפי הרמב”ם גם שאר המלאכות אסורות מן התורה, אלא שאין לוקין עליהם מן התורה מפני שאינם מפורשים בה.

המיוחד בזריעה, זמירה, קצירה ובצירה הוא שבהם בכל מקרה ישנה פגיעה בשבת הארץ.

בזריעה, בקצירה ובבצירה הסברה פשוטה. בזמירה לענ”ד המדובר בזמירה בגפן, שבכל מקרה יש בה פגיעה בשבת הארץ משום שתפקידה הוא לשפר את צמיחת הגפן בעונה הבאה. בדיוני האחרונים בשאלה האם זמירה לאוקמי מותרת מן התורה לפענ”ד זמירה לאוקמי אינה זמירה, ואכמ”ל בגדר זמירה.

לאור זה אפשר לבאר שאותן מלאכות שהותרו עד ה”י ברמב”ם מפני שהן אינן אברויי הם אינן כלולות באיסור.

ד. הגדרת “אוקמי אילנא” ו”אברויי אילנא”

ישנן ארבעה שיטות בהגדרת “אוקמי אילנא” ו”אברויי אילנא”:

1. אם דוקא שלא ימות או גם שלא יתקלקל

לכאורה נראה שהדבר תלוי בשאלת יסוד הפטור. אם אוקמי אילנא כלל אינה מלאכה, אין נפקא מינה אם מדובר שלא ימות או שלא יתקלקל, סוף סוף כל זמן דליכא אברויי היא אינה מלאכה. אם יסוד ההיתר בנוי על פסידא, יש מקום לדון מה רמת הפסידא בה התירו.

לכאורה קשה מרש”י הנדפס הסובר שאוקמי אינה מלאכה, ובע”ז[54] כתב: “אבל סכין שמן לגיזום כדי שלא ימות האילן”, אלא שבהמשך רש”י משמע שאין צורך במניעת מיתה דוקא, וז”ל: “…ואין משביחו לאילן אלא מעמידו בכמות שהוא”. הרב טיקוצ’ינסקי מסביר את רש”י: “ובכלל קלקול נקרא גם מיתה, על דרך שאמרו בכלים[55] ‘שבירתן זוהי מיתתן'”. עיין בשו”ת מהרי”ל דיסקין[56] שדייק מרש”י ע”ז דווקא שלא ימות ומרש”י הנדפס על מו”ק להיפך, ברם מסתבר כהסבר הרב טיקוצ’ינסקי לעיל והחזו”א המובא לקמן. ברם, על צד הסבר הפסידא יש עוד לברר מה רמת הפסידא.

מלשון הרמב”ם[57] משמע דוקא מיתה ממש: “שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה“.

ברם, גם ברמב”ם החזו”א צימצם את הגדרת הפסידא, וז”ל:

ונראה דהא דכתב רבנו ‘ותעשה הארץ מלחה וימות כל עץ’ אין הכונה דתיבש העץ ולא תעשה פרי לעולם, אלא ימות בשנה זו ולא יבשיל פרותיו. ומצינו איוב י”ד ‘ובעפר ימות גזעו. מריח מים יפרח’ וגו’…                (שביעית כ”א י”ד)

מהמבי”ט[58] משמע מפורש שגם הפסד שלא יתקלקל מותר, וז”ל:

…ולענין השקאת ירקות ועשבים כמו חבצלת השרון ודומיהם, הא תנן ריש מו”ק ‘משקין את בית השלחין במועד ובשביעית’, וכיון דתני להו בהדי הדדי משמע דכל מה שמותר להשקות במועד מותר להשקות בשביעית, וכל הני מותר להשקות בחו”ה דאיכא בהו פסידא וכן בשביעית, ולא שני לן בין פסידא רבה לפסידא זוטא דכל מה שיפסד אם לא ישקנו הוי פסידא, דהא לא חלקו בין פסידת ירקות דהוי דבר מועט לפסידת אילנות דהוי הפסד מרובה, דכיון דיפסד בכל אם לא ישקנו לא מפלגינן ביניהו, והתר זה לכו”ע אפילו למאן דסבר דשביעית בזמן הזה דאוריתא…

אולם אין להביא מהמבי”ט ראיה אלא למלאכות כעין השקאה שהותרו במפורש, או כלשון הרמב”ם “לא גזרו”, וצ”ע מה יהיה הדין במלאכות שנאסרו מדרבנן ולא נאמר בהן היתר מפורש, ובמצב מסוים קיים בהם דין אוקמי מפני הפסד.

כמו”כ ראיית המבי”ט מירקות דהוי פסידא זוטא נופלת לשיטת הרב ברש”י הנדפס וברמב”ם, שירקות לא הותרו כלל אלא מחמת פסידא של הקרקע. אלא נראה שהמבי”ט חולק על הבנת הרב ברמב”ם וברש”י הנדפס. (עיין בדיון על השקאה בשביעית ובדיון על אוקמי אילנא בפרות).

לגבי מלאכות האסורות מדרבנן מובא במדריך שמיטה לחקלאי[59] שיטתו של הגר”ש ישראלי שליט”א להלכה:

על כן במלאכות הנצרכות לגידולי העץ ובלעדיהן יגרם נזק לאילן כך שהחזקתו בשנים הבאות לא תהיה כדאית, אין לך הפסד גדול מזה ומותר. וכן הורה הגר”ש ישראלי שליט”א שהגדרת כדאיות כאן תהיה על פי התנאים שבהם יהיה מותר על פי ההלכה לעקור את המטע.

שיטתו צריכה בירור:

א) מנין שהגדרת פסידא לפי התנאים בהם מותר לעקור את המטע?

ב) אפילו לרמב”ם, שהגדיר בצורה קיצונית “שלא תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה”, כלומר שבעקבות הסיבה הזו המלאכות הנ”ל לא נאסרו (כלשון הרמב”ם “לא גזרו”), נראה לחלק בין מלאכות שמראש לא גזרו בהם לבין מלאכות שמעיקר הדין נאסרו, ובתנאים מסוימים מותרים מפאת פסידא, וניתן לומר שצריך רמה גדולה יותר של פסידא במלאכות שמעיקר הדין נאסרו.

ברם ההגדרה הנ”ל צ”ע. כמו כן ניתן לדחות את החילוק בין מלאכות שלא גזרו לבין מלאכות שעקרונית נאסרו, מפני שהרמב”ם בה”י כותב: “…והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם”. (ועיין גם בדיון בשאלה מה הם סוגי איסורי הדרבנן בהם נאמר היתר אוקמי וביחוד בחזו”א המובא שם[60]).

2. מלאכה שיש בה גם אוקמי וגם אברויי

עיין לעיל בדיון אם אוקמי אילנא מוסכם על הכל, ש”מרכבת המשנה” הבין שנחלקו בזה רבי ורבנן בירושלמי בפרק ב’ אם אוקמי אילנא שיש בו גם אברויי מותר אם לאו, והרמב”ם פסק כרבי שאסור.

נראה שיש לתלות את השאלה מה הדין באוקמי שהוא גם אברויי בשאלת יסוד פטור אוקמי אילנא. אם אוקמי אינה מלאכה, אזי כאשר יש גם אברויי – המלאכה מוגדרת כמלאכה. ברם, אם הפטור נובע מחמת פסידא וישנה רמה של פסידא המתירה, אין לנו לאסור אם יש גם אברויי, דסוף כל סוף המתיר נמצא.

רש”י בע”ז מגדיר אוקמי אילנא “מעמידו בכמות שהוא”, כלומר שכל מעשה שיעבור את ה”כמות שהוא” יאסר, גם אם יש בו אוקמי. רש”י לשיטתו בנדפס סובר שיסוד הפטור הוא שעבודה אינה מלאכה. כמו”כ ניתן להביא ראיה מרש”י בע”ז המסביר את כל המלאכות המובאות במשנה בשביעית[61] שמותרות עד ר”ה: “…ואע”פ שעבודת האילן אסור שלשים יום לפני ר”ה, הכא שרי שלא ימותו הנטיעות, דהנך שלשים יום מדרבנן הן, והכא לא גזור”. לכאורה אם מדובר שלא ימותו גם בשביעית מותר, דהא לאוקמי אילנא מותר! אלא נראה לפרש שמדובר במשנה במקרים שיש באוקמי גם אברויי אילנא, ומטעם אוקמי אין להתיר. ברם, גם לדעת רש”י ניתן לומר שכל היסוד שאוקמי מותר רק במעמידו בכמות שהוא נאמר במלאכות דאורייתא, אבל מלאכות דרבנן שיש פסידא באי קיומן לא נאסרו כלל וכלל, גם אם יהיה בזה גם אברויי.

מלשון הרב “בשבת הארץ” משמע שאוקמי שיש בו גם אברויי מותר, וז”ל:

בתים לעשות צללים על הנטיעות להגן עליהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. גם בזה נראה שאין האסור כ”א באופן שאין בזה הכרח לאוקמי אילנא כ”א לאברויי ולהוסיף שבח וכו’…                                          (פ”א ה”ה)

יוצא במפורש שהאסור רק במקום שיש רק אברויי.

כמו”כ ניתן להביא ראיה מ”תפארת ישראל” על המשנה[62] שאוקמי שיש בו גם אברויי שרי (עיין להלן).

ברם, החזו”א[63] מסביר שזו מחלוקת ת”ק ור”ש בשביעית פרק ב’ מ”ב, והלכה כת”ק דאסור. לענ”ד הסבר החזו”א קשה, מפני שאין בהורדת עלה יבש “שהוא כמציל מן הדלקה[64]” אברויי אילנא (ועיין שם בירושלמי).

3. הגנה מפני נזק שבכללות הטבע

ה”תפארת ישראל על המשנה: “מזהמין את הנטיעות וכורכין אותן ועושין להם בתים[65]” וכו’ מפרש:

כורכו במטלית להגינו מחמה וצנה וישביח. ואי”ל א”כ ה”ל אוקמי אילנא דשרי. י”ל כל שמעכב היזק שבכללות הטבע כצנה וחמה ורוח הו”ל כאברויי אילנא ודו”ק.

אם כן לדעת התפא”י מלאכה שמטרתה הגנה מפני תופעות טבע נחשבת לאברויי אילנא ואסורה, וכן פסקו בעקבותיו הרידב”ז והרב טיקוצינסקי.

הרידב”ז ב”בית רידב”ז” חולק על החידוש של בעל “פאת השולחן” שמלאכות הנעשות בגוף האילן אסורות גם לאוקמי (עיין להלן), ומסביר שגם לדעת הגר”א בע”ז שם הגנה מהטבע נחשבת לאברויי:

…ופריך אח”כ מזיהום אזיהום דומיא דמשנה וברייתא אהדדי, הרי דהמשנה לא מחשב לזיהום לאוקמי, משום דיצילו מן ההפסד שלפי חוק הבריאה כמו שכתב התפא”י ז”ל וכו’… ודוקא שמצילו מן הפסד שבא על ידו כמו דלאחר שגיזם הוא את האילן להשביחו קודם שביעית וכו’… וכן מוכח מהגר”א ז”ל על ההיא דירושלמי פ”ד סוף ה”ד אין מרכיבין דקלים מפני שהיא עבודה, שלא תאמר הואיל וחזי רובא שרי, לפום כן צריך מימר אסור, ופי’ הגר”א ז”ל דהו”א הואיל ורובן מורכבין הן אם לא ירכיב ויתקלקל ושרי, קמ”ל דאסור. הרי מפורש דלא מקרי אוקמי אילנא בדבר שהוא מציל מן הטבע.

לענ”ד מהגר”א אין ראיה משתי סיבות:

א. אם נאמר שהגר”א פסק שמלאכה שיש בה גם אוקמי וגם אברויי אסור, דברי הגר”א ברורים ללא חידוש התפא”י.

ב. בהרכבת אילנות יש דמיון גמור לזריעה, וניתן לומר שלכן דוקא בה לא נאמר חילוק בין אוקמי לאברויי.

ברם, הרידב”ז הרחיק לכת יותר מהתפא”י, והקשה:

ולפי הר”מ ור”ב שמושכין האילן להרחיק ע”י ריחו את התולעים ק”ל, הרי זיהום כי הך אוקמי אילנא הוא, ואפילו בשביעית שרי בע”ז דף נ’ ע”ב.

יוצא, לפי הבנת הרידב”ז, שזיהום אסור לפי עקרון התפא”י.

בעל ה”משמרת לבית” שת עינו להרחבת הרידב”ז, וכתב:

והתפא”י לא כתב דמקרי אברויי אילנא רק בכה”ג שמציל מהזיק כללות הטבע, כמו צינה חמה ורוח עי”ש, ולא בהצלה מהרפתקאי בפרטות הטבע כמו מאכילת עוף וכדומה וכו’.

כמו”כ הקשה בעל “משמרת לבית” מהא דסוקרין אותו בסיקרא אע”ג שהוא הצלה מחוק הטבע שלא ישיר פרותיו, ומ”מ מותר משום הך טעמא דהוא לאוקמי אילנא, וכדאמר בירושלמי. וע”ז תירץ הרידב”ז: “דהתם הוא ענין סגולה ולא טבעית”.

4. האם הותר רק טיפול בנזק קיים או גם מניעת נזק 

בהבנה פשוטה, לפי שתי הדרכים שהוזכרו לעיל בהבנת איסורי השביעית, יש להתיר מניעת נזק.

לדרך שאוקמי מותר מפני שאינו מוגדר כמלאכה, הסברה שבהלכות שביעית הדין הוא “שבת הארץ”, ואם כן המדד למלאכה היא תוצאותיה וברור שמותר. גם לפי השיטה השניה המתירה בגלל פסידא, נראה לי נגד הסברה שמותר לפעול רק כנגד הנזק קיים, דממאי נפשך לגבי הנזק שנוצר כבר אין מה להתיר מפני שהוא בגדר “מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות”, אך אמנם ניתן לומר שמדובר בנזקים כאלה שניתנו לתיקון. ניתן אולי להרחיק לכת ולומר שלמ”ד שאוקמי מותר בגלל שאינו מלאכה, מותר דוקא כאשר הנזק לא נוצר ומונעים אותו, ברם אחרי שנוצר אולי יש מקום לומר שבאופן יחסי למצבו הנתון יש במלאכה אברויי, והדברים צ”ע.

ברם, ה”אהל משה” סובר בשיטת הרמב”ם שאוקמי בנזק שלא התחיל – אסור (דיונו נובע מדחיתו את דעת “פאת השולחן” המובאת בהמשך שאוקמי אילנא בגוף האילן אסור), וז”ל:

ולכן נלפענ”ד ליישב דברי הר”מ בפשיטות דס”ל כמסקנת הגמרא בע”ז ולאוקמי אילנא מותר גם בשביעית גם בעבודה בעצם האילן, רק הרמב”ם ס”ל דלאוקמי אילנא היה כשהקלקול הוא נעשה בעצם האילן כמו אילן שנסדק שאם לא יקשרו יבקע לגמרי ויופסד האילן ע”י הסדק שנתהווה בו, או שנקלף האילן ואם לא ידביקו ימות האילן, זהו נקרא לאוקמא אילנא דמותר גם בשביעית, אבל היכא דבעצם האילן אין קלקול ולא יופסד האילן בעצמו, רק הוא עושה איזה פעולה באילן שלא יהיה נגרם לו איזה הפסד מבחוץ כמו שכורכין האילן שלא יזיק לו החום והצינה והרוח ויגדל היטב זהו נקרא אברויי אילנא שאסור בשביעית – ולכן כורכין האילן בבלויי סחבות רק עד ר”ה ולא בשביעית שזהו “אברויי אילנא” כמו שכתב ע”ז בעל תפארת ישראל בטעמא שאין כורכין האילן בשביעית שזהו אברויי אילנא – וכן נמי אם עושה איזה פעולה שלא יזיקו לו התולעים או העופות שלא יאכלו אותו כשהוא רך, שהזכיר הרמז”ל שאין הקלקול נעשה בעצם האילן רק שומרו שלא יזיקו אותו מבחוץ ויגדל היטב זהו ג”כ נקרא אברויי אילנא ואסור בשביעית. ולכן שפיר פסק הרמב”ם דאין לסוך האילן בדבר שיש לו זוהמא בשביעית כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך שזהו אברויי אילנא, לכן הוא מפרש הסוגיא בע”ז דפריך הגמרא מברייתא דקתני “מתליעין ומזהמין בשביעית” ובמתניתין תנן דמזהמין הנטיעות רק עד ר”ה ולא בשביעית, ומתרץ הגמרא דתרי זהמומי הוה, הברייתא מיירי בזיהום כזה שהוא אוקמי אילנא שנקלף האילן וימות אם לא ידביקו זבל על המקום שנקלף כמו שפירש רש”י שם על מזהמין בשביעית – ולכן מותר גם בשביעית, ומתניתין מיירי בזיהום שהוא אברויי אילנא היינו שסכין אותו בזוהמה שיש לו ריח רע כדי שיברחו התולעין או שלא יאכל העוף כשהוא רך – כמו שפירש הר”מ המשנה דמזהמין הנטיעות עד ר”ה – שזהו נקרא אברויי אילנא ואסור בשביעית כמו שבארתי מקודם שזהו אברויי אילנא, זהו פירוש הגמרא לפי הרמב”ם. וכן פסק להלכה כמו התירוץ של הגמרא דידן בע”ז, דבשביעית אסור לסוך שזהו אברויי אילנא ובערב שביעית מותר לזהם… (סימן י”ט)

לענ”ד דבריו אינם הכרחים כדלעיל, ולגבי ענין הזיהום – עיין בהמשך בדיון על הדברת מזיקים.

ה. אוקמי אילנא במלאכות דאוריתא

נראה שגם שאלה זו תלויה בשאלת יסוד היתר אוקמי אילנא. אם אוקמי אילנא מותר רק במקום פסידא מפני שלא גזרו חכמים, אזי אין שום הווא אמינא להתיר במלאכות דאוריתא (עיין בהמשך הבנת הרב ברמב”ם). ברם, אם מלאכה שהיא לאוקמי אינה מוגדרת כמלאכה, יש מקום לדון האם זהו המצב גם במלאכות דאוריתא (ובאמת רש”י בע”ז לשיטתו מעמיד את הסוגיא גם במלאכות דאוריתא, עיין להלן).

נראה שצריך לדון האם הלאוין מוגדרים על פי העשה של “שבת הארץ”, וב”לאוקמי” – “שבת הארץ” לא נפגעת, או שהלאוין מוגדרים כאיסורים בגברא בדמיון להלכות שבת, וגידרם שונה מהעשה.

את הדיון נפצל לשנים:

א. לדעת אביי הסובר במו”ק ב ע”ב שתולדות אסורות מדאוריתא.

ב. לדעת רבא, החולק על אביי, וסובר שתולדות אסורות רק מדרבנן.

הדיון יתמקד רק במלאכת זמירה, מפני שמבחינה מציאותית אין בזריעה, קצירה ובצירה בשום מקרה אוקמי אילנא, וכן לגבי חרישה אם נאמר שחרישה דאוריתא ועיין לעיל לגבי חרישה.

א. דעת אביי

הגרשז”א[66] מביא ראיה מדברי אביי בגמרא במו”ק ג ע”ב המעמיד את היתר השקאת בית השלחין אליבא דרבי דשביעית בזמן הזה מדרבנן. מהעמדה זו משמע דאילו שביעית היתה דאוריתא לא היינו יכולים להתיר השקאת בית השלחין דאין דין לאוקמי במישור דאוריתא. הגרשז”א דוחה את ראיתו משתי סיבות:

1. גם אפשר דהשקאה וחרישה דנטיעות הם גם משביחים ואית בהו נמי משום אברויי (עיין לעיל דיון בנ”ל).
2. יש גם מקום לומר שהשקאה וחרישה שרגילים תמיד לעשותן חשיבי שפיר עבודת שדה וכרם, ושפיר אסורי מדאוריתא, משא”כ עבודה שעושין רק בדרך מקרה אפשר דרק לאברויי חשיב להיקרא בשם עבודה ולא לאוקמי, וכמו שנראה מרש”י שם ובמסכת ע”ז.

נלענ”ד לדחות את ראיתו מפני שבהו”א לא דיברו כלל על אוקמי ואברויי, דא”כ מה הקשו בדף ג ע”א מקשקוש. ברם, הדחיה הינה רק לשיטת רש”י כ”י שאוקמי לא בנוי על פסידא ולא לשיטת רש”י הנדפס (עיין לעיל). ברם, לרש”י הנדפס שבנה את ההיתר על בסיס פסידא, פשיטא שלא הותרו מלאכות דאורייתא.

ב. דעת רבא

לדעת רבא, הסובר שתולדות אסורות מדרבנן, נלענ”ד להוכיח מפשטות הגמרא שהוזכרה לעיל שהחילוק בין אוקמי לאברויי נאמר רק בחלק ממישור הדרבנן, דאם אוקמי אילנא מותר גם במישור דאוריתא לא ברור כלל מה הלימוד של התו”כ מ’זריעה וזמירה בכלל היו ויצאו’ (עיין לעיל), הרי גם במלאכות דאוריתא אוקמי אילנא מותר. ברם, עיין לעיל בפרק העוסק בתחומים בהם נאמר היתר “אוקמי” דחייה לראיה זו.

כמו”כ כתב הרב בספרו “שבת הארץ”:

ואם עשה פעולה זו כדרך הזמירה בלא שינוי יש לאסור אפילו אם הוא לצורך העמדת האילן על מצבו, שלא מצינו היתר לאוקמי אילנא כ”א בתולדות שהן אסורות רק מדרבנן אבל עצם הזמירה שהיא אסורה מן התורה יש לומר שאפילו לאוקמי אילנא ג”כ אסור וכו’.                                                                                                    (פ”א ה”ה)

ובהמשך בה”כ ממשיך הרב ומבאר: “י”א (רמב”ם פ”א ה”י) שכל החילוק שבין לאוקמי אילנא ולאברויי אילנא אינו כ”א במלאכות שהן דרבנן שכשהיא לאוקמי אילנא הוי הפסד ולא גזרו רבנן וכו'”.

הרב[67] והרב טיקוצ’ינסקי[68] למדו בשיטת הר”ח ששייך אוקמי גם במלאכות דאורייתא. וז”ל הר”ח: “גיזום שהוא חיתוך הזמורות להחליף אחרים תחתיהם – להברות האילן ולהפריחו הוא, ואסור”, יוצא מדברי הר”ח שזמירה לאוקמי אילנא מותררת. מסקנה זו בנויה על הנחה שהר”ח עוסק בזמירה דאוריתא.

לענ”ד יש לפקפק במסקנתם משתי סיבות:

1. צריך לדון מהי הגדרת זמירה האסורה מדאוריתא מצד תאור הפעולה, ואכמ”ל.
2. לדעת רגמ”ה במו”ק, הרא”ש[69], רש”י[70] ועוד ראשונים זימור דאוריתא נאמר רק על גפן ולא על שאר אילנות, ולא ברור מנין ההכרח שהר”ח דיבר על גפן.

הגרשז”א שם[71] דוחה את ראיתם מהר”ח, אך למסקנה פוסק כדעתם, וז”ל:

אבל מ”מ נראה כדבריהם משום דמסתבר שגם אביי, דסובר שגם תולדות אסירי מדאוריתא, ג”כ סובר הך כללא דלאוקמי שרי.

לענ”ד, אין לקבל את ראיתו מארבע סיבות:

1. מנין שאביי לא חזר בו למסקנה וסובר כרבא שאין מלאכות מדאוריתא? אמנם מרש”י בע”ז משמע במפורש שאביי לא חזר בו.
2. אפילו אם נאמר שאביי נשאר בדעתו, אין הכרח שסובר אוקמי ואברויי, וביחוד שאפשר להבין בירושלמי פ”ב שרבי לא קיבל את סברת אוקמי ואברויי (עיין לעיל בדיון בירושלמי). אמנם גם לגבי הנ”ל רש”י בע”ז כותב בפירוש שיש אוקמי.
3. גם לדעת אביי יכול להיות שיש סוג מלאכות שאינו כלול בתולדות ואסור רק מדרבנן, וביחוד שלפי פשט הגמרא גם לדעת רבא היתר אוקמי ואברויי לא נאמר על כל מלאכות דרבנן.
4. מנין שרבא מודה לאביי, אולי לדעת אביי אוקמי מותר גם בדאוריתא ולרבא שהלכה כמותו – רק בדרבנן, ואפילו לא בכל דרבנן, כפשטות הסוגיא (ע”ל).

אולם מרש”י בע”ז ניתן להוכיח שאוקמי אילנא נאמר גם על מלאכות דאוריתא, וז”ל רש”י: “אבל סכין שמן לגיזום כדי שלא ימות האילן אם נגזם קודם לכן, מלאכה שהיא עבודת קרקע אסר רחמנא והני לאו מלאכת קרקע נינהו דאוקמי אילנא בעלמא הוא וכו'” ורש”י לשיטתו.

אוקמי אילנא בחרישה

לכאורה הדיון תלוי בשאלה האם חרישה אסורה מדין תורה או מדרבנן (עיין לעיל). ברם, גם אם נאמר שחרישה אסורה מדין תורה הוכחנו לעיל שאין לאו אלא עשה, ואם נכונה דרכנו בשיטת הרמב”ם חרישה שמגמתה רק אוקמי אין בה עשה של שביתת הארץ. הרב בקונטרס אחרון דן בחרישה שנועדה רק לאוקמי ונוטה להיתר, וז”ל:

חרישה בשביעית במקום שברור הוא שאם לא יחרוש יהיה איבוד גמור לאילנות באופן שלא יהיה ע”ז תיקון, יש לומר שמותרת היא לדעת הרמב”ם, שכתב טעם היתר התולדות המנויות להיתר: מפני שאם לא יהיו נעשות תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והוא הדין גם בחרישה, אלא די”ל שהרמב”ם התנה שם הטעם, שהתולדות כולן, חוץ מהשתים המפורשות, אינן כ”א מדרבנן, א”כ הדבר תלוי במחלוקת אם אסור חרישה הוא דאוריתא או רק דרבנן, וא”כ תהיה מותרת במקום שיש איבוד כל הנטיעות, כגון בשנים הראשונות אחר נטיעתן שע”פ תכונת הארץ ודרכי גידולי האילנות בזמננו יאבדו כולן אם לא יחרשו וכו’…               (אות י”ב)

עיין בהמשך בדיון על אוקמי אילנא בתוספת שביעית צד של איסור.

ו. מה הם סוגי איסורי דרבנן בהם נאמר היתר אוקמי

אם נאמר שהחילוק בין אוקמי לאברויי נאמר רק במישור הדרבנן, העלנו לעיל כמה אפשרויות ביחס לאלו מלאכות דרבנן נאמר הכלל, ברם נישאר לדון ביחס לעוד שתי קבוצות:

א. מלאכות דאוריתא בזמן ששביעית דרבנן לפי רבי.

ב. מלאכות דאוריתא הנעשות בשינוי.

א. לפי פשטות הסוגיא במו”ק יוצא לכאורה שלדעת אביי משקין בית השלחין מפני שפוסקים ששביעית בזמן הזה דרבנן ורבי היא, יוצא איפוא שהתירו מלאכות שיש להם מקור מן התורה במקום פסידא. אלא שזה תלוי בשאלה האם אוקמי אילנא זהה לדין פסידא אם לאו, וכדברינו לעיל[72].

ב. במלאכות דאוריתא הנעשות בשינוי לפי פשטות ה”תורת כהנים”, בין לפי הסבר רש”י וסיעתו או הר”ן והנצי”ב, אין מקום לדון על היתר “אוקמי”, מפני שכל ההיתר נאמר על מלאכות מסוימות שהמכנה המשותף בינהם אינו צורת הפעולה. אפילו לשיטת הרמב”ם המנמק בה”י: “שלא תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה והואיל ואיסורי הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שבארנו”, לא מדובר אלא על כיוצא בהם, ושינוי אינו ‘כיוצא בהם’. ברם, הרב ב”שבת הארץ” פ”א ה”ה כותב: “…אבל כשתעשה באופן משונה מדרך הזמירה שאז בודאי אינה אסורה מה”ת, אז אם היא לאוקמי אילנא יש להתיר וכו'”, והדברים צ”ע.

סיכום הגדרת אוקמי ואברויי:

בהגדרת אוקמי ישנן ארבע שאלות שיש לדון בהן בהגדרת ההיתר:

1. אוקמי פירושו מניעת מוות של הצמח, או אפילו קלקולו.
2. גדר אוקמי חל גם על מלאכות שיש בהם אברויי, מכיוון שיש את היסוד המתיר.
3. ישנו דיון האם ניתן להתיר דברים מפני נזק שבכללות הטבע.
4. השאלה הרביעית דנה האם היתר אוקמי הוא למנוע נזק, או שמא רק נזק שכבר נוצר הותר לטפל בו. לכאורה ההיתר הוא על מניעת נזק, ולא רק נזק שכבר נוצר.

בנוסף, יש לדון בשאלה האם אוקמי נאמר גם על מלאכות דאורייתא. בכדי לענות על שאלה זו, דנו בדעת רבא ואביי, ולמסקנה יש לומר שאם מלאכות המותרות משום אוקמי אינן מוגדרות כמלאכה, גם מלאכות דאורייתא יותרו ע”פ שיטת רש”י. דיון נוסף הוא לגבי מלאכות הנעשות בשינוי, שלכאורה אינן מותרות מדין אוקמי.

ז. אוקמי אילנא בגוף האילן

עיין לעיל בדיון האם דין אוקמי מוסכם על הכל, בו מובאת שיטת “פאת השולחן”[73] שלדעת הרמב”ם אין דין אוקמי אילנא במלאכה הנעשית בגוף האילן, ע”פ סוגית הירושלמי. ברם, ע”פ סוגית הבבלי בע”ז, לפי רש”י ולפי הר”ש[74], גם אוקמי בגוף האילן מותר. מסיבה זאת הרב טיקוצ’ינסקי[75] חולק על בעל “פאת השולחן”. גם ה”בית רידב”ז” שם חולק על פאה”ש משום שלדעתו ההבנה הפשוטה שבזיהום יש אברויי.

ה”אהל משה”[76] מקשה על “פאת השולחן”:

ותמהני על פרושו ברמב”ם דלאוקמי אילנא אסור בשביעית בעבודת האילן, הא משנה מפורשת פ”ד מ”ו ‘אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית לא שיעלה אלא שלא יוסיף’. הלא מפורש במשנה דלאוקמי אילנא שלא יוסיף ליבקע מותר לעשות עבודה בעצם האילן, וכן הביא זה הרמב”ם להלכה פ”א מה’ שמיטה הכ”ב בסופה כלשון המשנה, א”כ ס”ל להרמב”ם להדיא דלאוקמי אילנא מותר בשביעית גם בעצם האילן.

לענ”ד ניתן לתרץ את קושיתו ולישב את דעת “פאת השולחן”, מפני שברמב”ם ישנן שתי קטגוריות, האחת מלאכות המותרות משום פסידא, והשניה היא מלאכות שהותרו מפני שמופקעות מהגדרת מלאכה מצד אופיין. מלאכות אלו נמצאות לקראת סוף הפרק, והדברים מדויקים בצורה נפלאה בהלכה י”ט:

המבקע בזית ליטול עצים לא יחפה מקום הביקוע בעפר מפני שהיא עבודה, אבל מכסה באבנים או בקש.

וכן בהלכה כ”א:

אין קוצצין בתולת שיקמה בשביעית כדרך שקוצצין בשאר השנים מפני שקציצתה עבודת האילן.

וממילא ניתן להבין גם את הלכה כ”ב:

אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית לא שיעלה אלא שלא יוסיף.

כהמשך של אותה קבוצה המופקעת מהגדרת מלאכות מצד אופייןולא מצד מלאכות המותרות משום פסידא.

ניתן להבין את דין “פאת השולחן” ברמב”ם לאור מחלוקת הראשונים ביסוד היתר אוקמי אילנא. אם נאמר שיסוד היתר אוקמי אילנא הוא משום שאינה עבודה, לכאורה גם אוקמי בגוף האילן אינה עבודה, ומובנת סוגיית הגמרא בע”ז ורש”י לשיטתו בהסבר הסוגיא. ברם, אם נאמר שההיתר הוא משום פסידא, יש מקום לומר שמלאכות מסוימות לא יותרו בגלל פסידא. עיין עוד בהמשך הדיון על השקאת אילנות בשביעית, וב”שבת הארץ” פ”א ה”ה.

ח. אוקמי אילנא בפירות

נראה שלדידם של רש”י כ”י וסיעתו, הסוברים שמלאכה לאוקמי אינה מלאכה, אין נ”מ אם מדובר באוקמי פירות או באוקמי אילן. ברם, לדעת הסוברים שהיתר אוקמי בנוי על פסידא יש לכאורה מקום לדון האם אוקמי פירא מותר.

לאור זה מובנים היטב דברי הרב[77]:

דלצורך פירות שביעית אין היתר עבודה אפילו לאוקמי, שכיון שהתורה הפקירה את הפירות אין סברא שתהיה העבודה מותרת כדי לאוקמי אותן, ומכש”כ לפי טעמו של הרמב”ם בהלכה י’, דעיקר ההיתר הוא משום שלא תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, ובודאי שלא שייך זה בפירות שביעית עצמם שאין אנו אחראים לקיומם כלל. וכ”מ מד’ רש”י בפי’ בסוגיא במו”ק ו’ ע”ב ד”ה “כדי” – [רש”י שם כותב: “מרביצין שדה לבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית אבל לא ישקה בשביעית כדי שיצאו בשביעית”].

ברם, כל זה ברש”י הנדפס במו”ק על הדף ששיטתו שהיתר אוקמי בנוי על פסידא, אך לא כן לרש”י כ”י החולק על יסוד הפטור של אוקמי לשיטתו גם בדף ו, ומתיר להשקות כדי שיצאו בשביעית, וז”ל:

…כדי שיצאו ירקות, ואוכלן בשביעית עד זמן הביעור, השקאה אינה עבודת קרקע בשביעית[78].

בסוף תשובה ע”ט כותב הרב: “…אבל נ”ל שלדעת רש”י והרמב”ם העיקר הוא כמש”כ לחומרא”. ברם, הרב לא ראה את רש”י כ”י שיצא רק בשנת תשכ”א, החולק בפירוש על רש”י הנדפס. במקום אחר[79] מרחיב הרב את הגדרתו בצמצום ההיתר רק לאוקמי אילנא, וז”ל:

לדעתי כל השקאת ירקות וזרעים יש להתיר דוקא כשהיא לצורך הקרקע שאם לא ישקה תעשה מלחה ותהיה גרועה גם לשנה הבאה, או שיש צורך להוצאת ירקות למוצ”ש, אבל בשביל הירקות של שביעית לא מצינו היתר, וכן נראה בדשאים ושושנים שיש להשקות דוקא אם הם מתקימים גם בשנה שאחר שביעית או שיצאו וגמרו כבר ער”ש אך לא למה שיוצא בשביעית דרחמנא אפקרינהו, ול”ש להתיר עבודה בשביל הפסדים וכ”מ במו”ק ו’ ע”ב רש”י ד”ה ‘כדי’.

יש להעיר שהריל”ד[80] אימץ את תפיסת הרמב”ם שההיתר הוא רק במקום פסידא, ובכל זאת חולק על הרב, וז”ל:

דכיון דכתיב קרא: ‘ואכלו אביוני עמך’ א”כ חשיבי הנך פירות דשייכי לכלל ישראל ולכן אף הצלת הפסד פירות שרי.

הרב טיקוצ’ינסקי חולק על הרב ומביא כמה ראיות שמותר לעשות מלאכות אוקמי בפירות[81]:

א. “בע”ז נ’ אמרו בטעם אין סכין הפגין בשביעית שהוא לפיטומי פירא, מוכח שאם לאוקמי פירא שרי”, עכ”ל הרב טיקוצ’ינסקי. לענ”ד אין ראיה, מפני שהרמב”ם פסק כדעת הירושלמי שאין תרי זהמומי וכל זיהום אסור, ולא הוצרך לתרוץ הבבלי שרק לפטומי פירא אסור, ובאמת ברמב”ם[82] לא מובא שרק סיכא לפטומי אסורא.

ב. “וכן ראיה מתוספתא פ”א ט’ ‘תאינה שנתקלפה אין טחין אותה בטיט’ ושם (ה”י) ‘סוקרין את האילן בסיקרא וכו’ שלא ישיר את הפירות'”. הרב בשו”ת “משפט כהן” תשובה ע”ט דוחה את הראיה מסיקרא, וז”ל: “צ”ל או דמיירי באילן שיש עליו פירות שנגמר גידולם מערב שביעית, שאין קדושת שביעית נוהגת בהם, ושפיר דמי להצילם מהפסד… או שעיקר הכוונה הוא לשנות לטובה את טבע האילן בכללו וממילא לא ישיר פירותיו ג”כ בשאר שנות השבוע”.

נלענ”ד שניתן להוסיף ולתרץ שסיקרא בגלל אופיה אינה מלאכה חקלאית אלא מעין סימן לבקשת רחמים, כלשון הגמרא: “אלא סורקו בסיקרא מאי רפואה קעביד? כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי, כדתניא: ‘וטמא טמא יקרא’ – צריך להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים[83]“, והיא מותרת גם בשביעית לצורך הפרי.

ג. “גם משנה מפורשת (סופ”ב) היא ‘ממרסין באורז אך לא זומרין העלה שלה’ (וכ”ה ברמב”ם פ”א הט”ו). ולא עוד אלא שבירושלמי (שם פ”ב ב’) פריך מר”ש על ר”ש שכאן מתיר ליטול עלה מאשכול וכאן אוסר לחתוך העלין מן האורז, ומשני הסרת עלה מאשכול היא כהצלה מדלקה והיינו לאוקמי משא”כ חתוך עלין מאורז לאברויי הוא, הרי שאף בפירות יש חילוק בין לאברויי ובין לאוקמי וכ”ה בר”ש שם מ”ב”.

לכאורה מהמשנה אין ראיה, מפני שאין ראיה שמירוס נועד לאוקמי הפרי אלא לאוקמי הצמח, ברם הרב מצמצם וסובר שאין אוקמי כלל בירקות, (עיין לעיל).

באמת הרב לשיטתו ב”שבת הארץ” מסביר:

ומותר למרס באורז בשביעית אבל לא יכסח, פירוש – שמותר להשקות שדה אורז השקאה יפה ולערב את המים בעפר. ונראין הדברים ששדה אורז צריכה היא השקאה כזאת, שאם לא יעשה כן ימותו הזרעים לגמרי. ונראה לי דמיירי שממרס את השדה של אורז בשביעית סמוך ליציאתה כדי שיצמח האורז במוצאי שביעית, שמותר להשקות שדה לבן בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית, ובאורז צריכה השדה מרוס, שהיא השקאה יותר מרובה בעירוב יפה עם העפר, גם שזה מותר לצורך מוצאי שביעית, אבל למרס לצורך שיצא האורז בשביעית נראה שאסור שהרי אסור להשקות שדה לבן בשביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית.        (פ”א הט”ו)

לענ”ד הסבר הרב צ”ע, מפני שהמשנה בסופ”ב “ממרסין את האורז בשביעית” לא צמצמה כהסברו של הרב רק לצורך מוצאי שביעית, ודחוק מאוד להעמיד באורז שגדל מאיליו בשביעית, מפני שאורז הוא גדולי קיץ[84].

החזו”א תרץ את המשנה לגבי אורז בדרך שונה, וז”ל [בתוך דיונו בדין אוקמי פירות]:

ויש לתמוה במה שכתב הר”מ פ”א ה”י שהתירו כל אלה כדי שלא תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, ולמה לא כתב משום שלא יפסדו הפרות כמו במועד, ויש נפקותא טובא אי מתירין גם משום הפסד פירות או דוקא משום הפסד הארץ והאילנות. ואפשר דעת הר”מ דלעולם לא התירו משום פירות שאין להשתדל בגידול פירות בשנה שביעית והא דהתירו בית השלחין והרבצה היינו שלא תפסד הארץ והאילנות והא דממרסין את האורז נמי שהאורז שלא ישקנו הוא מוצץ לשד הארץ ונפסדת, ולפ”ז הא דתניא מרביצין כדי שיצאו במו”ש היינו שתהא הארץ ראויה להוציא ולא תתקלקל, וכן הא דאמר משקין בע”ש כדי שיצאו ירקות בשביעית כל שלא תפסד הארץ מלהוציא, תדע להר”מ הירקות הנכנסות משישית לשביעית אסורין משום ספיחיןוכו’.          (שביעית סימן כ”א ס”ק י”ד)

ברם, החזו”א עצמו להלכה חוזר בו ומתיר אוקמי פירות.

לגבי קושית הרב טיקוצ’ינסקי ממסיר עלה מן האשכול המותר מפני שהוא כמציל מפני הדלקה, בדעת הירושלמי ניתן לחלק בין היזק כדלקה (שלא הכרחי שיבוא) להזקים אחרים. (כמו”כ יש לדון בדעת ת”ק מדוע חולק על ר”ש הרי לאוקמי אילנא מותר ואילו מחלוקתם לגבי אוקמי אילנא בפירות, ועיין עוד בחזו”א סימן י”ז ס”ק כ”ו ובהגהות הגר”א שם).

ד. “והרמב”ם בפירוש המשניות פי’ מעשנין להבריח התולעים אוכלי הפירות ובמזהמין פי’ להבריח התולעים אוכלי האילן משום שאחת היא בנוגע לאילן ובנוגע לפירות, וכמ”ש בתוספות ‘אנשי שם’ שם מ”ד”, עכ”ל הרב טיקוצנסקי. אך יש לעיין בפה”מ בתרגומו של הרב קאפח שם הוא מתרגם: “ומעשנין לעשן תחתיהן באיזה עישון כדי שימותו התולעים האוכלין את האילן והנתלים בו…”, וממילא ראית הרב טיקוצ’ינסקי נופלת, ועיין עוד בספר השמיטה[85].

האבקה בתמרים:

את מלאכת האבקה בשביעית לא מצינו בבירור, אבל מצינו בירושלמי[86]: “אין מרכיבין דקלים מפני שהיא עבודה”. ובדומה, מצינו את עצם המלאכה במסכת פסחים לגבי דין מלאכה בערב פסח, וז”ל המשנה:

ששה דברים עשו אנשי יריחו, על שלושה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם. ואלו הן שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום (רש”י: של י”ד)…                                                                                                                (פ”ד מ”ח)

חלק מן הראשונים מזהים את הרכבת הדקלים עם האבקה בתמרים. בגמרא שם[87] נחלקו האמוראים מהי פעולת הרכבת הדקלים, ורב אחא בריה דרבא מסביר: “מנחי כופרא דיכרא לנוכבתא”. רש”י על אתר מסביר שני הסברים, וז”ל:

מניחין ותוחבין גמזיות רכה בת שנתה, שניתוספה באילן בשנה שעברה וקרי ליה כופרא דיכרא, על שם שמכניסין אותו בענף האילן, שקוצץ ענף גדול וסודקו ומשים זה בתוכו. לשון אחר: כופרא דיכרא ענף רך של דקל זכר ומרכיבו בסדק של דקל נקיבה, מפני שדקל נקיבה אינה עושה פירות והזכרים עושין פירות.

בערוך[88] מפרש את הרכבת הדקלים ביתר דמיון למלאכת האבקה, וז”ל:

…כך ברא את הדקלים זכר ונקבה ובלעדי השני האחד לא יצליח והיאך הוא מעשיהן? בהגיע זמן הדקל הנקבה ומשלח’ המכבדות שלה עם תמריה ועדיין התמרין הן כעדשין, מביאין הכפניות ומסביבין בעוקץ ידה מהן ומזהמין אותן וכורכין לה אגד והמכבדות של תמרה מצליחות ומוציאה פירות נאין ובלבד שלא תאחר זמנן אפילו יום אחד שאם תשהא הרכבת דקל יום אחד יפסדו פירות הדקל, ואותן התמרים שאיחרו בלא הרכבה לא יצליחו…

ביחס לשביעית מצינו בתוספות רא”ש[89] שאוסר את מלאכת האבקה. בהסבר המשנה[90] המתירה לעשן רק עד ר”ה מפרש התוספות רא”ש:

מעשנין מתניתין, פי’ עושין לה אבק כעין אותו שהיזכיר בפרק מקום שנהגו בענין הרכבת דקלים, מייתי אסא דרא ושברא דדפנא וקימרא דשערי ומרתחי להו ושדו להו אליביה, פעמים שמעשנין אותו בכך כדי לפטמו, או למחק פרותיו…

ברם נראה לי שתוספות רא”ש לא דיבר על פעולת האבקה שאנחנו דנים בה, מפני שאין בה שום פיטום הפרי אלא עצם ההפריה בלבד.

לגבי שביעית, הבעיה היא שישנו הפסד[91] גדול אם לא יאבקו, וכמות הפרי תרד באופן משמעותי, ובמקומות שאין עצים זכרים לא יהיה כלל פרי.

לענ”ד ניתוח שאלת האבקה בשביעית תלוי בשתי בעיות הלכתיות:

א.יסוד היתר אוקמי אילנא.

ב. מחלוקת הנ”ל לגבי אוקמי פירא.

אם אוקמי אילנא מותר בגלל שהעמדת הדבר על מצבו מופקע מהגדרת עבודה כדעת רש”י כ”י הנ”ל, מסתבר שבפעולת האבקה יש את עצם ההפריה ואיננו דומה להתערבות ע”מ למנוע נזק (ואפילו נזק שעדיין לא נוצר), ולכאורה ברור שיאסר.

אבל אם יסוד ההיתר בנוי על פסידא, לכאורה ברור שיש כאן הפסד. ברם, לפי דעת הרב הנ”ל ההפסד של פירות לא הותר וברור שכאן יאסר, אולם לדעת המהרי”ל דסקין הנ”ל שקיבל עקרונית את שיטת הרמב”ם, שיסוד ההיתר בנוי על פסידא ובכל זאת אוקמי פירא מותר, לכאורה גם פעולת האבקה תותר. אולם מסתבר לחלק ולומר שהפסד הותר רק בדבר קיים ללא התערבות ואולי ההפסד במקרה דנן יאסר לכו”ע מפני שמדובר בעבודה שמטרתה היא הפריה חיובית, ולא מניעת הפסד. בדומה לזה מצינו בהלכות חול המועד שמעיקרא דדינא הגדרת הפסד רק אם ישנו דבר קיים שיופסד ולא במניעת רווח.

הגר”ש גורן שליט”א בשנת השמיטה תש”מ נשאל בדבר ע”י ועדת השמיטה של הקיבוץ הדתי, ותשובתו היתה שיש בפעולת האבקה דין אברויי, עיין שם[92].

ט. אוקמי אילנא בתוספת שביעית

לית מאן דפליג דכל מה שמותר בשביעית מותר בתוספת שביעית, השאלה היא האם יש מלאכות המותרות בתוספת מטעם אוקמי ואסורות בשביעית.

הרשב”א בב”ב דן ביחס שבין דיני קנינים לבין דיני חרישה בתוספת שביעית, והוא מקשה:

וא”ת – ומאי שנא משביעית דשלושה אילנות גדולים חורשים כל בית סאה בשבילן?

ומתרץ:

י”ל דהתם לגבי שביעית כיון שיש תועלת להעמיד האילנות בחרישת זה השיעור התירו לו שכל זה צריך לאוקמי אילנא, אבל לענין מקח וממכר אין הולכים לו אלא אחר השיעור שדרך נוטע שדה אילן מניח ומרחיק זה מזה ואין דרכם לפזר יותר…              (פג ע”א)

יוצא איפוא שלדברי הרשב”א ישנו “אוקמי” המותר רק בתוספת, וכמו”כ מצינו ברש”י בע”ז: “אע”פ שעבודת האילן אסור שלשים יום לפני ר”ה, הכא שרי שלא ימותו הנטיעות וכו'”, וכן מצינו במלא”ש על המשנה ריש מסכת שביעית וכן ברש”ס[93].

את שיטת הרשב”א ניתן להסביר בשתי דרכים:

א. העלינו השערה שדבר שיש בו גם אוקמי וגם אברויי יהיה מותר בתוספת ואסור בשביעית. ניתן להסביר שהסברה היא שבתוספת אין מלקות וממילא האיסור אינו לאו ובעצם אינו מלאכה, ומכיון שרוב המלאכה נעשית בגלל “אוקמי” – מותר (עיין במאמר על תוספת שביעית).

ב. במקורות הנ”ל עוסקים בחרישה שאסורה מדאורייתא (לרוב הראשונים), והרי היתר אוקמי לא נאמר אלא על מלאכות האסורות מדרבנן. אך בתוספת גם החרישה האסורה מדאוריתא לא נאסרה כאשר היא רק לאוקמי, מפני שיסוד איסור תוספת שביעית נובע מההשלכות של הפעולות בתוספת על השביעית, ולא בגלל “אוקמי”, וממילא ניתן ללמוד ש”אוקמי” לא נאסר כלל גם במלאכות דאורייתא בתוספת שביעית.

י. אוקמי אילנא באילן סרק

הגרשז”א שם מסתפק בבעיה זו. לענ”ד שוב יש לפנות ליסוד ההיתר. אם אוקמי אילנא מותר מפני שאינו עבודה מה לי אילן סרק ומה לי של עכו”ם, ברם אם ההיתר הוא בגלל פסידא צ”ע.

יא. האם היתר אוקמי נאמר רק בנזק רבים או גם בנזק פרטי

לכאורה גם בשאלה זו יש לפנות לבעית היסוד. אם אוקמי מופקע משם מלאכה מה לי נזק רבים ומה לי נזק יחיד, אבל אם אוקמי מותר בגלל פסידא צריך לדון מהי רמת הפסדא אותה התירו – האם דיני שביעית זהים לדיני חוה”מ שהותרה בהם מלאכה גם בנזק פרטי אם לאו.

לכאורה בפשטות הסוגיא במו”ק ובע”ז משמע שגם בנזק פרטי הותרה אוקמי ולא מצינו הגבלה רק לנזק רבים.

החזו”א, לעומת זאת, מדייק ברמב”ם שהותר רק נזק רבים, וז”ל:

ועוד דאין היתר במקום פסידא בשביעית כמו במועד, דבמועד לא נאסר במקום פסידא, אבל בשביעית איסורה אף במקום פסידא אלא במקום שאי אפשר לעמוד התירו ואין לנו אלא דברים הכוללים את הרבים, אבל מאורע של יחיד לא התירו במקום פסידא וכמש”כ הר”מ פ”א ה”י ומפני מה התירו כל אלה כו’ ומשמע דמשום הפסד פרטי לא התירו, ואינו כחול המועד דאם היה מותר במקום הפסד לא היה שייך לשאול מפני מה התירו ולהשיב שיתקלקל הכל.                                              (סימן י”ח ס”ק ד’)

לענ”ד יש מקום לדון בדבריו, מפני שיש להבדיל בין מלאכות “שלא גזרו” כלשון הרמב”ם, ובהם לא שייך לחלק בין היזק רבים לנזק פרטי, לבין מלאכות דרבנן שנאסרו ובמצבים מסוימים התירו בגלל פסידא שבהם יש מקום לדון האם היקף הגדרת המתיר זהה להיקף טעם המתיר. ניתן להביא ראיה מפשט המשנה במו”ק שזיהתה את דין שביעית עם דין המועד: “ומשקין בית השלחין במועד ובשביעית”, ברם אין מכאן ראיה למלאכות שלא הוזכר בהם היתר בברייתא, והדברים צ”ע.

יב. אוקמי אילנא בקרקע גוי ובאילנות הפקר

הגרשז”א זצ”ל[94] מסתפק למ”ד שאין מקנין לגוי להפקיע קדושת הארץ האם מותר לישראל לעבוד עבודות לאוקמי אילנא בקרקעו. ותלה את הנ”ל ביסודות היתר אוקמי אילנא הנ”ל, וז”ל:

ומסתפק אני דאפשר שאפילו השקאה ושאר עבודות שהן לאוקמי אילנא שמותרין בשדות ישראל אפי”ה בשדות נכרים אפשר שאסורין גם הן, כיון שעיקר ההיתר הוא רק משום פסידא דאילן וכיון שהאילן הוא של עכו”ם מהיכ”ת נימא דשרי לישראל לעבוד בשביעית לאוקמי אילנא דעכו”ם… אבל מ”מ בשל עכו”ם נראה לכאורה דמסתבר שאסור לישראל להשקותם כיון שהעכו”ם שומרם ונוטלם לעצמו, וכמו כן נראה שאין לעשות עבודה משום אוקמי אילנא בכה”ג שהאילן הוא הפקר ואינו מכוין בעבודתו לקנותו, אומנם נראה דלדעת הסוברים שההיתר של לאוקמי אילנא הוא רק בעבודות דרבנן יתכן שכל שהוא רק לאוקמי אילנא ולא לאברויי אמרינן דמעיקרא הוא דלא אסרו כלל רבנן הך עבודה וכיון שכן ה”ה נמי בשל עכו”ם, משום דכל שהתועלת היא רק במניעת הפסד ולא בהשבחה לא חשוב כלל בגדר עבודה, ומש”ה שפיר שרי לאשקויי אפי’ להצלת הפסד הפירות של עכו”ם כיון שהעכו”ם אינו מצווה על הפקר הפירות ונמצא דהצלת הפירות דומה ממש להצלת גוף האילן, דלא אסרום רבנן ואין שום חלוק בין שדה ישראל לשדה עכו”ם. ואף שלהדיא מבואר במו”ק ד’ ע”ב וברמב”ם שרק משום פסידא הוא דשרי רבנן השקאה, מ”מ כיון דמשום פסידא שרי אפשר דהוי כאלו מעיקרא הוא דלא גזרו כלל רבנן איסור בהשקאה של צורך קיום האילן והפירות. וגם נראה אדרבה שאם ינקוט דלאוקמי אילנא מותר אפי’ זמירה דאוריתא א”כ הרי כ”ש הוא שצריכים ודאי לומר כדאמרן דכל שהוא רק לאוקמי ולא לאברוי אינו חשיב כלל בגדר עבודה כיון שאסור תורה הרי א”א כלל להתיר משום הפסד ממון, וכן מבואר ברש”י במסכת ע”ז דף נ’ ע”ב דכיון דאוקמי אילנא בעלמא הוא אין זה חשוב כלל בגדר עבודה, ומיהו לענין השקאה דהוי ודאי עבודה דרבנן צריכים לומר כדאמרינן לעיל ודוק.

לענ”ד יש לדון בדבריו בשלש נקודות:

א. ביסוד הדברים, בודאי אם אוקמי מופקע מעבודה פשיטא שמותר גם בקרקע גוי וגם בקרקע הפקר. ברם, לענ”ד גם אם נאמר שיסוד ההיתר בנוי על פסידא נראה לי שמותר, מפני שהגדרת הפסידא ביסודה לא התיחסה לבעית הממון הפרטי אלא לבעית הארץ, כלשון הרמב”ם: “שלא תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה…”, וכדברי החזו”א שהבאנו לעיל בדיון האם אוקמי נאמר רק בנזק רבים. גם אם נחלוק על דברי החזו”א ונרחיב את ההיתר גם לנזק פרטי, ברור שביסוד ההיתר לדעת הרמב”ם עומדת הארץ, וממילא מאי נ”מ בין אילנות הפקר או אילנות של גוי. ברם, עדיין צ”ע לשיטת הראשונים שההיתר בנוי על פסידא ולא הגדירו כרמב”ם.

ב. כמו”כ צ”ע דברי הגרשז”א בסוף דבריו “לענין השקאה דהוי ודאי עבודה דרבנן” ומחמיר לאסור, דהרי אדרבה בהשקאה לדעת הר”ן והנ”י (המוזכרים בתחילת המאמר) שאמרו שהשקיה אינה עבודה חשובה, ההבנה הפשוטה היא שלא גזרו.

ג. לגבי החידוש של הגרשז”א שנתן לפירות עכו”ם דין העץ ומתיר גם למ”ד שאוקמי פירא אסור, לענ”ד צ”ע, מפני שיסוד האיסור בפירות אינו צווי ההפקר אלא שלא הותר אלא נזק לעתיד ולא נזק בשנה השביעית עצמה, ולכן הרחיב הרב את איסור אוקמי פירא גם לצמחי נוי חד עונתיים (וההפקר אינו אלא סימן ולא סיבה).

סיכום אוקמי אילנא במצבים שונים

הדיון הראשון לגבי אוקמי הוא בנוגע למלאכות בגוף העץ. מלאכות מסוג זה מושפעות מהדיון של יסוד היתר אוקמי. במידה שההיתר נובע מכך שאוקמי לא נחשב מלאכה, אוקמי יחול גם על מלאכות בגוף האילן. אם יסוד הפטור הוא פסידא, יש לדון האם מתחשבים בפסידא של גוף האילן. דיון נוסף הוא הדיון לגבי אוקמי בפירות האילן. לכאורה נראה שגם דיון זה תלוי ביסוד מחלוקת אוקמי, אך בנוסף יש להבחין בין מקרים שונים בפירות, מכיוון שאין להשוות בין הצלת פירות קיימים להאבקה של תמרים, אשר הינה פעולה חיובית ולא מניעת הפסד. בנוסף יש לדון האם דין אוקמי בתוספת שביעית זהה לדין אוקמי בשביעית עצמה. על פי הרשב”א למדנו שישנן מלאכות המותרות מדין אוקמי רק בתוספת שביעית ולא בשביעית עצמה. עוד יש לדון האם יש הבדל בין אוקמי להצלה מנזק היחיד לבין אוקמי להצלה מנזק הרבים. דיון זה תלוי גם הוא בדיון היסודי, מכיוון שאם מקור הפטור הוא בכך שאוקמי אינה מלאכה אין הבדל בין יחיד לרבים, אך אם ההיתר הוא משום פסידא יכול להיות שיש הבדל בין יחיד לרבים. מפשטות הגמרא נראה שאין להבדיל בין יחיד לרבים, אך החזו”א חולק על כך. הדיון האחרון הוא בשדה גוי, ולכאורה בשדה גוי יש לומר שבכל מקרה ניתן להתיר לעשות מלאכות אוקמי המותרות בשדה ישראל.

יג. השקיה בשביעית

מצינו דיון במקורות התנאים לגבי השקיה בשני תחומים:

א. נטיעות ואילנות.

ב.שדה שלחין ושדה הבעל.

א. נטיעות ואילנות

במשנה שנינו:

מזהמין את הנטיעות… ומשקין אותן עד ר”ה. ר’ אלעזר בר’ צדוק אומר: אף משקה הוא את הנוף בשביעית אבל לא את העיקר.                                                                                                             (פ”ב מ”ד, ה”ג בירושלמי)

וכן מצינו ברייתא בתוספתא[95]:

משקין את הנטיעות עד ר”ה[96]. ר’ יוסי בן כיפר אמר משום ר’ לעזר בן שמוע – ב”ש אומרים: משקה על הנוף ויורד על העיקר, ב”ה אומרים: משקה על הנוף ועל העיקר.

נחלקו המפרשים בהסבר מחלוקת ב”ש וב”ה בברייתא, האם היא מדברת על דין הרישא של המשנה העוסק בערב שביעית, כמו שנראה ממשפט הפתיחה של התוספתא: “משקין את הנטיעות עד ר”ה” כהסבר הר”ש, וכן נראה מדברי הרמב”ם בפה”מ, או כדברי הר”ש סרלאו הסובר שדברי ר’ יוסי בן כיפר מוסבים על דברי ר’ אלעזר בר’ צדוק (דבריו דחוקים בהסבר התוספתא).

יוצא איפוא, שבשביעית נחלקו התנאים האם מותר להשקות נטיעות, וגם לר’ אלעזר בר’ צדוק מותר רק על נוף (משום שינוי – רא”ש), והרמב”ם[97] פסק כדעת ת”ק שמותר להשקות רק עד ראש השנה, ולכאורה משמע שבשביעית השקית הנטיעות אסורה.

לעומת המשנה הנ”ל ישנם לכאורה כמה מקורות תנאים שמשמע מהם שמותר להשקות אילנות בשביעית. במשנה במו”ק[98]:

ר”א בן יעקב אומר: מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה…

וכן מצינו בברייתא הנ”ל בתו”כ:

…יכל לא יקשקש תחת הזיתים ולא ימלא את הנקעים שתחת הזיתים ולא יעשה עוגיאות בין אילן לאילן חברו תלמוד לומר…

הבריתא הנ”ל מופיעה גם בגמרא במו”ק[99], וכן הרמב”ם פוסק:

…וכן שדה האילנות אם היו מרוחקין זה מזה יותר מעשר לבית סאה מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקו את כל השדה. ואם היו מקורבין זה לזה עשר לבית סאה משקין כל השדה בשבילן.                              (פ”א ה”ח)

את הסתירה הנ”ל בין המקורות הקשה הראב”ד המובא ב”תורת כהנים” באופן מרומז וביתר בהירות הראב”ד המובא בתוספות רא”ש[100], וז”ל:

ולא ימלא נקעים מים כדי להשקות את הזיתים ואת הגפנים ומסיק דשרי. והק’ הראב”ד מהא דתנן בפ”ב דשביעית מזהמין את הנטיעות וכורכין אותן וקוטמין אותן, ועושין להם בתים ומשקין אותן עד ר”ה – אין, בשביעית – לא, אלמא אסור להשקות את האילנות בשביעית והכא שרינן. וכן במתניתין נמי שרינן דתנן ר’ אליעזר בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן?

וכן הקשה בתוספות “אנשי שם”.

בראשונים ובאחרונים מצינו חמש דרכים לישוב הסתירה בין המקורות הנ”ל:

א. מדובר בסוגי שדות שונים – שדה שלחין ושדה הבעל.

ב. מחלוקת בין המקורות.

ג. מדובר בסוגים שונים של השקאה:

1. מבחינת צורת ההשקאה.
2. מבחינת כמות ההשקאה.
3. מבחינת סוג מקורות המים.

ד. מדובר במרחקים שונים בין הנטיעות.

ה. חילוק בין נטיעה לאילן.

א. חילוק בין שדה שלחין לשדה הבעל

הראב”ד המובא בתוספות רא”ש הנ”ל:

…ותירץ דהכא איירי בזיתים העומדים בבית השלחין דאי לא משקה להו פסידי, וההיא דמס’ שביעית בדלא קיימי בבית השלחין.

ב. מחלוקת בין המקורות

בהמשך דברי הראב”ד בתוספות רא”ש הנ”ל:

ועוד תירץ דפלוגתא דתנאי הוא דר’ אלעזר בן צדוק פליג עלה ואמר משקה הוא על הנוף בשביעית אבל לא העיקר, ובתוספות [תוספתא] פליג עלה ר’ יוסי בן כיפר משום ר’ אלעזר בן שמוע ואמ’ ב”ש אומ’ משקה על הנוף אבל לא על העיקר וב”ה אומר אף על העיקר.

ג. מדובר בסוגים שונים של השקאה

1. מבחינת צורת ההשקאה

מהרמב”ם יוצא חילוק בין השקאה של משיכת מים מאילן לאילן המותרת, לבין השקאה בגוף האילן או בעיקרו. השקאה של משיכת המים מותרת גם בשביעית, והדברים מדויקים ברמב”ם[101]: “ומשקין אותן“, וכן בפה”מ: “משקין אותן, והוא שיתן המים על ראש הנטיעה והוא יורד על כולה ומשקה אותה. אמר ר’ אלעזר בר’ צדוק שזה מותר אפילו בשנה השביעית עצמה”. אומנם לכאורה ישנה סתירה בין הרמב”ם בפה”מ המתיר רק על ראש הנטיעה ולא על העיקר, ובין הי”ד החזקה שם הרמב”ם מתיר להשקות גם את העיקר עד ר”ה. ניראה שסתירה זו נעוצה במחלוקת ב”ש וב”ה בתוספתא הנ”ל ובי”ד החזקה פסק כב”ה ובפה”מ כב”ש.

יוצא אפוא בדעת הרמב”ם שאסור בשביעית דוקא השקאת העיקר או הנוף, ברם אם מושך מים בזה מתיר הרמב”ם אפילו בשביעית. דעה דומה מצינו בדברי רש”י במו”ק[102], וז”ל: “משקה מים בזרעים – שזורק מים בעיקרי העשבים”, ומדייק “החתם סופר”[103] שמן התורה אינו חייב אלא דוקא במשקה ממש לזרעים. תרוץ מעין זה מצאנו בתוספות אנשי שם: “…אם לא שנזדקק לומר דהשקאה בשפיכת מים על הקרקע סביב האילנות שרי טפי מע”י מים על האילן עצמו על הנוף או על העיקר, וכל כה”ג הו”ל לפרושי בהדיא”. אלא דצ”ע מה הסברה לחלק בין שני סוגי ההשקאה, ומה הסברא לחלק בין הלכות שבת להלכות שביעית, שהרי הרמב”ם בהלכות שבת לא חילק.

נראה לענ”ד לפי שיטת “פאת השלחן” (הנ”ל) בדין אוקמי אילנא בגוף האילן שלדעתו אסור בדעת הרמב”ם. הרמב”ם מסתדר נפלא לשיטתו מפני שהשקאה בגוף האילן לא הותרה שהרי אוקמי לא הותר בגוף האילן, אלא שעצם שיטת “פאת השלחן” צ”ע, וכמו”כ קשה מדוע הרמב”ם ממתין עד פ”ג להשמיע לנו דין שמקומו בפ”א. אולם, יש לדחות את כל המהלך על פי “פאת השלחן”, מפני שהשקאה אינה יעילה יותר על הנטיעה, מאשר באזור השורשים המרוחקים.

2. מבחינת כמות ההשקאה (תרוץ ה”משנה ראשונה” וספר “דבר השמיטה”)

ה”משנה ראשונה” כותב שהשקאת המשכה היא השקאה מועטת, בניגוד להשקאת הנטיעות עד ר”ה שהיא השקאה מרובה, וביתר ביאור מופיע בספר “דבר השמיטה”, וז”ל:

ויראה לי בפירוקא דהך תיובתא דלא איירי מתניתין בהשקאה שהיא הכרח להם ולא סגי לה זולתו, דכל כה”ג שרא אפילו בשביעית ואפילו באילנות זקנות, שאם לא ישקה ימותו וכמש”כ הרמב”ם: ומפני מה התירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה וכו’ אלא איירי מתניתין בהשקאה יתרה שהיא להברות האילן, ונקט ומשקין אותן דומיא דכולהו הנך אחרינא שהם לאברויי נטיעות וכל כה”ג אסור בשביעית.

לענ”ד החילוק בכמות ההשקאה איננה נזכרת ברמב”ם, ומסתבר שבמקרים שהרמב”ם התיר להשקות ההיתר הוא ללא הגבלת כמות, והענין הזה יבואר בהמשך בדיון על השקאה.

3. מבחינת סוג מקורות המים- שיטת הראב”ד – תרוץ ה”מקדש דוד”

ז”ל “המקדש דוד”:

ועוד נראה דב’ מני השקאות הן, דהא לכאורה קשה אמאי מושכין המים מאילן לאילן, הא כל האילנות חוץ מאתרוג גדלין על רוב מים כדאמרינן בר”ה ואין צריכין השקאה כלל, וע”כ זה דמושכין את המים מאילן לאילן היינו מי גשמים שירדו עליהם שצריך להמשיכן ממקום למקום, וזה מותר אף בשביעית, אבל מתניתין דמשקין את הנטיעות עד ר”ה מיירי להשקותן ממעין דמתוך שהן נטיעות צריכות השקאה וזה שרי רק עד ר”ה.

(סימן כ”ט ס”ק ו’)

נלענ”ד שמעין דברי ה”מקדש דוד” מצינו בראב”ד ב”תורת כהנים”, וז”ל:

…וממלא את הנקעים מים פי’ נקעים חצצין שבין השדות ואין זו השקאה, שהרי השקאת אילן אסורה בשביעית כדתנן פ”ב ‘מזהמין את הנטיעות וכורכין אותן וקוטמין אותם ומשקין אותם עד ר”ה’, עד ר”ה – אין בשביעית – לא אלא אוקמי בעלמא הוא, כי אפשר שיביא לחות לאילנות שבשדה מן המים שבארץ הסמוכה לשדה.                                               (פרשת בהר)

ברם, הראב”ד לא צימצם רק למי גשמים.

הראב”ד קיבל כיסוד את המשנה של נטיעות, ולמד ממנה שהשקאת אילן ולא רק נטיעות אסורה בשביעית, ונצטרך לומר שמשיכת המים מאילן לאילן אינה בגדר השקאה, ונסביר לשיטתו כ”מקדש דוד” שמשיכת המים מאילן לאילן היא דוקא מן המים הנמצאים בשדה. הקושי בשיטת הראב”ד הוא בהסבר “ממלאים את הנקעים שתחת הזיתים”, בפשטות מדובר “תחת הזיתים” ואילו לראב”ד מדובר בחצצין שבין השדות, ברם ניתן לקבל את הראב”ד בעקרון גם אם נחלוק בהסבר “ממלאים את הנקעים” (החזו”א[104] ג”כ הסביר נקעים כראב”ד, וז”ל: “וכן נקעים מים אינו אלא הכשר להשקות”).

ד. מדובר במרחקים שונים בין הנטיעות – תירוץ החזו”א

בדרך השניה נקט החזו”א[105], וז”ל:

הני תנאי אית להו כראב”י דאוסר להשקות השדה כולה כשהן י’ לב”ס, כדאמר בירושלמי בסוף פרקין, א”נ אפילו כר”ש ובמרווחין.

ובסוף הסימן מרחיב החזו”א:

והא דאין משקין את הנטיעות בשביעית היינו במרווחין למה שפסק הר”מ כר”ש, ומשום דסגי להו בהרבצה או בהמשכה מאילן לאילן אבל אי לא סגי להו בהרבצה ובהמשכה מאילן לאילן זהו דין בית השלחין ומותר להשקות כל השדה בשבילן, וכן בנוטעין י’ לב”ס משקה אותה כדרכן.

יוצא איפוא שהחזו”א מעמיד את המשנה בהשקאת השדה במרווחין, והדברים צ”ע מפני שתי סיבות:

1. פשט המשנה והרמב”ם שמדובר בהשקאת הנטיעות ולא השדה.
2. הרמב”ם בפ”ג אינו מצמצם שהאיסור דוקא במרווחין – אע”פ שבתחילת הפרק התיחס לחלוקה. (מקור החילוק בין מרווחין לבין י’ לבית סאה מופיע בירושלמי[106] ונפסק ברמב”ם[107]: “וכן שדה האילנות אם היו מרוחקין זה מזה יתר מעשר לבית סאה מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקו את כל השדה”).

ה. חילוק בין נטיעה לאילן

במשנה ובשאר המקורות וכן ברמב”ם המתירים עד ר”ה מדובר בנטיעה ואילו כל המקורות המתירים מדברים על שדה אילנות וכן פסק הרמב”ם[108]. במשנה[109] שנינו:

עד אימתי נקראו נטיעות? ר’ אלעזר בן עזריה אומר: עד שיחולו, ר’ יהושע אומר: בת שבע שנים, ר’ עקיבא אומר: נטיעה כשמה.

והרמב”ם[110] פסק כר’ עקיבא, וז”ל:

אי זו היא נטיעה? זה האילן הקטן כל זמן שקוראים לו נטיעה.

אם כן נראה להעלות אפשרות שנטיעה מותר רק עד ר”ה, ואילנות מותר גם אחרי ראש השנה. אלא שלכאורה הסברה נראת הפוכה, דלכאורה נטיעה זקוקה לטיפול יתר ואם אילן מותר ק”ו שנטיעה תותר.

על מנת לבאר את יחודיות השקית נטיעות ניתן לנקוט בשתי דרכים:

הדרך הפשוטה היא דרכו של ה”צפנת פענח” הנ”ל בדין מזהמין בביאור שיטת הרמב”ם, שבאר שבנטיעה ההשקיה מוגדרת כאברויי.

דרך שניה, נלענ”ד להעלות ע”פ נימוק הרמב”ם בה”י: “ומפני מה התירו כל אלה? שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה”, שישנם שני סוגי מתירים:

א. תעשה הארץ מלחה.

ב. ימות כל עץ שבה.

היתר השקאת אילנות בנוי על היסוד השני “ימות כל עץ שבה” והותרה השקאת אילנות ולא הותרה השקאת נטיעות. הסברה לכך יכולה להיות מפני שניתן לראות באילן חלק מן הארץ, וממילא מותר להמשיך את קיומו הטבעי. נטיעה היא חידוש בארץ שלגביה לא הותרה השקאה מפני שניתן לראות בה יצירה חדשה בארץ (ודינה כשדה שלחין).

שדה שלחין מותר להשקות מפני הסיבה הראשונה: “שלא תעשה הארץ מלחה”, והדברים מסתברים דאם לא כן קשה מדוע הרמב”ם מנמק “וימות כל עץ” ולא מנמק וימותו כל הגידולים או ביטוי דומה?

ע”פ הנ”ל ניתן להבין מדוע הרמב”ם[111] חילק בין הגדרת שדה שלחין להגדרת שדה אילן לגבי השקאה, וז”ל:

משקין בית השלחין בשביעית, והיא שדה זרעים שהיא צמאה ביותר, וכן שדה אילנות אם היו מרוחקין זה מזה יותר מעשר לבית סאה מושכין את המים מאילן לאילן …

בשדה אילן הרמב”ם אינו מגדיר “שהיא צמאה ביותר” כמו בשדה שלחין. לפי דרכנו ניתן להבין שהיתר השקאת שדה שלחין בנוי על הדין הראשון ברמב”ם “שלא תעשה הארץ מלחה”, וכל אימת שהשדה אינה צמאה ביותר אין היתר השקאה, בניגוד לשדה אילנות שההיתר בנוי על היסוד השני “וימות כל עץ שבה”, שיסודו הוא קיום העץ באופן טבעי מפני שהעץ הוא חלק בלתי נפרד מהארץ.

ע”פ הנ”ל יובן היטב הדין שמופיע במשנה[112] ונפסק ברמב”ם[113], שמותר לזהם את הנטיעות רק עד ר”ה ולאחר ראש השנה אסור, מפני שמדובר בנטיעות ולא באילן.

וכן יובנו היטב דברי החזו”א לעיל, בהסבר דין המשנה באורז למ”ד שאוקמי פירא אסור ובכ”ז באורז מותר מפני היזק הקרקע ע”ש.

ובנוסף תובן שפיר שיטת הרב לגבי אוקמי ירקות ושאר גידולים חד שנתיים שנאסר, מפני שלגבי גידולים חד שנתיים הותר רק שלא תעשה הארץ מלחה ולא חשש למיתת הגידול. ובפשטות הדברים כמעט מפורשים בדברי הרב ב”קונטרס אחרון”[114], וז”ל:

וכן כל השקאת ירקות וזרעים יש להתיר דוקא כשהיא לצורך הקרקע, שאם לא ישקנה תעשה מלחה ותהיה גרועה גם לשנה הבאה, או שיש צורך להוצאת ירקות למוצאי שביעית אבל בשביל הירקות עצמן שהם שביעית לא מצינו היתר, וכ”נ בדשאים ושושנים שיש להשקות דוקא אם הם מתקימים גם בשנה שאחר שביעית.

ברם כל הנ”ל איננו נכון בראב”ד הנ”ל בתו”כ האומר במפורש שאסור להשקות בין נטיעה ובין אילן.

ב. השקית שדה שלחין ושדה הבעל

מקור הדין נמצא במשנה הראשונה במו”ק: “משקין בית השלחין במועד ובשביעית”, וכן פסק הרמב”ם: “משקין בית השלחין בשביעית, והיא שדה הזרעים שהיא צמאה ביותר”. לגבי שדה הבעל נחלקו הראשונים במו”ק[115]. רש”י המובא בתוספות ד”ה “מרביצין” שם ותוספות למסקנה סוברים שהדין בשדה הבעל זהה, והמשנה נקטה “שדה שלחין” משום מועד. לעומת זאת סובר רש”י שם שרק שדה שלחין מותר בהשקיה בשביעית, ובשדה הבעל מותרת רק הרבצה, ובלשון רש”י שם: “השקאה פורתה”, וכן פסק הרמב”ם: “וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסדו”. ניתן לומר ששורש מחלוקת הראשונים הוא האם השקאה לא נאסרה כלל, ואם כן הדין שווה בכל השדות, וכן יסברו תוספות ורש”י המובא בתוספות, ואילו רש”י הנדפס יסביר שהשקאה נאסרה באופן עקרוני, והותרה בגלל פסידא, וממילא לא הותר אלא בית השלחין ולא בית הבעל. רש”י הנדפס לשיטתו ביסוד פטור אוקמי אילנא (עיין לעיל), ורש”י המובא בתוספות כרש”י כ”י (ברש”י כ”י לא נמצא פרוש על דף ב’, ורש”י המובא בתוספות היה צריך להופיע בדף ב’ שאינו בנמצא).

מהי כמות המים המותרת במקרים בהם הותרה השקיה?

ברמב”ם[116] מצינו הגדרה לבית השלחין: “שדה שהיא צמאה ביותר” (עיין בתחילת הדיון על השקאה, שבשדה אילן הרמב”ם לא צימצם את ההיתר לשדה שהיא צמאה ביותר). יש מקום לדון האם כאשר הותרה השקיה אין משמעות לכמות המים, או שהותרה רק כמות מים מנימלית שתעמיד את האילן כך שלא יופסד, אבל השקיה בכמות מים שיהיה בה משום הצמחה יהיה בה דין “אברויי אילנא” ותאסר[117].

לכאורה יש לדון האם מלאכת השקיה במקרה של אוקמי לא נאסרה, וממילא תותר השקיה ללא הגבלה או שישנו מתיר, ואז יש מקום לדון מה הותר.

לכאורה אם נתנה ראש ונשובה לראשית המאמר, פשטות ה”תורת כהנים” היא שישנה קבוצת מלאכות, שכוללת את מלאכת ההשקיה, שכלל לא נאסרו לפי ההסברים השונים (ע”ש), וביחוד לפי שיטת הר”ן והנמ”י שההשקיה אינה עבודה חשובה, ניתן לומר בפשטות שהותרה כל כמות מים ללא הגבלת כמות. וכך נראה מפורש בתוספות[118] שמותרת גם השקאה גמורה, וכן נראה בפשטות ברמב”ם, מפני שהרמב”ם הזכיר את ההגדרה שהשדה “צמאה ביותר” ולא כתב בשום מקום מהי כמות המים. כמו”כ לפי דרכנו לעיל בשדה אילן אין גם דין של שדה שהיא צמאה ביותר.

בספר “מדריך שמיטה לחקלאי”[119] מובא: “ההשקיה בשטחי השלחין מותרת כרגיל, ויש הסוברים שהיא מותרת רק בכמות המינימלית ההכרחית”. המקור המובא שם בהערות ליש סוברים רק בכמות מינימלית הכרחית היא “מצוות הארץ” ל”ז ג’ ע”פ חזו”א כ”א י”ז וט”ז ד’. לענ”ד אין ראיה מהחזו”א, מפני שהחזו”א שם דיבר על זיבול, ולא על השקיה. זיבול ביסודו נאסר וחידש החזו”א במקרים מסוימים להתיר בגלל פסידא. ברם, אין להקיש ולהשליך את דין החזו”א בזיבול להשקיה שהותרה לגמרי בשדה שלחין ושדה אילן. גם ב”מצוות הארץ” בסימן ל”ז ג’, המדבר על דין השקיה שמותר להשקות רק ההכרחי ביותר, לא מביא מקור מהחזו”א אלא שולח לסימן ל”ה ד’ בו מדובר על זיבול וזו לענ”ד אינה דעת החזו”א אלא דעת “מצוות הארץ”.

כמו”כ ב”מדריך שמיטה לחקלאי” בחלק על גינות הנוי[120]: “ההשקיה מותרת אולם אין להשקות מעבר לצורך קיום הצמחים”. המקור לזה מובא שם[121] תוספות[122] ושבה”א[123]. בתוספות אין זכר לצמצום שמותר רק לצורך קיום הצמחים, אדרבה כתוב שם שמותר להשקות כרגיל אליבא דחכמים וגם בשבה”א אינו דן בזה אלא בשיטתו, שירקות וגידולים חד שנתיים מותרים רק מפאת היזק הארץ, ברם בגידולים רב שנתיים במקרים בהם מותר לא מופיע בשבה”א שום צמצום.

בעקבות דרכם ב”מדריך שמיטה לחקלאי” מובא שם “נספח מקצועי לגינות נוי” ושם נכתב:

…קביעת מנות המים תעשה ע”י שמוש בקוצב מים (הנסגר אוטומטי) קטן ושל 4/3 המתאים לגינות נוי, קוצב זה חוסך זמן ומאפשר השקיה יעילה בכמות הנדרשת. למי שאין בידו קוצב יכל להפעיל את הממטרות כאשר כל הברזים בבית סגורים ולראות במונה המים מהי כמות המים העוברת במשך שעה ע”י הפעלת הממטרות, זה עוזר בקביעת מנת המים. (עמ’ 113-110)

ובהמשך מובאות טבלאות של צריכת המים הממוצעת.

לענ”ד לא מסתבר שחז”ל יקבעו גדר בכמות המים, מפני שבימים ההם לא היתה אפשרות של מדידת כמות המים בזמן שמשכו את המים מאילן לאילן וכדו’. לא מצינו זכר לא ב”השקאת בית השלחין” ולא בדין “מושכין את המים מאילן לאילן” (“ולא בדין ממלאים את הנקעים מים” ברור שלראב”ד ולחזו”א אין ראיה מנקעים) לכמות מים מנימלית. ברם צריך להזהר להשקות רק כאשר השדה “צמאה ביותר”, ולענין החידוש שחידשנו לעיל שבשדה אילן אין דין של שדה שהיא צמאה ביותר צ”ע. (ועיין הערה 147 פסק הרבנות הראשית בשמיטה תשי”ט ועוד פוסקים להתיר).

סיכום השקיה בשביעית

את הדיון על ההשקיה יש לחלק לשניים: ההבדל בין נטיעות לאילנות, וההבדל בין שדה שלחין לשדה בעל. ישנה מחלוקת בין משנה בשביעית למשנה במו”ק לגבי השקייה בשביעית. את המחלוקת הזו תרצו בחמש שיטות שונות.

1. 1. יש להבדיל בין שדה שלחין, שמותר, לשדה בעל, שאסור.
2. ישנה מחלוקת בין המקורות.
3. מדובר בסוגים שונים של השקאה: מבחינת צורת ההשקאה, מבחינת כמות ההשקאה או מבחינת סוג מקורות המים.
4. מדובר במרחקים שונים בין הנטיעות. שיטה זו קשה, מכיוון שבפשטות מדובר בהשקאת הנטיעות ולא השדה.
5. יש להבדיל בין נטיעות לאילנות, מכיוון שנטיעות אינן נחשבות חלק מהארץ אלא חידוש בארץ, ולכן כל מלאכה בהן תחשב לאברויי. אילנות, לעומת זאת, נחשבים לחלק מהארץ, ולכן כל מלאכה בהם היא בעצם אוקמי של הארץ.

ישנה מחלוקת בין הפוסקים, האם ההשקאה שהותרה היא רק בשדה השלחין, או שמא גם בשדה הבעל.

נראה שאין כמות מים מוגדרת שמותר להשקות, אך יש להזהר להשקות רק כאשר השדה “צמאה ביותר”.

יד. הדברת מזיקים (ריסוסים וכד’)

לכאורה אם מדובר בהסרת מזיק אין בזה אלא מניעת נזק, ובפשטות היה צריך להתיר מדין “אוקמי”. ברם, מצינו כמה מקורות תנאיים שאוסרים מלאכות שנועדו להדברת מזיקים. במשנה[124]: “…מעשנין עד ר”ה”, ובדומה בברייתא ב”תורת כהנים” (הנ”ל): “מנין שאין מזבלין ואין מפרקין ואין מאבקין ואין מעשנין באילן ת”ל ‘שדך לא… כרמך לא’, כל מלאכה שבשדך לא וכל מלאכה שבכרמך לא”.

בראשונים מצינו שלש דרכים עקריות להסבר “מעשנין”:

א. רש”י הנדפס במו”ק[125] הסביר: “מעשנין – עושין עשן תחת האילן כדי שינשרו התולעים שעליו”, ובדומה פירש הר”ש (שם): “מעלין עשן תחתיו כדי שיכלו התולעים או שימותו”, וכן פרש הרמב”ם בפה”מ (שם): “ומעשנין לעשן תחתיהן באיזה עישון כדי שימותו התולעים האוכלים את האילן והנתלים בו”, וכן פסק ביד החזקה[126] (וכן פירש הרא”ש, הריבמ”ץ, רגמ”ה, פי’ רבנו נתן אב הישיבה, ערוך ערך “זבל”, רבנו הלל בתו”כ ועו”ר במו”ק ומפרשים על המשנה).

ב. הראב”ד בתו”כ פירש: “מעשנין – נ”ל כי אלו העשונים הוא עישון של פטום הוא”, וכן בתוספות רא”ש[127]: “מעשנין מתניתין, פי’ עושין לה אבק כעין אותו שהזכיר בפרק מקום שנהגו בענין הרכבת דקלין, מייתי אסא דרא ושברא דדפנא וקימרא דשערי ומרתחי להו ושדו לה אלביה, פעמים שמעשנין אותו בכך כדי לפטמו ופעמים שמשליכין את האבק של סממניןבלבו כדי לפטמו או למתק פרותיו, ואין מרתיחין אותו וזהו לשון עושין לו אבק”.

בהמשך דבריו שם מביא את פירוש הערוך ודוחהו משתי סבות, והסיבה השניה: “ועו’ באלו המלאכות אין בהם פטום האילן אלא שמירת האילן ושמירת האילן שרי כדאמרי’ בגמרא אוקמי אילנא שרי…”.

ג. המאירי במו”ק (שם): “ואין מעשנין… ולי נראה שהיו עושין כן כשהיה משיר פרותיו מרוב שומנו ויבשו ולהכחישו”. את שיטת המאירי ניתן להסביר או למ”ד אוקמי פירא אסור או שיש במלאכה גם אברויי.

כמו”כ מצינו במשנה[128]: “מזהמין את הנטיעות וכורכין אותן ועושין להם בתים ומשקין אותן עד ראש השנה”, ומשמע שבשביעית אסור.

בפירוש זיהום מצינו שתי שיטות עקריות:

א. הרמב”ם בפה”מ: “זוהמה שם הסרחון וממנו אמר מזהמין ר”ל ששמין בהם ריח זוהמה, לפי שדרך לסוך את הנטיעות בדבר שריחו מזוהם כגון החלתית וה”סכבינג” כדי שיריחם הרחש האוכל את הנטיעה ויתרחק”, וכן פסק בי”ד החזקה: “ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש בו זוהמה כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך”, וכך פירש רבנו נתן אב הישיבה, ור”ח והערוך (ערך “זבל”).

ב. רש”י[129] מסביר: “ומזהמין, כשיש מכה באילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל וקושרין שלא ימות”.

ובדומה הרא”ש בעקבות הסוגיא בע”ז מסביר: “מזהמין את הנטיעות, כשנשרה קליפת האילן מדביקין שם זבל להשביחו ולהבריאו וזיהום אחר שהוא אוקמי אילנא דוקא עד ר”ה, עוד יש זיהום אחר שהוא אוקמי אילנא והוא מותר אף בשביעית כדאיתא בע”ז פרק רבי ישמעאל (נ’ ע”ב)”.

נראה להסביר שהרא”ש לשיטתו בהסבר מעשנין. וכן הסבירו הר”ש והרש”ס והגר”א (שם).

הריבמ”ץ מסביר קצת שונה, וז”ל: “מזהמין את הנטיעות פי’ מניחין צואת כלבין אצל הנטיעה כדי שלא יבש”.

וכן מצינו במשנה[130] ובברייתא ב”תורת כהנים”, שמלאכת האבקה אסורה. מלאכת האבקה נעשית ע”י גופרית נגד עש האשכול, אולם בפירוש האבקה בראשונים ובפרשנים שם לא פרשו שמדובר בהאבקה נגד חרקים עיין שם ואכמ”ל.

מכל הנ”ל יוצא:

א. דין מעשנין – רוב הראשונים (חוץ מהראב”ד, תוספות רא”ש והמאירי) סוברים שהמתת התולעת ע”י עשון אסורה בשביעית .

ב. דין מזהמין – לחלק מן הראשונים אסור גם לסוך ע”מ להבריח מזיקים.

לעומת הנ”ל מצינו מקומות שהתירו להשמיד מזיקים:

1. בע”ז אומרת הגמרא “דקתני מתליעין ומזהמין בשביעית”, ומסביר רש”י: “מתליעין – נוטלין תולעת שבאילן”, ובר”ח שם: “מתליעין – עוקרין התולעין מן האילן בחרמש או בקרדום”. ואם כן קשה – מדוע להתליע מותר ואילו לעשן ולזהם לחלק מן הראשונים אסור? (ברור שלראב”ד והתוספות רא”ש הקושיה לא מתחילה).

כמו”כ מופיע שמותר לזהם בשביעית. הגמרא שם מקשה:

ואלא זיהום אזיהום קא קשיא ליה, דקתני – מחליפין ומזהמין בשביעית, ורימנהי מזהמין את הנטיעות וכורכין אותן עד ר”ה עד ר”ה – אין בשביעית – לא? ודלמא כדרב עוקבא בר חמא, דאמר רב עוקבא בר חמה: תרי קשקושי הוו חד לאברויי אילנא – ואסור, וחד לסתומי פילי – ושרי. ה”נ תרי זהמומי הוי – חד לאוקמי אילני – ושרי וחד לאברויי אילני – ואסור.

עיין לעיל בדין האם אוקמי מוסכם על הכל, מחלוקת הבבלי והירושלמי בדין זיהום, והסבר מחלוקת התנאים בירושלמי.

2. בתוספתא[131] ומובא גם בירושלמי[132]: “ונוטל את הרואה”. בהסבר “נוטל את הרואה” נחלקו המפרשים לשלוש שיטות:

א. מהר”א פולדא מסביר: “אבל נוטל הוא התולע הרואה”, כלומר מדובר שנוטל את התולעים הנראים לעין.

ב. ה”מנחת ביכורים” על התוספתא מסביר שמדובר על האדם שהוא רואה את התולעת ורק התולעים הנראים מותר. ב”מנחת ביכורים” זיהה את דין התוספתא עם דין הגמרא בע”ז שמותר להתליע.

לכאורה מאי נ”מ אם רואים את המזיק אם לא? סוף כל סוף התולעת גם אם אינה נראית מזיקה! לכן מסתבר כפירוש המהר”א פולדא.

ג. החזו”א:

…אפשר דהוא שומא, שכן פרש”י ב”מ כ”ז י”ב… ור”ל דגיזום אברויא אילנא אבל חתיכת שומא אוקמא אילנא הוא ואין זה מיבלין דמתניתין.                                                                                                                                   (י”ז כ”ו)

ישנן שלש דרכים להסביר מדוע עשון וזיהום אסור לאותן שיטות:

א. אין הכי נמי, מדובר באוקמי, ובכל זאת חכמים אסרו.

ב. עישון וזיהום אינו עומד בהגדרת אוקמי.

ג. המקורות חלוקים.

חילוק באופן הפעולה

בדרך הראשונה הלך החזו”א ומסביר את הסוגיא במו”ק שמסבירה את הברייתא בתו”כ כאסמכתא:

שם מדרבנן וקרא אסמכתא, נראה אף למ”ד דאוריתא מודה דאיכא בברייתא שהן מדרבנן כמו מפסגין שפרש”י: סומכין האילן שאינו אלא אוקמיא אילנא וכן מעשנין להמית התולעין וכן מפרקין לפרש”י, ואע”ג דקשקוש שרי הכי מחזי טפי כעבודה ואסרו חכמים, והא דאמרו בע”ז נ’ ע”ב מתליעין צ”ל ביד .                                                                      (י”ז י”ט)

פשטות דברי החזו”א הם שאה”נ עשון הוא אוקמי, אבל בגלל שמחזי טפי כעבודה אסרוהו חכמים. ודבריו צ”ע, דהחזו”א לכאורה סותר דברי עצמו[133], שכתב שלדעת הרמב”ם, הר”ש, ויש מפרשים בריטב”א שכל התולדות האסורות מדרבנן מותרות משום הפסד, ואילו בנידון דידן סובר החזו”א שדבר שמחזי כעבודה אסור אפילו באוקמי, וניתן לחלק, ברם עדיין צ”ע.

הדרך השניה לחלק בן הדברת מזיקים שיש בה אוקמי לאברויי מופיע בגמרא בע”ז לעיל וניתן להסבירו בכמה דרכים.

חילוק בין אוקמי פירא לאוקמי אילנא

בספר “תורת השביעית”[134] הסביר שבמתליעין מדובר באוקמי אילנא, ואילו במעשנין מדובר לצורך הפירות (הערנו לעיל שניתן לתלות את שיטתו במאירי). ברם, הרמב”ם בפיה”מ בתרגומו של הרב קאפח, פרש גם את מעשנין מדין אוקמי אילנא, וכן בי”ד החזקה ופרש”י והרא”ש הנ”ל.

חילוק בין מניעת נזק ונזק שהתחיל

עיין לעיל בדיון הנ”ל והסבר ה”אהל משה”.

חילוק בין אוקמי בגוף האילןלאוקמי שלא בגוף האילן

שיטת פאה”ש היא שלא הותר אוקמי בגוף האילן, וניתן לומר שעשון וזיהום הם פעולות בגוף האילן, ואילו התלעה ונטילת הצואה הם פעולות חצוניות מן האילן. ע”פ זה צמצם “ערוך השולחן” והתיר פעולות אלו הרחק מן האילן, וז”ל:

ולא יעשן תחתיו כדי שימות התולעת ואע”פ שאינו עושה מעשה בגוף האילן אלא גרמא בעלמא, מ”מ שעושה זה תחת האילן ממש הוי כעבודת האילן, ונ”ל דאם עושה עשן הרחק מגוף האילן והעשן מגיע להאילן ומתוך כך מתים התולעים – מותר.                                                                                               (י”ט סעיף ו’)

חילוק בין סוגים שונים של מזיקים

בעקבות התוספתא ניתן לחלק בין סוגים שונים של מזיקים, ולפי הסבר הר”א פולדא ע”פ יכולת ההזק. בדרכו הסביר פרופ’ פליקס[135]: “מותר ללקט בין בשביעית בין במועד אותם חרקים בוגרים שכבר נתפקחו עיניהם כגון פרפרים וחיפושיות המזקים לעץ”. ברם, בפשטות הרמב”ם ועוד ראשונים לא חלקו בין מזיקים שונים, וז”ל הרמב”ם: “ולא יעשן תחתיו כדי שימותו התולעים ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמה כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך”.

מחלוקת בין המקורות

“מרכבת המשנה” הלך בדרך השלישית וסובר שמעשנין הוא מתליעין, וממילא אם עשון אסור גם התלעה אסורה, וז”ל:

וה”ה בענין מתלעין קי”ל כסתם מתניתין דשביעית דאין מעשנין, וכמ”ש רבנן פ”א מה’ שביעית ה”ה ולא יעשן תחתיו כדי שימות התולעת דמעשנין היינו מתליעין.

(הל’ יו”ט פ”ח ה”י)

סיכום השיטות

מכל הנ”ל יוצא שלדעת הרמב”ם וסיעתו עשון אסור, ולדעת הראב”ד וסיעתו עישון להמית תולעת – מותר. ולגבי צורות התלעה מותרות החזו”א סובר שביד מותר ובעשון אסור אע”פ שהוא אוקמי.

בספר “תורת השביעית” סובר שלעשן לטובת האילן – מותר ולטובת הפרי – אסור. “אהל משה” סובר שמניעת הזק שלא התחיל – אסור, ולפי פאה”ש ניתן לומר שהתלעה אינה פעולה בגוף האילן. ולפי התוספתא ניתן לחלק ברמת המזיק, ולפי מרכה”מ ברמב”ם אסור בכל צורה.

סיכום הדעות להלכה

“פאת השולחן” מביא את הרמב”ם ומוסיף:

וי”א דלסוך בזוהמה כדי שלא יאכל העוף כשהוא רך או כדי שיריחו התולעים ריח רע מהזיהום וירחקו מהן לאוכלו – שרי, וכן כשיש מכה באילן ונשרה קצת קליפתו ומדביקין שם זבל וקושרין שלא ימות ג”כ שרי, אלא כשמזהמו להברות האילן ולחזקו ולהשביחו – אסור, וכן אם נקטם הנוף קודם שביעית מותר “לסוך שמן כדי שלא ימות האילן” (רש”י ור”ש ובגמרא ע”א נ’ ע”ב). (סימן כ’ ס”ח)

הרידב”ז “בבית רידב”ז” חולק על “פאת השולחן”:

והעיקר שאין בזה שום מחלוקת, ולכו”ע זיהום אסור ואין חילוק לכו”ע בין זיהום לזיהום דכל זיהום הוי לאברויא אילנא ואך ההצלה שיצילו מהקלקול שיכול לבא ע”י מעשיו כגון שבעה”ב גיזם האילן קודם שביעית מותר בשביעית לסוך בו שמן כדי שלא יתקלקל ע”י הגיזום שעשה לו.

ובצדק הקשה הרב זילבר ב”הלכות שביעית” נגד הרידב”ז:

וצ”ע, דהסברא היא להפך דמה שאירע לפעמים ע”י חוק הטבע זה לא דומה לעבודת האילן, משא”כ בגיזום שם רגילין תמיד בזה וגם ע”פ רוב זה רק פעם אחת בשנה.

ברם, “פאת השולחן” לא פתר מדוע לעשן להמית התולעת אסור בשביעית גם לר”ש ורש”י (הרי זו משנה מפורשת בפ”ב) ולא ניתן לדחותה, ולא ניתן גם לתרץ שיסבירו כראב”ד וסיעתו שעישון אינו אלא פיטום דהא גם רש”י וגם הר”ש הסבירו כרמב”ם.

ניתן לענ”ד להעלות השערה שיש להבדיל בין מזיקים הנמצאים באופן טבעי ואינם מכלים את האילן ופרותיו אלא מצמצמים במידה מסוימת את כמות הפרות, לבין מזיקים שהגיעו בכמות שיכולים לכלות את הגידולים.

נראה לי להוסיף שבימים ההם היה איזון ביולוגי בטבע (מזיק אחד השמיד את משנהו ובסה”כ היה איזון ע”פ פלאי הבריאה האלוקית) וישנה רמה של מזיקים שהיא טבעית ומלחמה בה היא בגדר אברויי, ברם היום ע”י הריסוסים הרבים האיזון הביולוגי בטבע הופר וממילא ישנם מזיקים כאלה שאם לא תרסס יפגעו באילן ברמה ובצורה שהאילן ימות או שלא יהיה כלל יבול (למ”ד אוקמי פירא מותר), וידוע היום שישנם גידולים מסוימים שכמעט אי אפשר כלל וכלל לגדל ללא ריסוסים בגלל הפרת האיזון הביולוגי בטבע ע”י האדם. ריסוסים אלו יותרו לדעת רש”י והר”ש ואולי גם לדעת הרמב”ם.

הרב בשבה”א התיר לדעת הר”ש ורש”י עבודת אוקמי בגוף האילן להרחיק התולעים, ע”פ הסוגיא בע”ז, שחלקה בין שני זהומים וישנו זיהום המותר אע”פ שהוא בגוף האילן, וז”ל:

…ולפ”ז מותר לגפר את הגפנים בגפרית שהוא כדי להמית היצורים הקטנים המזיקים את הגפן. וכן כל הרפואות שעושים נגד מחלת הגפנים הנקראת פיטקסירה מותר לעשות לפי דעה זו אפילו בגופו של אילן…                     (פ”א ה”ה)

ע”ש. וכן הורה ב”הלכות שביעית” של הרב זילבר[136] להקל למעשה.

בנוסף לנ”ל ישנם מזיקים כמו עכברים וחולדות וכדו’ שמותר לצודן – עיין “פאת השולחן” סימן כ’ סעיף ה’ וס”ק י”ט, ובתוספות מו”ק ו ע”ב ד”ה “צדין”.

טו. סיכום מחלוקות רש”י הנדפס ורש”י כ”י ביסוד פטור אוקמי אילנא

לעיל הזכרנו בחמש מקומות את המחלוקת בין רש”י הנדפס לרש”י כ”י על מו”ק.

1. בהסבר יסוד דין אוקמי אילנא המותר נחלקו במו”ק ג ע”א. רש”י הנדפס סובר שיסוד הדין בנוי על פסידא, ואילו רש”י כ”י סובר שמלאכה לאוקמי מותרת משום שאינה עבודה.
2. במו”ק ו ע”ב נחלקו לגבי השקאת ירקות בשביעית. רש”י כ”י סובר שמותר ורש”י הנדפס סובר שאסור, והסברנו ששורש מחלוקתם הוא בדין אוקמי פירא. לשיטת רש”י כ”י שאוקמי אינה עבודה, מה לי אוקמי אילנא מה לי אוקמי פירא ומותר, לרש”י הנדפס הסובר מדין פסידא – אסור (עיין בדיון על אוקמי פירא).
3. תוספות במו”ק ו ע”ב מביא בשם רש”י על המשנה הראשונה במו”ק, שדין “משקין את בית השלחין במועד ובשביעית”, המצומצם רק לשדה השלחין ולא שדה הבעל, נאמר במועד, ובשביעית מותר גם שדה הבעל. ברש”י הנדפס על המשנה הראשונה לא מופיעה הרחבה זו (ורש”י כ”י מתחיל רק מדף ג), יתכן שרש”י הנמצא בתו”כ הוא רש”י כ”י שהשקאה אינה עבודה ולכן מותר גם בשדה הבעל ורש”י כ”י לשיטתו. רש”י הנדפס שהחסיר דין זה ג”כ לשיטתו מפני שבשדה בעל אין פסידא (עיין בדיון על השקאה).
4. רש”י בע”ז[137] סובר שאוקמי אילנא נאמר גם במלאכות דאוריתא. הלכה זו ניתן להבין רק ע”פ השיטה שאוקמי אינה עבודה (עיין בדיון על אוקמי במלאכות דאוריתא).
5. רש”י בע”ז הנ”ל ובסוכה[138] כתב שאוקמי מותר רק בדבר שהוא: “אינו עושה להשביח אלא לקימן שרי” (כלומר שאין במלאכה שהיא לאוקמי גם פן של אברויי), והדין מובן היטב אם יסוד הדין של אוקמי הוא שאינה עבודה וכאשר יש גם אברויי יש בזה עבודה, ורש”י לשיטתו (עיין בדיון על דבר שיש בו גם אוקמי וגם אברויי).

סיכום המאמר[139]

מדרש ההלכה בתורת כהנים מתיר לעשות מלאכות מסוימות בשביעית. הדיון בהבנת היתרו מתפצל לשני כיוונים. כיוון ראשון הוא מצד אופי המלאכה, וכיוון שני מצד מיקום המלאכה – מלאכות המיוחדות לכרם ולשדה. הכיוון הראשון מתפצל לארבע שיטות:

1. שיטת הר”ן ורבינו יונתן מלוניל, שלדעתם מלאכות אשר נעשות פעם אחת בשנה מוגדרות ‘מיוחדות’, ורק הן אסורות.
2. שיטת הנצי”ב בשאילתות, לפיה רק מלאכות אשר מיוחדות לשדה ואינן נעשות בשום מקום אחר, אסורות.
3. שיטת הריטב”א, שאומרת שכל מלאכה רגילה, שזקוקים לה בכדי להשביח את הקרקע, אסורה.
4. שיטת החזו”א בריטב”א, לפיה מלאכות שהן הכשר עבודה אסורות.

לאחר דיון זה נכנסנו לבדיקה של אופי היתר ‘אוקמי’ המופיע במועד קטן. ישנה מחלוקת האם היתר זה הינו כלל, או שהוא חל רק על מלאכות מסוימות. באם היתר אוקמי נאמר ככלל, שאלנו האם כלל זה חל על כל סוגי המלאכות, או שמא רק על סוג מסוים. בהגדרת סוג מלאכה זה מצאנו ארבע נושאים שיש לדון בהם:

1. אוקמי פירושו מניעת מוות של הצמח, או אפילו קלקולו.
2. גדר אוקמי חל גם על מלאכות שיש בהן גם צד של אברויי, מכיוון שיש בהן את היסוד המתיר – אוקמי.
3. הנושא השלישי דן האם ניתן להתיר דברים מפני נזקי טבע שאינם תלויים בצמח עצמו, כצינה וחמה.
4. השאלה הרביעית דנה האם היתר אוקמי הוא למנוע נזק, או שמא רק נזק שכבר נוצר הותר לטפל בו, ולכאורה פשוט שההיתר הוא למנוע נזק, ולא רק לטפל בנזק שכבר נוצר.

דיון נוסף עוסק בגדר אוקמי. דיון זה הינו יסודי ביותר, והדיו מופיעים לכל אורך הסוגיה. וישנן שתי דעות בענין זה: דעה ראשונה סוברת שכל מלאכה שמוגדרת כאוקמי אינה נחשבת מלאכה, ולכן אין הגבלה על מלאכה זו. הדעה השניה סוברת שאוקמי הינה מלאכה, אך המלאכה מותרת משום פסידא.

דנו בחמשה מקרים שתלויים בגדר זה:

1. מלאכות בגוף האילן.
2. אוקמי בפירות האילן.
3. מלאכות בתוספת שביעית.
4. נזק יחיד מול נזק רבים.
5. אוקמי בשדה גוי.

ראינו שבמידה שמלאכות שהותרו מדין אוקמי אינם מוגדרים כמלאכה, אז גם מלאכות דאורייתא הותרו ע”פ רש”י.

סוג מלאכה נוסף שדנו בו הוא מלאכות שנעשו בשינוי, ונראה שמלאכות אלו אינן נכנסות לגדר אוקמי.

בנוסף דנו בדין השקאה בשביעית. חילקנו בין שני עניינים: השקיה בשדה בעל לעומת השקיה בשדה שלחין, שמחמת צמאונו ותלותו במים מרובים יתכן שהשקייתו תחשב כאוקמי. דיון זה תלוי ביסוד הגדרת אוקמי כמפקיע משם מלאכה או כמתיר משום הפסד. דיון שני הוא בנטיעות ואילנות. לחילוק בין נטיעות לאילנות הגענו דרך מחלוקת בין משניות בשביעית ובמועד קטן, בשאלה האם מותר או אסור להשקות בשביעית. ישנן חמש שיטות לישוב המחלוקת:

1. 1. יש להבדיל בין שדה שלחין, שמותר, לשדה בעל, שאסור.
2. ישנה מחלוקת בין המקורות.
3. מדובר בסוגים שונים של השקאה: מבחינת צורת ההשקאה, מבחינת כמות המים המושקים ומבחינת סוג מקורות המים.
4. מדובר במרחקים שונים בין הנטיעות. שיטה זו קשה, מכיוון שבפשטות מדובר בהשקאת הנטיעות ולא השדה.
5. יש להבדיל בין נטיעות לאילנות, מכיוון שנטיעות אינן נחשבות חלק מהארץ, אלא חידוש בארץ, ולכן כל מלאכה בהן תחשב לאברויי. אילנות, לעומת זאת, נחשבים לחלק מהארץ, ולכן כל מלאכה בהם היא בעצם אוקמי של הארץ.

בנוגע לכמות המים אמרנו שאין כמות מוגדרת, אך יש לשים לב שלא להשקות סתם את השדה אלא כשהשדה צמאה ביותר.

בנוסף ראינו שבעניין הדברה ישנן דעות רבות בנוגע להיתר ואופיו, אך בדורינו מכיוון שנהרס האיזון הביולוגי, ישנם מזיקים רבים שאם לא נרסס נגדם היבול לא רק יתמעט אלא גם השדה יהרס. לכן עצים עם מזיקים כאלו, מותר לרסס, מכיוון שאין זה נחשב לאברויי אלא לאוקמי.

רוב הדיונים שעסקנו בהם היו תלויים במחלוקת בין רש”י הנדפס לרש”י כתב יד, שנחלקו בנושאים הבאים:

1. יסוד גדר דין אוקמי.
2. השקיית ירקות.
3. השקיית שדה בעל.
4. אוקמי במלאכות דאורייתא.
5. מלאכה שיש בה גם אברויי.

[1].   ריש פרשת בהר ד’ ה’ ו’. הברייתא מובאת גם במו”ק ג’ ע”א ובשאילתות ריש פרשת בהר.

[2].   גירסת השאילתות.

[3].   גירסת התו”כ ר”ש , ראב”ד, רש”י כ”י ותוספות הרא”ש על מו”ק.

[4].   גירסת הגמרא במו”ק ג’ ע”א, רגמ”ה, רש”י הנדפס במו”ק, ריטב”א, ר”ן והר”ש בן היתום.

לכאורה צ”ע מדוע לגירסת הגמרא במו”ק ורגמ”ה וסיעתם רק זריעה יצאה מן הכלל ולא זמירה. רגמ”ה ורש”י הנדפס ועוד ראשונים מסבירים “זריעה בכלל היתה ובשנה השביעית שבת שבתון וגו'”, אולי יתחדש לנו שלשיטתם העשה “שבת שבתון”, נאמר רק על עבודות בקרקע ולא באילן, וא”כ זמירה אינה מיותרת מפני שלא היתה בכלל, ועל זמירה יהיה רק לאו ולא עשה. הסברא, שבזמירה לא עוברים על עשה של “שבת הארץ”, היא מפני שגידרו של העשה הוא: אי יצירת חידוש בארץ, ואילן קיים הנזמר, החידוש מושתת על בסיס העץ הקיים, ואין כאן פגיעה ב”שבת הארץ”, אע”פ שהתורה חידשה שישנו לאו, ואולי בגלל זה זמירה מוגדרת כתולדה, אע”פ שבהלכות שבת לרוב הראשונים זמירה מוגדרת כאב. הרב ב”שבת הארץ” (קונטרס אחרון א’ עמוד צ”ה) דן אם יש דין של ושבתה הארץ בעבודות האילן. בתחילת דבריו מביא את שיטת הרמב”ם בהלכה א’ מהלכות שמיטה ויובל: “שכל העושה בשנה זו מלאכה מעבודות הארץ או האילנות בטל מצות עשה, והיא מ”ע “ושבתה הארץ”. ולאחר מכן הרב דן בסוגיא בברכות (מ’ ע”א) לגבי המברך על פירות האילן בורא פרי האדמה דאמרינן שם הכי: “מאן תנא דעיקר אילן ארעא הוא? אמר רנב”י: ר’ יהודה היא, דתנן: יבש המעין ונקצץ האילן – מביא ואינו קורא, ר’ יהודה אומר – מביא וקורא”. ומנסה לתלות את השאלה האם יש עשה באילן במחלוקת ר’ יהודה ורבנן, וממשיך לפלפל בדברי התוספות והירושלמי אם חולקים על הרמב”ם אם לאו, ואכמ”ל ע”ש. וכן ב”משפט כהן” (סימן ע”ח) בתחילת דבריו כותב: “…הנה לדינא ג”א הסכמתי שהיא מהתורה (עשה של עבודת האילן) כדעת הרמב”ם שלא מצאנו בדברי הראשונים חולק ע”ז וכו'”. ברם אם נכונים דברינו בהסבר שיטת רגמ”ה וסיעתו זוהי שיטתם, אך הדבר צ”ע.

עיין עוד בשיעור “שבת שבתון יהיה לארץ” העוסק ביחודיותה של מלאכת זמירה ובהבדל בין זמירה בשבת לזמירה בשביעית.

[5].   גירסת התו”כ ר”ש, ראב”ד רבנו הלל על התו”כ ורש”י כ”י על מו”ק.

[6].   הגר”א בתו”כ מתקן “בארץ ובאילן צ”ל בשדה ובכרם”, וכן בגמרא במו”ק ג’ ע”א ובשאילתות וברגמ”ה.

[7].   ג ע”א.

[8].   נ ע”ב.

[9].   פ”ב ה”ג.

[10]. הר”ן בחדושיו על מו”ק ג ע”א.

[11]. שיטת הר”ן תבאר יפה את גירסת הר”ש והראב”ד “בארץ ובאילן”, וז”ל הר”ש בהסבר התו”כ:

“מה זרע וזמיר שהם עבודה בארץ ובאילן, זרע – עבודת זרעים בארץ, וזמיר – עבודת האילן”.

לכאורה קשה בשיטתם מה הקשר בין זריעה לזמירה. (לשיטת רגמ”ה ורש”י הלומדים רק מזריעה לא קשה) אפילו אם נקבל את גירסת הגר”א “זריעה וזמירה בכלל היו” המכנה המשותף אינו בין זרע לזמיר, אע”פ שהלימוד מזרע וזמיר שבכלל היו ויצאו, אלא המכנה המשותף הוא מצד מיקום הזרע והזמיר כמו שיבואר להלן. ברם לפי שיטת הר”ן דברי הר”ש והראב”ד מובנים יפה, והדמיון בין זרע לזמיר הוא מצד חשיבות המלאכה.

[12]. נמוקי יוסף שם.

[13]. רבינו יונתן מלוניל שם ד”ה “ובשביעית”.

[14]. העמק שאלה” ריש פרשת בהר ב’.

[15]. את גירסת הראב”ד והר”ש ניתן להסביר גם ע”פ שיטת הנצי”ב.

[16]. בחידושיו על מו”ק ג ע”א.

[17]. מו”ק ג ע”א.

[18]. נ ע”ב.

[19]. הר”ח במו”ק ג ע”א מסביר:

“…זריעה וזמירה בכלל שבת שבתון יהיה (לכם) [לארץ] היו. ולמה יצאת? להקיש אליה, לומר לך: מה זריעה מיוחדת עבודת שדות וכרמים אף כל עבודת שדות וכרמים, למעוטי קשקוש ועידור וביקוע ועישון, דעבודת אילנות הן ולא עבודת שדות וזרעים”.

בדברי הר”ח ישנם שני קשיים:

א) בתחילת דבריו הוא מדבר על זריעה וזמירה שהיו בכלל, כגירסת התו”כ, ואח”כ מדבר רק על זריעה כגירסת רגמ”ה ורש”י.

ב) בפשטות משמע מהברייתא בתו”כ שיש שתי קטגוריות בדין הדרבנן: הקטגוריה של קשקוש – מותרת, ושל עישון – אסורה, ואילו הר”ח מתיר עישון (ניתן אמנם לתרץ שיש שני סוגי עישון, אך הדבר דחוק).

בדומה להוספת עישון נמצא בר”ח בע”ז: “גיזום שהוא חיתוך הזמורות להחליף אחרים תחתיהן – להברות האילן ולהפריחו הוא, ואסור”. נראה ששיטת הר”ח שזמירה היא רק עבודה שבאילן ולכן תולדותיה אסורות רק באברויי, ובתחילת דבריו, שכתב שגם זמירה יצאה מן הכלל, לא למד מן המלאכה אלא מהכרם שכתוב בצד המלאכה. ברם עדיין שיטת הר”ח צריכה עיון.

[20]. ד”ה “אין מפרקין”.

[21]. נ ע”ב.

[22]. סימן א’ ס”ק כ”ו.

[23]. נ”ט ס”ק ו’.

[24]. נ ע”ב.

[25]. ג ע”א.

[26]. פ”ב ה”ב, טז’ ע”ב מדפי הספר.

[27]. שביעית סימן כ”א, י”ז.

[28]. ח”ב סימן נ”ב.

[29]. כו ע”א.

[30]. סימן כ”ז, אות י”ב.

[31]. קונטרס אחרון סימן ב’ אות י”ב.

[32]. פ”ב ה”ג.

[33]. פ”א ה”ה.

[34]. הלכות יו”ט פ”ח ה”י.

[35]. הלכות יו”ט פ”ח.

[36]. כ’ י”א.

[37]. שביעית סימן י”ז י”ט.

[38]. הלכות יו”ט פ”ח ה”י.

[39]. ב ע”ב, ג ע”א.

[40]. ו ע”ב.

[41]. נ ע”ב.

[42]. ג ע”א.

[43]. פ”א ה”י.

[44]. שמות ל”ד, כא.

[45]. פ”א מ”ד.

[46]. פ”ג ה”א.

[47]. פ”א ה”א.

[48]. הפתרונות המסתברים הינם שניים שהם אחד:

א) ר’ אברהם בן הרמב”ם: “אמנם ההכרעה בדברי חכמים, כי הכתוב יורה על השביעית אינו ממה שנזכר בגמרא משקין בלבד אלא ממה שנזכר במכילתא כי שם נתבאר כי ר’ יהודה ור’ שמעון סוברים ג”כ כי הכתוב הזה נאמר על שביעית וכו’. ועל כן סמך ז”ל על סברת מי שפרש הכתוב הזה בשביעית”.

ב) שיטת פאה”ש שהרמב”ם פסק כירושלמי הסובר שגם ר’ ישמעאל בא להתיר קצירת העומר בשביעית, ועיין עוד במהר”י קורקוס.

[49]. מצוות עשה קל”ה.

[50]. פ”ג ה”א.

[51]. זרעים סימן י”ט סעיף ג’.

[52]. שביעית סימן י”ז ס”א.

[53]. לאור הנ”ל ניתן להבין את שיטת הרמב”ם לגבי נטיעה. הרמב”ם פוסק בפרק א’ ה”ה: “אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק… ואם עשה אחת מאלה בשביעית מכין אותו מכת מרדות”. דבריו אלה לכאורה תמוהים מאוד. ראשית, לא מסתבר שזומר חייב ואילו נוטע מותר מדין תורה. ועוד קשה מן הגמרא בגיטין נג ע”ב האומרת במפורש שנטיעה אסורה בין בשבת ובין בשביעית מן התורה. החזו”א (י”ז, ס”כ וכ”ד) מנסה לתרץ: “ואפשר דהוי בכלל אין מזהירין מן הדין ולפיכך אין לוקין על הנטיעה”, ברם לפי הנ”ל נטיעה אסורה מדין העשה. (כמו”כ קשים טובא דברי הר”ש בפ”ב מ”ו שלדעת ר”ת נטיעה אסורה רק מדרבנן, בעקבותיו הלכו חלק מן האחרונים בהסבר שיטת ר”ת, ועיין היטב בתוספות בראש השנה דף ט’ ע”ב שנטיעה אסורה מדרבנן רק בתוספת ולא בשביעית עצמה, ולא כדעת הר”ש והאחרונים שהלכו אחריו, ודברי הר”ש צ”ע).

[54]. נ ע”ב.

[55]. ב”ק נ ע”א.

[56]. סימן כ”ז אות ד’. ועיין ב”תורת הארץ” פ”ב ס”ק י”ט שדן בדברי המהרי”ל דיסקין ובדברי המבי”ט המובא בהמשך, ומסיק להקל אפילו כדי למנוע קלקול ולא רק היזק מוחלט.

[57]. פ”א ה”י.

[58]. ח”ב סימן ס”ד. בחוזר י”א של הרבנות הראשית לישראל, המחלקה להלכות התלויות בארץ ובחקלאות משנת תשי”ט (מודפס בספר ב”צאת השנה”) מובאים דברי המבי”ט בהערה 3 (שם) להלכה.

[59]. מובא במדריך שמיטה לחקלאי תשמ”ז עמ’ 32 הערה 2.

[60]. ועיין עוד בחזו”א סימן כ”א ס”ק י”ז וס”ק י”ח, ובסימן ט”ז ס”ק י”ד.

[61]. פ”ב מ”ד.

[62]. פ”ב מ”ד.

[63]. סימן י”ז ס”ק כ”ו.

[64]. כלשון הירושלמי שם.

[65]. פ”ב מ”ד.

[66]. מעדני ארץ” עמוד קס”א ח’ בליקוטים מ”כרם ציון”, ובהלכות שביעית כרם ציון פ”ד ס”ק ו’.

[67]. פ”א ה”כ בשבה”א.

[68]. ספר השמיטה עמוד כ”ב 1ב. וכן העיר הגר”מ אליהו שליט”א בחוברת “מדריך שמיטה לחקלאי תשמ”ז” עמ’ 20 הערה 10.

[69]. פ”ב מ”ג.

[70]. ב ע”ב.

[71]. סוף סימן ח’.

[72]. הגרשז”א שם דוחה את הראיה הנ”ל, וז”ל: “ואף אם נאמר דאליבא דרבי שפיר מודה רבא לאביי דשרי גם בעבודות שעיקרן מדאוריתא, מ”מ נראה דבמקום פסידא קיל טפי מסתם לאוקמי”.

[73]. בסימן כ’ ס”ק י”א.

[74].  פרק ב’ ד’.

[75]. ספר השמיטה עמוד כ”ב הערה 1ב.

[76]. מודפס בכרם ציון סימן י”ט.

[77]. שבת הארץ פ”א ה”ה ובשו”ת “משפט כהן” סימן ע”ט.

[78]. המגיה על רש”י כ”י שם כותב: “מזה נראה שגירסת רש”י היא כגי’ כי”מ מרביצין שדה לבן בשביעית”.

[79]. הערה בספר השמיטה של הרב טיקוצ’ינסקי עמוד כ”ה.

[80]. קונ”א סימן רנ”ט.

[81]. את הרמב”ם בה”י מסביר הרב טיקוצ’ינסקי (שם הערה 6 עמוד כ”ה): “והא דאמר ‘מפני מה התירו כל אלה? שלא תעשה הארץ מלחה’, זהו טעם על מה שהתירו להרביץ גם את השדה כדאמרו מרביצין בשדה לבן וכו’ ולעשות עוגיות וכו’ ולהמשיך מים מאילן לאילן – שע”ז הוצרכו לומר שלא תעשה הארץ מלחה ותתקלקל גם למוצ”ש” (ראה לשון הרמב”ם פ”א ח’ – י’) עכ”ל הרב טיקוצ’ינסקי, ולענ”ד לא נראה מפני שהרמב”ם בה”י מנמק “מפני מה התירו כל אלה” וברור שהנימוק על כל המלאכות המותרות ולא כדברי הרב טיקוצ’ינסקי. הראיות נמצאות בהערה ז’ עמוד כ”ד.

[82].  פ”א ה”ה ופ”ג ה”ט.

[83]. שבת סז ע”א.

[84]. עיין ירושלמי שביעית בבאורו של פרופ’ פליקס בעמוד 164 הערה 5, ובעמוד 128 הערה 1.

[85]. עמוד כ”ד הערה 5.

[86]. פ”ד ה”ד.

[87]. נה ע”ב.

[88]. ערך “נסן”, תוספות במנחות דף עא ע”א ד”ה “מרכיבין” מביאו, וכן מפרש המאירי “בבית הבחירה” לפסחים.

[89]. מו”ק ג ע”א.

[90]. פ”ב מ”ב.

[91].  לגבי המשנה של אנשי יריחו מדוע לא מיחו, רש”י במנחות מפרש: “דסברי לאו מלאכה חשובה היא”. ברם בתוספות יום טוב מפרש: “… מרכיבין דקלים כל היום מפני ההפסד” וכן משמע שהבין בחידושי הצל”ח, בפסחים וז”ל: “מרכיבין דקלים כל היום, יש לתמוה הלא אחר חצות אסור בכל המקומות ופשיטה לשיטת הירושלמי שהוא מן התורה, ואם כן למה לא מיחו בידם חכמים. ונראה דהא מבואר במשנה דעכ”פ ערב פסח קיל מחול המועד… ואם במועד מותר דבר האבד ק”ו שמותר בי”ד כל היום…”.

[92]. מובא בחוברת “מאורות” שאלה י’.

[93].  פ”ב מ”ד.

[94]. מעדני ארץ סימן ט’ ס”ק ח’.

[95]. פ”א ה”ו ובירושלמי התוספתא מובאת בה”ג.

[96]. בירושלמי הברייתא מובאת ללא הקדמה “משקין את הנטיעות עד ר”ה”.

[97]. פ”ג ה”ט.

[98]. ו ע”ב.

[99]. ג ע”א.

[100]. מו”ק ג ע”א, ד”ה “ולא ימלא נקעים מים”.

[101]. פ”ג ה”ט.

[102]. ב’ ע”ב.

[103]. בהגהותיו לשו”ע או”ח סימן רנ”ב מג”א ס”ק כ’, ומביאו הרב פרנק בשו”ת הר צבי או”ח ח”א בט”ל הרים מלאכת זורע עמוד רמ”ו ונשאר שם בצ”ע.

[104]. סימן י”ז ס”ק י”ט.

[105]. סימן י”ז ס”ק כ”א.

[106]. שביעית סופ”ב.

[107]. פ”א ה”ח.

[108]. פ”א ה”ח.

[109]. פ”א מ”ח.

[110]. פ”ג ה”ז.

[111]. פ”א ה”ח.

[112]. פ”ב מ”ד.

[113]. פ”א ה”ה.

[114]. סוף אות י”ב.

[115]. ו’ ע”ב.

[116]. פ”א ה”ח.

[117]. בהלכות שביעית כרם ציון פרק ט’ בגידולי ציון א’ מובא הספק הנזכר בשם הגאון ר’ שרגא פרנק זצ”ל, וב”משנת יוסף” בתוספות אחרונים כרך א’ עמוד קס”ט מובא הספק בשם קונטרס ישועת הארץ סימן ט’. בספר “בצאת השנה” מובאים חוזרי הרבנות הראשית לישראל ובחוזר ט’ תמוז תשי”ח התירו השקאה בפרדסים ועצי פרי ללא הגבלה וביתר בהירות בחוזר י”א ממר – חשוון תשי”ט: “בעצי פרי בשטחים קטנים ליד הבתים אין ראוי לסמוך על המכירה, מכל מקום מותר הטיפול בהשקאתם הרגילה”. כמו כן מצאתי שהורה להיתר הגר”ב זילבר בהלכות שביעית סימן א’ ס”ק ע”ב, ועתה אחרי שגמרתי לכתוב את המאמר יצא ספר “שביעית להלכה ולמעשה” מאת הרב שמואל ריכנברג בהוצאת “המכון לחקר החקלאות ע”פ התורה”, ושם מובא שהגר”נ קרליץ הורה להיתר והגר”ש אלישיב הורה שמותר להשקות רק כפי הצורך לקיום. אח”כ שוחחתי עם הגרשז”א זצ”ל וגם הוא התנגד להשקיה ע”פ טבלאות, ועיין בהמשך ברור הענין.

[118]. מו”ק ו ע”ב.

[119]. פרק ב’ ט’.

[120]. עמוד 495.

[121]. הערה 5.

[122]. מו”ק ו ע”ב.

[123]. קונ”א סוף אות י”ב.

[124]. פ”ב מ”ד.

[125]. ג ע”א.

[126]. פ”א ה”ה.

[127]. מו”ק שם.

[128]. פ”ב מ”ב.

[129]. ע”ז נ ע”ב.

[130]. פ”ב מ”ב.

[131]. פ”א ה”י.

[132]. פ”ב ה”ג.

[133]. בכ”א ס”ק י”ז.

[134]. עמוד מ”ג.

[135]. בביאורו לירושלמי שביעית פ”ב ה”ד.

[136]. סימן א’ כ”ז.

[137]. נ ע”ב.

[138]. מד ע”ב.

[139]. סדר הדברים בסיכום זה שונה מסדר הופעתם במאמר.