שאלה: היכן יש למקם את פתח בית הכנסת לכתחילה?

תשובה:

שיטות התנאים בכיוון התפילה

בשם התנאים ישנן שתי הנהגות לגבי כיוון התפילה. שיטה אחת, שנפסקה להלכה, מופיעה במשנה בברכות (פ”ד) ובתוספתא (ג,טז) ולפיה סדר התכוונות הוא: ארץ ישראל, ירושלים, בית המקדש, קודש הקדשים ובית הכפורת. לעומת זאת, בגמרא (ב”ב כה,א) מסביר רבי יהושע בן לוי את שיטת רבי עקיבא שמתפללים למערב, משום שזה מקומה של השכינה.

פתח בית הכנסת במזרח

בתוספתא במגילה (ג,כב) נאמר “אין פותחין פתחי בתי כנסיות אלא למזרח, שכן מצינו בהיכל שהיה פתוח למזרח…”. כפי שמובא בתוספות (עירובין יח,א) הדבר מובן היטב לשיטת רבי עקיבא שכיוון התפילה הוא למערב ולכן סביר להיכנס לבית הכנסת ממזרח ולהתפלל מערבה. לפי דרך זו אין הבדל בכיוון בית הכנסת בין המקומות השונים ובכל מקום בית הכנסת שהוא מקדש מעט נבנה בדמיון למקדש בין מזרח למערב ומתפללים למערב. יצחק ספיר (טללי אורות ד [תשנ”ג] ובעבודת הדוקטורט שלו) סקר מגוון ממצאים ארכיאולוגיים של בתי כנסת הבנויים על ציר מזרח-מערב ופתחם במזרח, אף שירושלים אינה מערבית להם. בין השאר הוא מזכיר את בתי הכנסיות בהרודיון, בבית שערים, בסומקה, יפיע ואחרים.

אולם רוב הראשונים שילבו את התוספתא המתייחסת לכיוון הפתח עם שיטת התנאים שלפיה כיוון התפילה הוא לירושלים. כך הרמב”ם (תפילה יא,ב) הכריע לקבוע את ההיכל בכיוון התפילה לירושלים ואת הפתח במזרח: “כשבונין בית הכנסת… ואין פותחין פתחי הכנסת אלא במזרח… ובונין בו היכל שמניחין בו ספר תורה, ובונין היכל זה ברוח שמתפללין כנגדו באותה העיר, כדי שיהיו פניהם אל מול ההיכל כשיעמדו לתפלה”. גם רש”י בברכות (ו,ב) הסביר את המונח “אחורי בית הכנסת” מתוך הנחה שהפתח מצוי במזרח. נראה כי הרמב”ם ורש”י סברו כי ישנם שני דינים: כיוון התפילה – לירושלים, וכיוון הפתח – במזרח. גם יצחק ספיר (לעיל, ובמאמרו בספר “דרומא”) מונה בתי כנסת הבנויים בציר מזרח-מערב שלמרות שפתחם היה במזרח נראה כי כיוון התפילה בהם היה לירושלים: למשל חורבת רימון, אשתמוע, סוסיה (שכולם באזור הר חברון) וכן בארבל ובחמת גדר.

פתח בית הכנסת כנגד כיוון התפילה

בניגוד לשיטה המורכבת של הרמב”ם, ישנה סיעה בראשונים שמפרשת שהפתח צריך להיות למול כיוון התפילה והפתח למזרח הוא דין ייחודי לעולם המקדש שבו התפילה באמת היתה למערב. כך מביא הרא”ש במגילה (ג,יב) את התוספתא וכותב: “זה היה בימיהם שהיו מתפללים למערב אבל אנו שמשתחוים למזרח לצד ארץ ישראל אין עושין פתח למזרח”. וכן נראה גם מהתוספות בברכות (ו,א): “ודווקא הם שהיה מנהגם להתפלל למערב. אבל אנו מתפללים למזרח שאנו במערבו של א”י… ונראה כמו שפירש להם לצד מערב יתפרש לנו לצד מזרח”.

הטור, הב”י וכן בביאור הגר”א הכריעו כדעת הרא”ש. לכן בשו”ע (או”ח קנ,ה) פסק כי מתפללים לכיוון ירושלים (ושם מציבים את הארון), ואת הפתח מציבים בכותל הנגדי: “אין פותחין פתח בית הכנסת אלא כנגד הצד שמתפללין בו באותה העיר שאם מתפללין למערב יפתחוהו למזרח כדי שיישתחוו מן הפתח נגד הארון שהוא ברוח שמתפללין נגדו”.

המגן אברהם (על אתר) ראה בפסק השו”ע הכרעה מעיקר הדין ולאור זה פסק שניתן לכפות על ציבור לבנות בית כנסת שחרב על פי עיקרון זה, גם במקום שהמנהג הקודם היה שונה: “נ”ל דאם היה הפתח בצד א’ וחרבה הבה”כ ורצו קצת מנהיגים לעשות הפתח כדינה אין האחרים יכולין למחות אפי’ הם הרוב, ואף ע”פ שמשנים סדר הישיבה יקוב הדין ביניהם”.

את דברי המג”א הביאו החיי אדם והמשנ”ב (על אתר). אע”פ שהפמ”ג והפרישה ערערו על פסק השו”ע, לא הביאם במשנ”ב ובביאור הלכה הסביר שדחה את דבריהם כי לא מצא מי שחולק בפירוש על מסקנת הרא”ש, והוסיף שכך גם דעתו של המאירי, רבנו יונה, דרכי משה (הארוך) והבית יוסף. ספיר (לעיל) מראה שגם בבתי הכנסת העתיקים מצויה שיטה זו. הוא מזכיר את מעון, בית אלפא, רחוב, קצרין ועוד. זו גם ההנהגה הרווחת כיום.

סיכום להלכה

לכתחילה יש לנהוג על פי הכרעת השו”ע והדרכי משה שהלכו בעקבות הרא”ש, ולקבוע את הארון בכיוון התפילה לירושלים, ובכותל שכנגדו את פתח בית הכנסת.