בפרשתנו דנה התורה בהרחבה בנושא ריכוז הפולחן הנדרש מבני ישראל בארצם. ההבדל הגדול שבין עבודת הקורבנות בזמן קיום המשכן והקדש לבין זמני נדידת המשכן וחורבן הבית נובע מיכולת החיבור לרצון ה´. בימי המקדש- רצון ה´ גלוי וברור וניתן להתכוון אליו בקורבנות החובה, אך בחיסרון המקדש, רצון ה´ נעלם ועלינו להסתפק בקורבנות נדבה- עד שנזכה לעשות "הישר בעיני ה´"

בספר דברים חוזר משה ותובע מעם ישראל לפעול על פי רצון ה’: “כי תעשה הישר בעיני ה'”. ביטוי זה חוזר ומופיע גם בהמשך, בדברי ימי מלכי ישראל, אותם שופט הכתוב על פי אמת מידה זו; המלכים הצדיקים הם המלכים שעשו את הישר בעיני ה’, ואילו המציאות השלילית היא זו שבה כל אחד פועל על פי דעתו ושרירות ליבו: “בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה”. דברים דומים נאמרים גם בפרשה שלנו, ומשה מתרה בבני ישראל לבל יעשו “איש כל הישר בעיניו”. נראה כי המקרא העמיד בפנינו מערכת של שני מושגים הפוכים: האדם יכול לעשות כראות עיניו, או להתעלם מדעתו ולעשות את הישר בעיני ה’. העמדה זו דנה לשלילה כל פעולה אנושית שנבעה מרצונו ודעתו של האדם.

והנה, בספר ירמיהו מתוארת מציאות שונה: “ותעשו את הישר בעיניי, לקרוא דרור איש לרעהו, ותכרתו ברית לפני בבית אשר נקרא שמי עליו” (לד, טו). קריאת הדרור, היציאה לחופשי, מבטאת את גילוי האישי והרצוני – האדם רוצה להשתחרר, ומסתבר ששחרור זה, בנסיבות עליהן מדבר ירמיהו, עולה בקנה אחד עם רצון ה’. כלומר, הפירוד המוחלט שראינו לעיל אינו כה מוחלט כמתואר, ו”בבית אשר נקרא שמי עליו”, בבית המקדש, תיתכן אפשרות של זהות בין הרצונות. למה מתכוון ירמיהו?

בפרשתנו דנה התורה בהרחבה בנושא ריכוז הפולחן הנדרש מבני ישראל בארצם. על פי הפרשנות החז”לית המקובלת, בזמן המשכן שבמדבר, בשילה ובמקדש ישנו איסור גורף ומוחלט על כל הקרבה אישית מחוצה לו. ברם, בזמן שהמשכן שכן בגלגל, בנוב ובגבעון, מותר לבני ישראל להקריב קרבנות באופן אישי במזבחות פרטיים, במות, בכל מקום. היתר זה אינו גורף – ההקרבה האישית מותרת רק במקרה של “איש כל הישר בעיניו”, כלומר בנדרים ובנדבות, על פי הסבר הגמרא המכנה קרבנות אלה “יַשְרוּת”. קרבנות אלו, הנובעים מרצונו החופשי של האדם, מותרים, ואילו כל קרבנות החובה לא מוקרבים על הבמות. למעשה, בכל אותו הזמן בו אין מקדש, כל מעשה ההקרבה נובע אך ורק מרצונו הפרטי, “הישר בעיניו”, של האדם. קרבנות חובה, המושתים על האדם גם בלי רצונו האישי, לא קיימים במציאות שכזו.

מהסבר זה עולה מציאות המורכבת יותר מהמערכת הפשוטה שתוארה בתחילה. בכל שלב שהוא יכול האדם ללכת אחרי ראות עיניו ולהפנות את גבו לרצון ה’; אך תיתכן גם אפשרות אחרת, בו יהיה איחוד בין הדרכים. משמעותה של המציאות בה הבית בנוי, המציאות המתוארת בפסוקיו של ירמיהו, היא שקיימת חפיפה וזהות בין התחומים. במצב שכזה יוכל האדם לזהות בין רצונו ובין רצון ה’ הכללי והפרטי, שיהיה גלוי, ולפעול על פי שניהם יחד באופן מלא. הקרבת הקרבן היא עבודה שדורשת הזדהות פנימית מלאה של האדם, לא רק עשיה טקסית וחיצונית, והיא מבטאת את האיחוד הזה שבין הרצון האישי והרצון האלוהי. במציאות שבה המקדש לא מתפקד, רצון ה’ נעלם ונסתר, והאדם מתקשה לזהות בין הרצונות. זו המשמעות של אי הקרבת קרבנות החובה בבמות: הקרבת קרבן חובה, כלומר – חיוב נקיטת פעולה שדורשת הזדהות פנימית מלאה ועמוקה – לא יכולה לחול על האדם במציאות שבה רצון ה’ נעלם. כל עוד רצון ה’ לא גלוי לעיני האדם מתמצה עבודתו הפנימית בפעולות וולונטריות, בקרבנות נדבה. האדם מישראל חייב במערכת המצוות הכללית גם טרם נבנה הבית, וגם אחרי שנחרב, אך החיוב לאיחוד הרצון האישי והרצון האלוהי ולהזדהות טוטאלית עם דבר ה’, יכול להיתבע מהאדם רק כאשר רצון זה גלוי וידוע. 

המציאות המקדשית, זו המתוארת בדברי ירמיהו, היא המציאות השלמה, אליה אנו שואפים. במציאות שכזו יכול האדם לדעת את “הישר בעיני ה'”. הוא יכול לעמוד לפני ה’, לאחד עם הרצון האלוהי גם את הישר בעיני עצמו ולקרוא דרור איש לרעהו, ואיש לרצונו הוא.