מבוא

אדם דתי שחי בעולם מודרני-הומניסטי חש לעיתים מעין מבוכה כאשר הוא לומד תורה. הקונפליקט שבין הגישה ההומניסטית הרווחת בעולם לבין העולם התורני בא לידי ביטוי במספר תחומים. לדוגמה: תחום היחסים הבין-לאומיים. בעידן השואף לשלום עולמי קשה לקרוא בתורה באיזו צורה אנו מצווים לכבוש את הארץ ואיך התבצעו הכיבושים למעשה בנביאים.
דוגמה נוספת: תחום המגדר. בעידן פמיניסטי הרואה באישה שוות ערך לגבר קשה לקרוא את קללת חווה, את פרשת אשת יפת תואר ואת היחס לנשים כרכוש אשר קונים או כובשים. אמנם, ניתן לתת הסברים נקודתיים לכל עניין ועניין, אבל הרושם הכללי שנשאר מהלימוד ובמיוחד בלימוד התנ”ך לעיתים משאיר את הלומד בתחושה לא נעימה.

במאמר זה אנסה לסרטט את המהלך ההיסטורי-רוחני הרחב שבו לענ”ד הקב”ה מוביל אותנו ואת העולם כולו מימי הבריאה עד התיקון השלם באחרית הימים. ראיית התהליך הכולל נותנת בין השאר גם מענה לשאלות אלו.

הערה מתודית: זהו מאמר דרשני, אשר כדרכם של דרשנים, משלב מדרשים עם פשטי מקראות, הלכה ואגדה. איני מתיימר לומר שדברי הם פשטו של מקרא, מדרש או של רב שאצטט.

העולם ההרמוני שבבריאת העולם

בפרקים א’ וב’ בספר בראשית ובהרבה מדרשים הנלווים אליו, מצטייר העולם כמקום מאוד הרמוני. ההרמוניה מתבטאת בכמה מובנים: ביחס בין האדם לחיות, ביחס בין אדם לאשתו ואפילו ביחס בין האדם לאדמה.

היחס בין האדם לבין החיות בזמן בריאת העולם נראה מאוד הרמוני, אמנם יש ציווי של ה’ לרדות בחיות אבל הדבר אינו מתבטא בשום פעולה אלימה. האדם אינו אוכל חיות[1], לא מופיע שום מעשה של כפיה על חיות או אלימות כלשהיא, אלא אדרבה, מדרשים רבים מגדירים את היחס שבין האדם לבין החיות כקרוב מאוד. מדרש אחד אפילו מרחיק עד כדי אמירה כי האדם בא על כל חיות הארץ.[2] הכתוב עצמו מתעד את השיח המילולי שבין האישה לבין הנחש כשיח “בגובה העיניים”.

הרמוניה זו נראה גם ביחס שבין האדם לבין חווה אשתו. בפרק א’ הדבר מופיע בצורה מאוד בולטת: אדם וחווה נבראים יחד, מתברכים יחד ולא נראה כל הבדל ביניהם. בפרק ב’ הדבר מופיע בצורה מורכבת יותר אך עמוקה יותר, חווה היא חלק מאדם, ביחד הם בשר אחד. הרמוניה זו באה לידי ביטוי גם עם האדמה שמצמיחה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל והאדם מצווה לעובדה ולשמרה.

עץ הדעת טוב ורע

עד אכילת עץ הדעת טוב ורע נראה שכל הבריאה מתפקדת בצורה הרמונית ללא התייחסות להבדלים שבין היצורים השונים. נקודת המפנה באה בסיפור האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע. ההרמוניה בין בני האדם לבין הנחש נשברת ונכנסת האיבה. ההרמוניה שבין האדם לאשתו נשברת ונכנסת שם ממשלה וצער. אפילו ההרמוניה שבין האדם לאדמה נשברת והאדמה מתחילה להצמיח קוץ ודרדר. כל ההרמוניה נשברת, עוינות ושנאה נכנסים לעולם וכל זה בעקבות האכילה מעץ הדעת טוב ורע, אם כן מהו עץ הדעת טוב ורע? ומה גרם לכל זה?

הרב קוק באורות הקודש[3] רואה את שורש הפירוד והניגוד באכילה מעץ הדעת טוב ורע.[4] אכילה מעץ הדעת טוב ורע הביאה ניגודיות לעולם ואיתה את העוינות והשנאה. בסוף הפסקה ממשיך הרב קוק וכותב על כך שיסוד העולם ותיקונו הוא תיקון אותו החטא, ואין דור בו העבודה הזו לא מתקדמת. העבודה בעולם שלנו היא לתקן את אותו החטא, כל השאיפה של העולם היא להגיע שוב להרמוניה. אך הפעם זה לא יהיה אותו דבר, הדעת והמודעות לשוני והניגוד אינם מאפשרים לחזור לאותה תמימות, על כן יש צורך בבניית הרמוניה אחרת. אם הראשונה נבעה מחוסר מודעות ואי התייחסות לשוני ולניגוד, החדשה, שהעולם שואף אליה, היא הרמוניה שנובעת מתוך הניגוד ומתוך השוני. כל דור נותן את תרומתו למהלך, בכל יום אנו צועדים עוד צעד לעבר אותה הרמוניה מיוחלת.

תהליך ההתעדנות של העולם הוא תהליך רחב ומקיף כל, בפסקאות הבאות אנסה בס”ד לסרטט את התהליך שעברו תחום יחסי האדם-אדם, אדם-חיות ואדם-אדמה כמייצגים את כל מערכות היחסים בעולם.

יחסי האדם לאדם

בין אדם לאשתו

לפני החטא האדם ואשתו מופיעים כשווים, בפרק א’ הם מופיעים רק יחד, נבראים יחד ומתברכים יחד. גם בפרק ב’ כ”בשר אחד” נראה שמעמדם שווה. לאחר אכילת האדם מעץ הדעת נכנסה מודעות אחרת, כבר אי אפשר לחיות בהרמוניה תמימה המתעלמת מההבדל שבין האיש לאישה. מעתה יש צורך לבנות הרמוניה למרות הניגוד והקונפליקט. על מנת שבניית ההרמוניה החדשה תהיה יציבה יש צורך למצות בצורה מלאה את הניגוד בין האיש לאישה בטרם יתחילו בצורה מדודה ומסודרת לבנות את המערכת הרמונית חדשה שתיבנה. אחרי החטא הקב”ה מקלל את האישה ויוצר תלות של האישה באיש ונותן לאיש למשול בה. בפרק ג’ האישה משנה את שמה מ”אישה” המסמל את הדמיון לאיש ל”חווה” המסמל את הפונקציולניות הטכנית שלה- להוליד. מכאן התהליך מתחיל, שמות מעטים של נשים מופיעים בתנ”ך כמעט ואין נשים בתנ”ך המופיעות בזכות עצמן, הן כמעט תמיד תופיע בסמוך לבעליהן. אפילו דבורה הנביאה אשר נחשבת לאישה משמעותית שהכתוב מקדיש לפועלה פסוקים רבים, נקראת “אשת לפידות”. החיבור בין האיש לאשתו, מה שקרוי היום ‘נישואין’ מופיעים בתורה בביטוי “קיחה”[5] ואת דין הקידושין לומדים בגמרא מדיני קניין קרקע.[6]

מתוך כלל תהליכי עידון העולם לפי הבנתי זהו התחום שזכה להרבה מאמצים כבר מהשלב הראשון. התהליך התחיל ביחסי האהבה בין בני הזוג המתחילים כבר באבות.[7] בהמשך, בספר דברים[8], נראה שהקשר בין איש לאשתו -הנישואין- תלויים באהבה. אם אין אהבה זו עילה מוצדקת להיפרד במקביל לחשדות בנושאים חמורים מאוד.[9] בנביאים יש התקדמות משמעותית: נשים מופיעות גם בזכות מעשיהן ובנביאים אחרונים עם ישראל משול לאשתו של ה’. החכמה/תורה משולה לאישה. בחז”ל התהליך ממשיך ונקבעים תקנות להגנת האישה[10] וליצירת מעמדה כעצמאית[11] עד שכיום גם בספרי הלכה מופיעות הלכות שמטרתן המוצהרת היא התפתחות האישה.[12]

במקביל לתהליך פיתוח האישה נראה שגם הזוגיות הולכת ומתפתחת. ניתן לראות זאת ביחס לאהבה ולקשר הנפשי בתוך המערכת הזוגית, בכמות ספרי ההדרכה הזוגית הנכתבים היום ובכמות השיעורים הנמסרים בנושא “שלום בית”. מבנה המשפחה משתנה וההרמוניה המשפחתית תופסת מקום יותר ויותר מרכזי עם השנים.[13] די להתבונן בחוקי העבודה שבהם יש סעיפים מגדריים[14] כדי להבין שהממשלה של האיש על אשתו הולכת ונעלמת ובמקומה נכנסת זוגיות של אהבה והרמוניה.

יחסים בין אחים

כאמור לעיל, לאחר אכילה מעץ הדעת טוב ורע יש צורך לברר היטב את הניגוד והשוני, לפני שיהיה אפשר לבנות את ההרמוניה החדשה שנובעת מתוך הניגוד והשוני. זו לדעתי הסיבה שבשחר האנושות הקב”ה בעצמו מכניס תחרות ורצון לשליטה בין קין להבל.[15] היחסים הללו מגיעים לכדי רצח ממשי בין אחים בסופו של דבר. באותו רצח בורר באופן מלא ניגוד האינטרסים שיש בין אחים ורק לאחר מכן ניתן לבנות בשלבים את ההרמוניה החדשה וכך רואים שיחסי האחים הולכים ומשתפרים. יעקב ועשיו עוינים רוב הזמן והמושג “רצח” נמצא באוויר במשך כמעט כל חייהם אבל כשמגיעים למפגש פנים אל פנים הם מתחבקים ולא מגיעים לכדי רצח ממשי. בין בני יעקב יש אמנם יריבויות אבל חלשה יותר. הטיעון “לא נכנו נפש” נשמע הגיוני וסביר באוזני כל האחים. שיא האחדות וההרמוניה בין אחים מתגלה בין בני יוסף כאשר אפרים ומנשה נשארים מאוחדים גם אחרי שהקטן קיבל את ברכת הבכור. מאז המילה “משפחה” הפכה להיות מילה נרדפת ל”אחדות חזקה ולא ניתנת להפרה”, כשחבר אומר לחברו שבשבילו הוא “כמו אח” זו כוונתו.  

יחסים בין עמים

מהמשפחה האורגנית הקרובה אני רוצה לעבור למשפחה רחוקה יותר “משפחת העמים”. ביחסים בין לאומיים התהליך מתקדם יותר לאיטו. כשעם ישראל מתחיל לתפקד כעם הוא מקבל מצוות רבות המבליטות ומתרכזות בניגוד והשוני שבין עם ישראל לעמים האחרים.[16] למעשה עם ישראל מצווה בכיבוש הארץ בדרך “לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה”. לאחר שעם ישראל מסיים את כיבוש הארץ השלב הבא הוא עמים האחרים ועליהם כבר יש מושג של “שלום”.[17] אולם ה”שלום” המופיע שם הוא השלום שבין אדון לעבד ולא כמו השלום ההומניסטי המוכר לנו. אולם גם אם עמים אלו לא מעוניינים להיות עבדים שלנו, החוקים פחות אלימים ומצווים רק ב”וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב: רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק אֱ-לֹהֶיךָ לָךְ”.[18] אמנם צו זה לא הומניסטי, אולם ביחס ל”לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה” זה בהחלט  נעים יותר. בנביאים נראה שהיחס משתנה(בחלק מהפעמים הדבר מופיע כחטא אבל לא תמיד). לדוגמה: כאשר דוד המלך[19] כובש את מואב הוא הורג רק שני שליש מהגברים. שלמה לראשונה מנהל יחסים דיפלומטיים רשמיים עם עמים אחרים. מתקיימים יחסים של מסחר עם אינטרס משותף, משא ומתן ולא רק של שליט ונתין.

מכיוון שמאז חורבן הבית הראשון לעם ישראל לא היו הרבה שנים של שלטון עצמאי כעם, וחיי הנתינות והגלות האטו במקצת מהלך זה ועל כן קשה לעקב אחריו. אולם בכל זאת התפתחותו של תהליך זה לא פסקה. כך מגיעים לתודעה הברורה שגם בזמנים בהם אין חוקים מוגדרים כמו במלחמת השחרור באף פלוגה, בפלוגות הדתיות של האצל או ההגנה, לא היה אפילו ניסיון לקיים לא את דין “וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ”, קל וחומר שלא את דין “לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה” כפי שהדין המקראי הפשוט היה מחייב. אם כי אפשר בכל זאת לראות שהבריתות המדיניות בין המדינות אינן נובעות מרצון אמיתי להרמוניה אלא מהבנה אסטרטגית שלא שווה לצאת למלחמה בעלות של חיי אדם ותקציבים רבים בשביל הסיכוי לכבוש עוד קצת שטח.[20] אנחנו עדיין בעיצומו של התהליך עוד נגיע למצב של “וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְקֹוָק בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם:  וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְקֹוָק אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְקֹוָק מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה”.[21]   

בין אדם לחיות

השאיפה מוסרית-טבעית לשימת עין למשפטם של בעלי חיים פותחה בכתבי הרב קוק, ותלמדיו: הרב הנזיר[22] והרב חרל”פ.[23] במידה רבה דברי אלו הם פיתוח של דבריהם שם.[24] כפי שראינו לעיל, לפני האכילה מעץ הדעת טוב ורע היחסים בין היצורים החיים על כדור הארץ היו הרמוניים ותמימים. חווה מדברת בגובה העיניים עם הנחש ואין זכר לאלימות כלשהיא בין אדם לחיות או בין החיות לבין עצמן.

לאחר החטא הקב”ה מקלל את הנחש במילים אלו: “וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב”.[25] הקב”ה לא רק קובע שתהיה איבה בין בני אדם לנחשים אלא קובע ממש איך האיבה הזו תצא אל הפועל בצורה אלימה ורצחנית. הבירור מגיע לכדי מיצוי אחר המבול שבשרם של בעלי החיים הותר לאכילה. משם התהליך לכיוון ההרמוניה יוצא לדרך. למרבה ההפתעה החיה הראשונה שזוכה להתקדם בתהליך תיקון היחסים עם האדם היא החמור, התהליך מופיע בצורה הדדית. מצד אחד התורה מצווה[26] את האדם לעזור לחמור הרובץ תחת משאו במצווה הראשונה שנוגעת למושג “צער בעלי חיים” מצד שני החמור מחזיר נאמנות לאדם עד שנהיה לשם דבר בכך שהוא יודע אבוס בעליו. הקשר בין האדם לחמור מגיע להשפעה כאשר חמורו של רבי פנחס בן יאיר מזהה לבד טבל ולא מוכן לאכול.[27] בהמה אחרת הזוכה לתהליך מואץ הוא השור, אשר מגיע למצב שרבי נענש בגלל שלא התייחס במספיק רחמים בעגל שעמד לשחיטה.[28]

כפי שראינו התהליך הוא רוחבי ונוגע בכלל היחסים בין היצורים החיים. כלומר גם היחסים בין בעלי החיים לבעלי חיים אחרים עוברים התעדנות ומושפעים מהתהליך. יפה לראות איך חיה כמו הכלב שהייתה פעם סמל לאלימות ושמשה בעיקר לציד ושמירה הפכה לחיה חמודה שאנשים מטפחים ומפנקים כשמגדלים אותה כחיית מחמד וכך גם לגבי חתולים.[29] התהליך מגיע בניצוצות גם לחיות האכזריות והטורפות החיות הרחק מבני האדם וכך תועד[30] נמר אשר בסיטואציה מיוחדת מגיע לכדי כך שהוא מרחם על גור קוף קטן (שבד”כ הוא הארוחה שלו) ומאמץ אותו ודואג לו עד רמה כזו שהנמר לא הולך לישון עד שהוא דואג שהגור קוף הקטן נקי ושיש לו מקום חם לישון בו.

במשך הדורות נראה כי נושא “צער בעלי חיים” מופיע יותר ויותר בספרות הפסק. שאלת הצער שיש לחיות בכל מיני מעשים שלא הטרידו לפני מספר שנים אף אחד מטרידה כיום יותר ויותר שואלים.[31] בהקשר זה מעניין לקרוא את החוק הישראלי המכונה “חוק צער בעלי חיים”.[32] החק אומר שקיים איסור לשסות בעל חיים בבעל חיים אחר, איסור העבדת בעל חיים עד כדי אפיסת כוחות ועוד. כמעט ואין מדינה מפותחת שלא נחקק בה חוק המעגן את זכויות החיות בחוק מחייב. אך עם כל התקדמות התהליך ההרמוניה המלאה בין היצורים החיים על האדמה נמצאת עדיין כהגדרתו של הרב קוק “רק במצב חלום נעים של איזה אידיאליסטים יותר קיצוניים”.[33] עוד לא הגענו למצב שהתנבא עליו התנבא הנביא הושע (ב, כ) “וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם”.[34]

יחסי אדם ואדמה

בפרקים הראשוניים של ספר בראשית הן בפשט הכתובים והן במספר מדרשים מופיעה האדמה כסובייקט, יש לה יכולת בחירה ומתוך הדיבור אליה נוצר הרושם כי יש לה ממש אישיות. היחסים שלה עם האדם קרובים מאד. האדם נוצר ממנה וחוזר אליה בסוף חייו, האדמה מצמיחה עבורו עצים טובים והוא מצווה לשמור עליה ולעבד אותה.[35] הקשר ביניהם עמוק מאד, האדמה זקוקה לאדם שיתפלל עליה והאדם זקוק לאדמה שתצמיח לו אוכל.

מאכילת עץ הדעת טוב ורע מתגלה קונפליקט וניגוד אינטרסים בין האדם לאדמה. כדי לחדד ניגוד זה הקב”ה אומר[36]: “וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב” חשוב לשים לב: הקב”ה לא סתם מקלל את האדמה, הוא מקלל אותה בגלל האדם ואומר לה שהיא מקוללת בגלל האדם.[37] האדמה מצמיחה קוץ ודרדר (באופן סמלי הקוץ נראה כמו כלי מלחמה שהאדמה מוציאה כנגד האדם) ומנגד האדם צריך לעבד את האדמה בכוח (באופן סמלי פעולת החרישה נראת כמו דקירת האדמה). כפי שהאדמה לא מתחשבת בצרכים של האדם כך האדם אינו מתחשב בצרכים של האדמה. מאותו פרק האדמה כסובייקט מופיע כמעט רק בהקשרים של רצח.

במשך כל הדורות נראה היה כאילו תהליך זה אינו מתקדם, במקורות חז”ל יש מעט מאוד התייחסות לארץ כסובייקט חשוב, ויחסי אדם-אדמה כמעט ונשכחו. יפה לראות איך בתחילת תהליך הגאולה גם יחסי אדם-אדמה התחילו להשתפר, עולים רבים מנשקים את האדמה בהגיעם לארץ ישראל, חקלאים רבים מדברים על הקשר האישי עם האדמה שלהם וכמובן התנועות הירוקות הדוגלות בצמצום הזיהום ושמירה על כדור הארץ.

סיכום

במהלך המאמר התבוננו בהתפתחות של מספר מערכות יחסים: בין איש לאישה, בין בני אדם, בין אדם לבעלי חיים ובין האדם לאדמה. דרך מערכות יחסים אלו ראינו איך הקב”ה מוביל את העולם מהרמוניה תמימה ופשוטה, השייכת לעולם שלפני חטא האדם הראשון ,להרמוניה חדשה שהיא השאיפה של אחרית הימים. ראשיתו של התהליך הוא באכילה מעץ הדעת טוב ורע, שהביא לעולם את המודעות לשוני ולניגוד. משם פונים לעבר בירור יסודי בהבדלים והשוני ומשם עקב לצד גודל נבנית הרמוניה נפלאה המבוססת על הניגוד וההשלמה שבו.

תהליכים אלו מתקדמים במקצבים שונים על פי מעגלי הקרבה. ההרמוניה הזוגית מתפתחת ראשונה בקצב מהיר ונמצאת היום במצב מתקדם מאד. ההרמוניה המשפחתית התפתחה גם כן במהירות  ובעקבותיה בקצב איטי יותר ההרמוניה במשפחת העמים. במעגל יותר רחב נגענו במערכות יחסים שבין כלל היצורים החיים בעולם וראינו איך ההתעדנות משפיעה על כולם. לסיום ראינו את המערכת הרחבה ביותר, יחסי אדם-אדמה, שאפילו הם קיבלו עדנה עם שיבת ציון ונמצאים היום בשיח העולמי.

כך הקב”ה בחר להנהיג את העולם, תחילתו בהרמוניה פשוטה הנובעת מתמימות פשוטה, שבירה הדורשת בירור עמוק וכואב שרק מתוכו יכול להצמיח הרמוניה גבוה יותר הנובעת מהשלמה של הצדדים המנוגדים. אסיים בתפילה שכשם שזכינו לראות את התהליך כך נזכה לחיות את הגשמתו בגאולה השלימה במהרה בימנו. אמן.