דווקא ממשה רבינו שעובר במהלך הפרשיות תהליך בין מצב של קרבה פנימית אישית עם ה´ מחוץ למחנה, אל מציאות של חלק מכלל ישראל שנמצא מחוץ למשכן אך בתוך המחנה - ניתן ללמוד שגם הכניסה פנימה אפשרית לכל בני ישראל. ההתוועדות של רבינו מנחם פרומן עם הקב"ה התרחשה בין אם היה לבד ובחוץ, ובין אם היה יחד ובפנים. גם לנו יש את הפוטנציאל אם רק נבחין בפריצה של השי"ת אל לבנו.

ליקב”ו – לע”נ מו”ר הרב מנחם יהושע בן יהודה אריה ליב ז”ל

א.      

נתחיל מגמרא שזכיתי ללמוד עם הרב מנחם בסוכות לפני שנתיים וחצי:

ושאינה גבוהה עשרה טפחים. מנלן? אתמר: רב ורבי חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו. בכולה סדר מועד, כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעיילי רבי יונתן. ארון תשעה וכפורת טפח – הרי כאן עשרה, וכתיב: “ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת”, ותניא, רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר: “השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם”. ולא ירדה שכינה למטה? והכתיב “וירד ה’ על הר סיני”! למעלה מעשרה טפחים. והכתיב: “ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים”! למעלה מעשרה טפחים. ולא עלו משה ואליהו למרום? והכתיב: “ומשה עלה אל הא-להים”! למטה מעשרה. והכתיב: “ויעל אליהו בסערה השמים”! למטה מעשרה. והכתיב: “מאחז פני כסא פרשז עליו עננו”, ואמר ר’ תנחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו! למטה מעשרה. מכל מקום ‘מאחז פני כיסא’ כתיב! אישתרבובי אישתרבב ליה כסא עד עשרה, ונקט ביה.

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף ד ע”ב

הגמרא שואלת מנין למדו חז”ל שהגובה המינימאלי של סוכה הוא עשרה טפחים, ומשיבה שלומדים זאת מארון העדות שגובהו היה עשרה טפחים. ממשיכה הגמרא ומביאה את דבריו של ר’ יוסי הקובע שישנה הפרדה קבועה ומוחלטת בין שמים וארץ, בין השכינה ובין בני האדם. מיד עולות קושיות מתוך פסוקים מוכרים, והתשובה הקבועה היא שאפשר להתקרב, אבל אי אפשר ליצור מגע. עד שמביאים פסוק מאיוב, ועליו דרשה שמדובר בפרישת השכינה על משה בזמן שעלה למרום, ושם מפורש שהוא אחז בכסא הכבוד. כאן סוף סוף מתברר שישנה אפשרות – אמנם קלושה, אך בכל זאת אפשרות – למגע, וזאת ע”י שכסא הכבוד השתרבב מעט והגיע לגובה של עשרה טפחים, וכך יכול היה משה לאחוז בו.

העובדה שהגמרא לומדת מגובהו של הארון, ומן האפשרות למגע בין השכינה בין בני האדם, לגובה הסוכה, מלמדת אותנו על מהות הסוכה, שתפקידה דומה לתפקידו של ארון העדות. הפרשנים מסבירים ששמו של המשכן – אוהל מועד – נובע מתפקידו המרכזי, לערוך התוועדות בינינו ובין הקב”ה, וזאת באמצעות הכלי החשוב ביותר אשר שמו מעיד על התפקיד שהוא ממלא – ארון העדות. כאן אנו לומדים שגם בסוכה ישנה אפשרות לתהליך דומה – התוועדות עם הקב”ה. הרב מנחם ציין שמה שמסמל את ענני הכבוד של השכינה בסוכה זהו הסכך, ואכן יש כאן ציור מאוד יפה, כיוון שגם הסכך עקרונית מונח על גבי דפנות הסוכה, אבל אי אפשר שלא ישתרבבו קצת ענפים ועלים למטה מעשרה – אל תוך חלל הסוכה, אל תוך השטח ששייך עקרונית רק לבני אדם, וכך מתבצע אותו מגע בין שמים וארץ. מכאן גם ראיה כנגד אותם המשתמשים במחצלות של סכך לנצח, שכן אין שם אופציה של השתרבבות למטה…

ב.      

בשבוע שעבר קראנו כיצד משה נוטה לו את אוהלו מחוץ למחנה ישראל, ושם הוא מתוועד עם הקב”ה. המדהים הוא שמשה קורא לאוהל זה ‘אוהל מועד’. אנו כבר מכירים את הביטוי הזה מכל הציוויים בפרשות תרומה ותצוה על הקמת משכן שיקרא אוהל מועד, והנה משה קורא כך לאוהל הפרטי, אשר איננו נמצא בלב המחנה, אלא דווקא מחוץ למחנה, ובו באה לידי ביטוי ההתרחשות האינטימית בין משה ובין הקב”ה, שממשיכה לאחר מכן בגילוי אחוריו של הא-ל, יחד עם י”ג מידותיו. הפרשה נגמרה בכך שמשה שם על פניו מסוה, כיוון שקרנו פניו. הוא מסיר את המסווה רק בזמן שהוא משוחח עם הקב”ה, או בזמן שהוא מוסר לעם את דבר ה’. בשאר הזמן, ישנו חיץ ברור בין משה ובין העם. בכך מתחזקת תחושה פרדוקסאלית מסוימת: כאשר הקב”ה אומר למשה שהוא לא יכול לשכון בתוך עם ישראל, בעקבות חטא העגל, משה משיב לו: ‘אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה’, כלומר, אנו דורשים שתישאר איתנו, בתוכנו. אולם, מה שקורה בפועל הוא שלא רק שהקב”ה נשאר בחוץ, משה משתף פעולה ובורח גם הוא החוצה, אל הקב”ה, תוך השארת מגע מינימאלי עם העם.

זכור לי, ואני משער שלרבים זה זכור, שהרב רא”ם חזר פעמים רבות על כך שספר שמות נגמר בטרגדיה. סוף סוף נגמרת המלאכה הארוכה והמורכבת, הן של בצלאל ועובדיו, הן של העם, והן של משה שמחבר את כל הקירות, היריעות והכלים, מושח הכל בשמן המשחה, וכולם מצפים להשראת שכינה. ואכן יורדת השכינה, אלא שענן הכבוד איננו מזמין את משה פנימה, אלא משאיר אותו בחוץ:

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

שמות פרק מ’,לד-לח

כך משאיר אותנו המקרא במתח בלתי נסבל, ורק שבוע לאחר מכן, בתחילת ספר ויקרא, קורא השי”ת למשה רבנו אליו לתוך אוהל מועד, ומזמין אותו אליו פנימה, למסור דרכו את דבר הא-להים אל העם.

יש המון עשייה בפרשות שלנו. השורש עש”ה מופיע 114 פעמים בשישה פרקים, ותודה לפרויקט השו”ת. היום קראתי את הפרשה, וניסיתי לשים לב מי ‘עושה’ בכל פעם. אחרי שבני ישראל תורמים את כל מה שצריך, המלאכה מתחילה בביטוי ‘ויעשו כל חכם-לב’ (ל”ו, ח), ולאחר מכן זה חוזר עשרות פעמים בלשון יחיד ‘ויעש’. על פי הפשט נראה שהכוונה לבצלאל, חכם הלב שמנצח על צוות הפועלים המלאים רוח חכמה, אשר מייצרים את כלי המשכן, קירותיו ויריעותיו. לאחר שמסתיימת המלאכה, מביאים הכל אל משה, ואז הוא הופך להיות הנושא של כל הפעלים לאורך פרק מ’, הפרק החותם של הספר. ‘ויקם משה’, ‘ויתן’, ‘ויפרוש’, ‘ויקח’, ‘וישם’ וכו’, ומעניין שאין שום ‘ויעש’ אצל משה. הוא איננו יוצר דבר, אבל הוא זה שמחבר בין הדברים. ‘ויכל משה את המלאכה’.

ופתאום ראיתי שיש תהליך מעניין מהכלל אל הפרט. כל בני ישראל תורמים את התרומה, ואח”כ חכמי הלב יוצרים מכל החומרים את מה שצריך, והתיאור שלהם מתחיל ב’ויעשו’ (ל”ו, ח), וממשיך ב’ויעש’ (החל מל”ו, יא ועד הסוף), ואח”כ ‘ויביאו’ למשה את כל הדברים, ומשה רבנו – הפרט האולטימטיבי, מחבר הכל, ויהי המשכן אחד. ואולי הדבר מכוון אותנו לכך שכמו שהיה אוהל מועד בפרשה הקודמת – האוהל של משה שבו הוא מתוועד לבד עם א-להים, כך אוהל מועד זה שאנו עוסקים בהקמתו מיועד לאותה מטרה – להיות מקום להתוועדות של משה (רק משה) עם הא-ל.

ואז הקב”ה מונע ממשה להיכנס. ומשה מחויב להוראות הענן, בדיוק כמו כל בני ישראל. מיד אחרי התיאור הכואב של חוסר היכולת של משה להיכנס, מצוין שהענן הוא זה שמורה לבני ישראל מתי לנסוע ומתי לחנות, והוא המכווין – לעיני כל בית ישראל, ומשה בתוכם.

ג.       

הלימוד מארון העדות לסוכה מלמד אותנו שלא רק משה יכול לזכות לאחוז בכסא הכבוד, אלא כל אחד ואחד מאיתנו יכול לזכות לכך שהקב”ה יגשר על הפער הבלתי אפשרי הזה שבין שמיים וארץ, וישרבב את שכינתו קצת קצת, שהקצוות של כסאו יפלשו מעט אל תוך חיינו. לענ”ד מהלך הפסוקים בתיאור הקמת המשכן, החל מן הידיעה שלמשה יש ‘אוהל מועד’ פרטי משלו, דרך שיא ההקמה שבו משה מקים הכל, במו ידיו, ועד לעמידתו בלית ברירה יחד עם כל העם, מבחוץ – דווקא הישארות זו מבחוץ שמשווה בינו ובין כל העם, היא זו שמלמדת אותנו באופן פרדוקסאלי שגם הכניסה פנימה אפשרית לכל בני ישראל, קטן כגדול.

בהפטרה קורה אירוע כמעט זהה, כאשר בטקס חנוכת המקדש הכהנים אינם יכולים להיכנס ולעבוד את עבודת המקדש בגלל הענן: “והענן מלא את בית ה’: ולא יכלו הכהנים לעמד לשרת מפני הענן, כי מלא כבוד ה’ את בית ה’:” (מלכים א’ ח’, י-יא). כמו שנמנעה ממשה הכניסה, כך נמנעת הכניסה מן הכהנים, אין הבדל משמעותי ביניהם, ולא בינם ובין כל עם ישראל. תגובתו של שלמה המלך לאירוע הזה היא מדהימה ועמוקה: “אז אמר שלמה – ה’ אמר לשכון בערפל” (שם שם,יב). וכולנו מכירים את התורות העמוקות, ואני מניח שחלקנו גם זכה ללמוד עם הרב מנחם את דבריו של ר’ נחמן (סימן קט”ו) על הימצאותו של הקב”ה דווקא בתוך הערפל, כמו שראה כל העם במעמד הר-סיני כיצד משה ניגש אל הערפל, אשר שם הא-להים.

 

ד.      

אצל כולנו יש ערפל. והוא מתחזק ומערפל את חושינו דווקא בזמן הסתלקות צדיק מן העולם. וזה הזמן להבין ששם הא-להים – בערפל שכל אחד מאיתנו נתון בתוכו.

ה.     

זכינו והסתובב במחוזותינו שנים רבות אדם שהיה בעת ובעונה אחת מחוץ למחנה ישראל ובלב לבו של המחנה. ההתוועדות שלו עם הקב”ה התרחשה בין אם היה לבד ובחוץ, ובין אם היה יחד ובפנים. והוא ידע גם לעמוד עם כל העם בזמנים שאי אפשר להיכנס בהם אל הקודש, או בזמנים בהם הורגש באופן חזק ההיעדר של השראת השכינה, ולא היה שום ענן הכבוד, אפילו לא מרחוק[1]. ונראה לי שאחד הדברים שניתן ללמוד ממנו הוא שזה יכול לגעת גם בנו. גם לנו יש את הפוטנציאל לאחוז בכסא הכבוד, אם רק נבחין בפריצה של השי”ת אל לבנו. ארון העדות באמת יכול להוביל ל’ושכנתי בתוכם’. אינני מצפה מעצמי לחיות באותו מתח רוחני שבו היה חי הרב מנחם. אולם בהחלט יש לי ציפייה למצוא בתוכי את אותם רגעים, אם מעטים ואם מעט יותר, בהם חשתי את השכינה, וליצור מהם נקודות אחיזה לחיי, מתוך שאיפה לזכות לעוד כמה רגעים כאלו בימי חיי.

ו.        

“עיני עיני יורדה מים, כי רחק ממני מנחם משיב נפשי”. נראה שנצטרך כעת להשיב את נפשנו בעצמנו.