מכירת חמץ הפכה לאורך השנים לחלק בלתי נפרד מההכנות לחג הפסח. אך עד כמה אנחנו מודעים לאופן שבו התפתחה המכירה, מה הבעיתיות שבה ואיך עלינו למכור את החמץ בצורה ה´נקייה´ ביותר? סקירה הלכתית-מעשית

 בדורות האחרונים הפכה מכירת החמץ לגוי לנוהל מקובל, וכמעט כל אחד מוכר את חמצו לקראת הפסח. נתבונן מעט בשורשי העניין, וכיצד ראוי לנהוג בעניין זה.

השתלשלות המכירה

 בדברי חז”ל, כשמדובר על מכירת החמץ לגוי, המדובר הוא בדרך כלל על מכירה כפשוטה, שהחמץ יישאר אצל הגוי. בדרך כלל גם לא היה צורך במכירה מן הסוג המקובל כיום, כיוון שלא היו מצויים מוצרי חמץ המשתמרים לזמן רב. רק במקום אחד (תוספתא פסחים ב’ יב) מתוארת מכירה שבה החמץ עתיד לחזור אל היהודי – המדובר הוא ביהודי שנוסע בספינה, ואם יבער את חמצו לא יישאר לו מה לאכול לאחר הפסח. זהו מצב של דחק גדול מאד, קרוב לפיקוח נפש. וגם שם, נראה שהיהודי העביר ממש את החמץ לידי הגוי, אלא שהוא סמך על כך שהגוי יחזור וימכור לו את החמץ לאחר הפסח.

הצורך במכירה המקובלת נוצר כאשר יהודים החלו לסחור ביין שרף המופק מדגן. אז החלו הפוסקים לדון בכך, ופסקו שניתן למכור את החמץ לגוי במחיר מועט, והוא יחזור וימכרנו ליהודי לאחר הפסח (תרוה”ד ח”א סימן קכ, שו”ע תמ”ח,ג). בתחילה נהגו למכור באופן פרטי, שכל סוחר יהודי מכר את היי”ש שלו לגוי שכן. אך באופן זה אירעו לא פעם תקלות, מחמת שאנשים לא ביצעו את הקניין כראוי, ולפיכך החלו לנהל את המכירה באופן מרוכז באמצעות הרב. אז החלה המכירה להתפשט גם לאנשים פרטיים, ולא רק לסוחרים.

אופן המכירה המקובל כיום

איננו מוכרים את החמץ לרב, אלא ממנים אותו כשליח למכור את החמץ. לשם כך חותמים על שטר הרשאה, שמייפה את כוחו של הרב למכור את החמץ. בשעת החתימה עושים גם מעשה קניין, בקניין סודר. אולם מכיוון שאין זו המכירה עצמה אלא רק מינוי שליחות, אין הכרח במעשה הקניין, ולכן ניתן לבצע מכירת חמץ גם בטלפון או דרך האינטרנט.

הרב מוכר את החמץ לגוי, והמכירה נכנסת לתוקף בזמן שהחמץ נאסר באכילה. שלא כפי שחושבים רבים, אין זו מכירה על תנאי שמתבטלת לאחר הפסח, שהרי אם כך מתברר למפרע שהחמץ היה בפסח בבעלותנו, ונמצא שעברנו על “בל ייראה”, וגם החמץ נאסר מדין חמץ שעבר עליו הפסח. אלא שמוכרים את החמץ לגוי, ולאחר הפסח קונים אותו בחזרה. הגוי מתחייב לשלם את מלוא שוויו של החמץ, אולם בזמן המכירה הוא משלם רק מקדמה, ושאר התשלום נשאר כחוב.

הבעיות במכירה

הבעיה המרכזית במכירה היא ההערמה שבה. גם בדורות הקודמים, כוונת המוכר והקונה היתה לחזור ולקנות את החמץ לאחר הפסח, אך עדיין הפוסקים (עיינו למשל במשנ”ב תמ”ח,יב, ובה”ל שם) התנו תנאים שונים כדי שהדבר יהיה ממשי ככל האפשר – כגון שתהיה לגוי אפשרות לגשת אל החמץ ולקחתו במשך הפסח, וכן שהגוי יידע באילו סוגי מצרכים מדובר ומה שוויים. מבחינה זו, העברת המכירה מן האדם הפרטי לידי הרב, גרמה אמנם ליתר דקדוק בדיני הקניינים, אבל הרחיקה מאד את המכירה מן הממשות. בעבר, הגוי ראה את מחסן היי”ש של שכנו וידע מה הוא מכיל, ואילו היום המדובר הוא במיני מאכל רבים המפוזרים בבתים רבים ומרוחקים, כך שהגוי אינו רואה אותם, ואף אינו יודע כלל באילו מאכלים מדובר, מה כמותם ומה שוויים, ואין לו אפשרות ממשית להגיע אליהם.

נקודה נוספת שהזכירו הפוסקים (עיינו בשו”ע ובמשנ”ב שם) היא, שצריך להוציא את החמץ מבית היהודי ולהעבירו לרשות הגוי, או לפחות למכור לו את החדר שבו החמץ. גם כיום מבצעים מכירה של המקומות שבהם החמץ, אבל כבר אין מדובר בחדר נפרד, אלא במדפים מפוזרים בתוך הבית, והחמץ נשאר בסופו של דבר בבית היהודי.

לא באתי בדברים אלה לפסול את המכירה המקובלת, אבל להצביע על הדוחק שבה. מתוך כך עולה, שבמידת האפשר עדיף שלא להסתמך על המכירה, אלא רק במקום הצורך.

הסתמכות על המכירה במפעלים ובחנויות

לגבי מפעלים וחנויות, נראה שהמכירה היא הכרחית. לא ניתן לתכנן את הייצור והשיווק של מוצרי החמץ באופן שיספיקו בדיוק עד ערב הפסח, ולפיכך ללא המכירה יווצר מצב של מחסור במוצרי חמץ זמן רב לפני הפסח, או שבערב הפסח ייאלצו לבער כמויות עצומות.

מלבד זאת, יש לשים לב, שלגבי המפעלים והחנויות יש במכירה יותר סבירות. המדובר הוא במאכלים ארוזים שראויים למכירה, ולא במאכלים פתוחים כמו בבתים הפרטיים. ומדובר במוצרים שמיועדים למכירה – אם אכן הגוי ישלם את מלוא השווי וייקח את המוצרים, בעל המפעל או החנות יסכימו לכך בוודאי, שהרי מגמתם היא למכור את המוצרים.

בהקשר זה יש לציין – יש שנמנעים לאחר הפסח מלקנות את המוצרים שנמכרו לגוי, וקונים רק מוצרים שיוצרו לאחר הפסח. אך נראה שאין מקום אמיתי לחומרה זו מכמה טעמים, והעיקרי שבהם – גם אם הקונה אינו סומך על המכירה, הרי בעל החנות נהג על פי דעה הלכתית, ולא שייך לקונסו ולאסור את חמצו.

הסתמכות על המכירה בבית הפרטי

לעומת זאת, בבית הפרטי ההערמה היא הרבה יותר בולטת, ומאידך, הצורך במכירה הוא הרבה יותר קטן. מדוע בעצם נזקק כל אדם פרטי למכור את החמץ? חלק מן האמירות הרווחות בעניין זה, אינן מבוססות מבחינה הלכתית:

• המכירה נצרכת מחשש שמא נשאר בבית חמץ מוסתר, שלא נמצא בניקיון ובבדיקת החמץ.

אולם חכמים כבר התייחסו לחשש זה, ולשם כך תיקנו את ביטול החמץ, ולא הצריכו גם מכירה לגוי.

• המכירה נצרכת בגלל הכלים, שבלוע בהם חמץ. ואכן, בחלק מנוסחי המכירה מופיע שמוכרים גם את החמץ הבלוע בכלים.

אולם הדבר תמוה מאד, שהרי בגמרא ובפוסקים (עיינו בשו”ע תנ”א,א) מפורש, שאין כלל איסור בל ייראה על החמץ הבלוע בכלים. יש רק לנקות את הכלים כך שלא יהיה דבוק עליהם חמץ, ותו לא. (מלבד זאת, מכירת החמץ הבלוע בכלים מחמירה את בעיית ההערמה, שהרי מי מוכר ומי קונה דבר כזה?)

• המכירה נצרכת בגלל מוצרים שונים שנשארים בבית ואינם כשרים לפסח, כגון מוצרי קוסמטיקה, חומרי ניקוי, תרופות וכדומה, וכן קטניות למנהג האשכנזים.

אולם ההלכה היא (עיינו שו”ע תמ”ב,א,ד, ומשנ”ב כ), שתערובת חמץ שאינה ראויה לאכילה נורמלית, אף שנאכלת לחולים, אין בה איסור בל ייראה, ומותר להשהותה בבית. וכן בקטניות אין איסור להשהותם בבית.

נמצא אם כן, שהצורך במכירה הוא רק לגבי מוצרי חמץ הראויים לאכילה. ולגבי אלו, ברוב המקרים ניתן בהחלט להתארגן כך שלא יישארו מוצרים כאלה בבית – לתכנן מראש את אכילתם, כך שבערב פסח כבר לא תישאר מהם כמות משמעותית, ואת המעט שנותר לבער. נראה אם כן, שראוי מאד לנהוג כך, ולהימנע במידת האפשר מהסתמכות על המכירה.

(בהקשר זה – רבים מבדילים בין חמץ גמור לבין תערובת חמץ, שכביכול לגבי תערובת חמץ אין בעיה בהסתמכות על המכירה. אולם יש לדעת, שמן הדין גם תערובת חמץ יש בה איסור “בל ייראה”, ולעיתים אף איסור דאורייתא, כך שאין הבדל עקרוני בין הדברים. לפיכך, גם לגבי מאכלים של תערובת חמץ, ראוי לתכנן את אכילתם כך שלא יישארו בבית בפסח.)

אולם ישנם מצבים שבהם אכן מסתבר להסתמך על המכירה, גם בבית הפרטי:

• כאשר נשארה בבית כמות משמעותית של מוצרי חמץ, שביעורם יהווה הפסד מרובה. והדבר משתנה מאדם לאדם, לפי יכולתו הכלכלית.
• במציאות ימינו, מוצרים רבים מאד מכילים חומרים שאיננו יכולים לדעת בבירור את הרכבם, כגון חומרי טעם וריח, חומרים משמרים, וכדומה. מחד, יש כאן חשש לתערובת חמץ שאסורה בבל ייראה, ומאידך, לא סביר לבער כל מוצר (קופסאות שימורים, ממתקים, משקאות ועוד ועוד) שלא כתוב עליו “כשר לפסח”. לצורך זה, מסתבר לסמוך על המכירה. עוד יש להוסיף, שבמוצרים כאלה יש גם יותר מקום להקל, משום שזהו רק ספק, ומשום שכמות החמץ שאולי מעורב במאכל היא בדרך כלל בשיעור כזה שאיסורה הוא מדרבנן.

בסיכום

לגבי מפעלים וחנויות, נראה שיש באמת לסמוך על המכירה. אולם לגבי הבית הפרטי, נראה שראוי במידת האפשר לחסל את כל מוצרי החמץ ותערובת חמץ לפני הפסח, ולהסתמך על המכירה רק אם נשארו מוצרים בכמות של הפסד מרובה לפי מצבו הכלכלי של האדם, וכן לגבי מוצרים מסופקים, שאיננו יודעים את הרכבם ועלולים להכיל חמץ.

כאשר מבצעים את המכירה, יש לפרט בשטר ההרשאה במידת האפשר את המוצרים ושוויים המוערך, וכן לציין כתובת מדוייקת ומספר טלפון, כך שלקונה תהיה אפשרות לאתר את החמץ.