שאלה: האם המאחר לתפילה בשבת, ומגיע כאשר הציבור מתפלל מוסף יתפלל עם הציבור מוסף ורק אח”כ תפילת שחרית?

תשובה:

על מנת לברר את הדין במקרה הזה יש לברר את היסוד להקדמת תפילת שחרית לפני מוסף באופן שגרתי. הגמרא בברכות (כו,ב) קובעת כי יש קשר בין התפילות ובין הקורבנות הקבועים שהוקרבו במקדש, גם לדעת הסובר כי האבות תיקנו את התפילות. לפיכך, יש לבדוק את סדרי הקורבנות ולחפש שם מקור לסדרי התפילות.

התנאים מציעים שתי סיבות להקדמת קרבן תמיד של שחר לפני קורבן מוסף. במשנה בזבחים (י,א) שנינו: “כל התדיר מחבירו קודם את חבירו התמידים קודמין למוספין…” כלומר התמיד קודם למוסף מדין תדיר ושאינו תדיר. לעומת זאת בברייתא בפסחים (נח,ב) ובעוד כמה מקומות בש”ס מופיע לימוד מפסוק: “תנו רבנן: מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר תלמוד לומר ‘וערך עליה העולה’ מאי תלמודא? אמר רבא: ‘העולה’ – עולה ראשונה”. לכאורה, על פי שני הלימודים האלו יש להקדים את תפילת שחרית למוסף.

אולם, לפני שנדון בשאלה דידן, יש מקום לדון ביחס בין שני הכללים. תוספות (במסכת פסחים) שואלים על הצורך בכלל של תדיר ואינו תדיר במקום שיש לימוד מפסוק, שנראה שהוא עיקרון יסודי בדבר הקדמת התמיד, בלא קשר לסדר פנימי של קורבנות. לעומת זאת בתוספות במסכת זבחים (פט,א) מקשים להפך – הכלל של הקדמת התדיר הוא עיקרון יסודי שהלימוד מהפסוק אינו נצרך אחריו.

לענ”ד אפשר לבאר על פי הדרשה מהפסוק שקרבנות התמיד (של שחר ושל בין הערביים) הם קיום של אש התמיד ולכן הם המסגרת שבתוכה מוקרבים כל שאר הקורבנות. אולם, בניגוד לכל הקורבנות האחרים, גם קרבנות המוספים אף הם קיום של אש התמיד (וזו היא הסיבה שפרשת המועדות בפרשת פינחס כוללת גם את התמידים וגם את המוספים). ממילא העיקרון של הקדמת התמיד לכלל הקורבנות אינו מספיק על מנת להכריע בינו ובין קורבן מוסף, ולפיכך יש צורך בכלל של הקדמת התדיר. ועיין מה שכתבנו באריכות בספר ‘דרך שער העליון’ על פרק תשיעי בזבחים.

לאחר שביארנו את העיקרון של הקדמת התמיד שתפילת שחרית היא כנגדו יש לדון ביחס שבין הקדמה זו ובין המשמעות של תפילת מוסף בציבור.

בשו”ת באר יצחק (לגרי”א ספקטור) מכריע להתפלל מוסף בציבור קודם תפילת שחרית. את פסקו הוא בונה על שני יסודות:

א. על פי שיטת תוספות (יומא כט ד”ה אלא; בפסחים נח ד”ה העולה; בערובין ב ד”ה שלמים) והירושלמי ביומא (רפ”ב) הדין שאסור להקדים שום קרבן לפני תמיד של שחר אינו מעכב בדיעבד. ראיה לכך היא מהברייתא בברכות (כח,א): “תנו רבנן: היו לפניו שתי תפלות, אחת של מנחה ואחת של מוסף – מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוסף, שזו תדירה וזו אינה תדירה”. מכאן מוכיח ה’באר יצחק’ שהאפשרות להקדים את מנחה (שהיא כנגד תמיד של ב”ע) מדין תדיר מקבילה לכך שבדיעבד אם הקריב אחרי תמיד של בן הערביים כשר. ראיה נוספת היא מהרשב”א במסכת מגילה (כ,ב) שמסביר מפני מה אפשר להתפלל מוסף כל היום, ואף לאחר מנחה: “דאיפשר דאם שינה והקדים מוספין לתמיד של שחר לא פסל”. וכן פסקו הב”י והרמ”א (קפו) על פי הרשב”א שאם התפלל מוסף קודם מנחה יצא.

ב. נוסף לדין הקדמת התדיר יש במשנה דין “כל המקודש מחברו קודם את חברו”. על פי זה תפילת הציבור היא בגדר “מקודש” מתפילת היחיד. רי”א מסביר שכשם שהכלל של תדיר גורם לכך שלכתחילה יש להקדים את מנחה למוסף (בניגוד לסדר הקורבנות) כך גם הכלל של הקדמת המקודש יגרור את הקדמת התפילה בציבור על פי הסדר של התחלה בשחרית.

במאמר מוסגר: לענ”ד ההסבר מדוע מתפלל קודם מוסף ואח”כ מנחה הוא אחר. לאור דרכנו לעיל, גם קרבן מוסף מקיים את הדין של “עליה השלם כל הקרבנות כולם” שהוא המקור לאיחור מנחה למוסף. זאת, מפני שגם קרבן מוסף מהווה קיום של אש התמיד. כלומר, גם מי שמתפלל קודם מנחה ואח”כ מוסף אינו חורג מהמסגרת של התמידים שמתחילים ומסיים את קורבנות היום.

על כל הנ”ל יש להוסיף את הזיקה ההדוקה שבין תפילת מוסף ותפילה בציבור. תפילת מוסף תלויה בקורבנות לחלוטין (משום שאין אפשרות לומר שאבות תקנוה) ולכן ר’ אלעזר בן עזריה סובר שאין מתפללין אותה אלא בחבר עיר. ממילא תפילת מוסף בציבור דוחה את דין תדיר ושאינו תדיר כמבואר לעיל ומי שאחר ומצא את הציבור מתפללים מוסף יקדים ויתפלל עימם לפני שיתפלל שחרית ביחיד.כל זאת, כדעתו של הגרי”א ספקטור בבאר יצחק ולא כדעת שו”ת משנה הלכות (ה,טז)

ֿכמה מגדולי הפוסקים חלקו על תשובת הגאון רי”א אנסה להשיב על טענותיהם, ועל משמרתי אעמודה להצדיק את הגרי”א.

ראשית אנסה להגדיר את היסוד הלמדני של הדיון. מצינו במשנה בזבחים (י, א-ב) שני כללים הקובעים את סדר הקרבנות, שעליהם נסמכים התפילות: א. כל התדיר מחברו קודם את חברו: התמידין קודמין למוספין, מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש… ב. וכל המקודש מחברו קודם את חברו: דם חטאת קודם לדם עולה מפני שהוא מרצה…

שני הכללים הנ”ל הינם כללים הקובעים סדר בין פרטים שונים ולא מצביעים על סדר מהותי ועקרוני, ולכן מסתבר שהם אינם מעכבים בדיעבד.

בנוסף לכללי הסדר מצינו בברייתא בפסחים (נח,ב) ובעוד מקומות כלל מהותי שקרבן תמיד של שחר קודם לכל הקרבנות ותמיד של בן הערביים חותם את הקרבנות.

לאור הכלל הראשון – הקדמת התדיר, ודין הקדמת התמיד בברייתא – מהרש”ג (ח”א סימן כב), האגרות משה (ח”ד סח), הציץ אליעזר (חי”ג, לח) משנה הלכות (ח”ה טז) סוברים שיש להתפלל תפילת שחרית ביחידות אע”פ שיפסיד תפילת מוסף בציבור.

לעומתם הגאון רי”א טען שתפילה בציבור הינה בגדר “מקודש” הקודם לחברו ואם כן מול העדיפות של שחרית מצד “תדיר” ישנה עדיפות למוסף מצד “מקודש”. הגמרא, בשני מקומות (זבחים צ,ב; מנחות מט,א) לא הכריעה בין שני הכללים האלו וכך ברמב”ם (תמידין ט,ב). לכן פסק רי”א שיכול להתפלל מוסף קודם שחרית והוסיף לבאר שמכיוון שהקדמת מוסף תאפשר גם תפילה בציבור הרי שאין כאן רק סדר בין דברים שקולים אלא דין מהותי של תפילה בציבור המפקיעה את הסדר של “תדיר”.

כל הנ”ל עוסק בדיני קדימויות. אלא שיש כלל נוסף שתוחם את הקורבנות בין שני התמידים – ולענייננו בין שחרית למנחה. זהו כלל מהותי, ולא רק הכרעה בדבר הסדר, ולכן לכאורה הוא עומד גם מול העיקרון של תפילה בציבור. בתשובה הקודמת פתרתי את העניין בכך שהתיחום של התמידים הוא מצד קיומה של “אש תמיד” על המזבח, ועיקרון זה מתקיים גם בתפילת מוסף שמכוונת גם היא מול קורבן ציבור. מכאן, חזרנו למה שאמרנו לעיל שבמקום תפילת ציבור יש להעדיף את ה”מקודש” ולהתפלל מוסף בציבור.

הראיה לכך שקורבן מוסף (ולכן גם תפילת מוסף) יכולים להיות שלא בין התמידים היא שאם כאשר הגיע לתפילת מוסף הגיע כבר זמן מנחה, פוסקת הגמרא בברכות (כח ע”א) שמתפללים קודם מנחה מדין “תדיר”.

מהותה של תפילה בציבור

יש להוסיף ולשאול מה היחס בין דיני הקרבנות במקדש, שהיו קרבנות ציבור, ובין תקנת התפילות שהינן חובות על יחיד. לענ”ד תפילת הציבור הינה החולייה המקשרת בן חובות היחיד לקרבנות הציבור, ולכן גם לחובות היחיד יש אופי מסוים, רשימו, של תפילות ציבור. אפשר כי זהו שורש המחלוקת בנושא שלנו. הסוברים כי יש להעדיף כאן את הכלל של “תדיר” והכלל שקרבן התמיד הינו ראשון מתייחסים לתפילת הציבור כמרכיב של התפילה. אולם, אם תפילה בציבור הינה הדרך לתת לתפילת היחיד את חותם הציבור, כאמור לעיל, ממילא מתבטלים הטיעונים להקדים שחרית ומלכתחילה עדיף שיצטרף לציבור ויקדים מוסף.

בגרסת הבבלי בתחילת הפרק הרביעי בברכות רבי יהושע בן לוי מובא כבעל השיטה המוצאת את מקור התפילות בקורבנות. ריב”ל הוא גם בעל המימרה (ברכות מז ע”ב) המעצימה את מעלת התפילה בציבור: “ואמר רבי יהושע בן לוי: לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו קבל עליו שכר [כנגד] כולם”. הרמב”ן (מלחמות ה’ מגילה ג,א) ראה את תפילת הציבור כדין המוטל על הציבור. אומנם מרש”י (פסחים מו,א) מוכח שיש בתפילת הציבור גם חובה על היחיד, וכך הכריע מרן בשו”ע (צט). לענייננו השאלה היא האם החובה על היחיד מבטלת את ממד קורבן הציבור של תפילת הציבור או שהיא רק תוספת חובה.

בעל האגרות משה מביא לכאורה ראיה מוחצת לשיטתו נגד רי”א ספקטור. בשני מקומות בטור (או”ח רפו, תרכ) מביא את הנהגת אביו הרא”ש שכאשר אחרו והגיע זמן מנחה היה הרא”ש מתפלל מוסף קודם חצות ביחידות על מנת שלא להקדים את מנחה מדין “תדיר”. על פי הגיון זה, יש להעדיף ולהתפלל שחרית ביחידות טרם מוסף. אמנם, לענ”ד על אף שמוכח מהרא”ש שסדר התפילות דוחה תפילה בציבור אין לפסוק כך: ראשית, דעת הרא”ש לא נפסקה בשו”ע ומסתבר שרוב הראשונים לא קיבלוה. שנית, דעת הרא”ש ביחס לתפילה בציבור הייתה שמדובר רק בחובת יחיד, ולכן העדיף להתפלל ביחידות, אבל יש להוכיח שחובת התפילה בציבור היא חלק ממרכיב קורבנות הציבור של התפילה וממילא הדעת נותנת שהראשונים שחלקו על הרא”ש בעניין יסוד התפילה בציבור, יקדימו במקרה שלנו את תפילת הציבור על פני סדר התפילות.