ליל יציאת מצרים היה לילה מלא ציוויים, בו עם ישראל היה צריך לקיים אותו שלב אחרי שלב ע”פ ציווי ה´ ומשה, עד לשלב אכילת הפסח בו האדם נהייה פסיבי. פעולת ה´ בלילה הזה, ואי-פעולת האדם, מדגישים את העמידה הפשוטה ומלאת הענווה של האם שנגאל אל מול הא-ל שבחר בו מכל העמים

לקראת ליל י”ד בניסן, הלילה בו תוכה מצרים במכת בכורות ובני ישראל יצאו מעבדות לחרות, מצווה ה’ את משה על מעשה מיוחד: העם צריך לקחת שה, לשחוט אותו ולמרוח את הדם על המשקוף והמזוזות, ולאכול את הקרבן באופן מיוחד. במקביל יעבור ה’ בארץ מצרים, יגוף את בכורותיהם ויפסח על בתי בני ישראל. משה העביר את הדברים לעם; התורה מפרטת גם את דבריו של משה, אך בדברים אלה משתנים כמה עניינים מהותיים: משה לא מתייחס כלל לכל עניין אכילת קרבן הפסח, מוסיף שאת הדם יש למרוח באמצעות אזוב, ועוד. בסופו של דבר מתנהל הלילה כפי דבריו של ה’, “וילכו ויעשו בני ישראל כאשר ציווה ה’ את משה ואהרן כן עשו”, אך מדוע מתארת התורה שמשה השמיט חלק מהציווים?

לאחר שמושמטת אכילת קרבן הפסח, למעשה לא נותרה לאדם שום פעולה במהלך הלילה. למעט מריחת הדם המצילה את בני הבית, ושחיטת השה שממנו מגיע הדם, האדם פאסיבי לחלוטין. זהו הפן שמודגש בדבריו של משה – התבטלותו של האדם במהלך מכת בכורות ויציאת מצרים. מבני ישראל לא נדרש דבר למעט, בפשטות, להישאר בבית; עניינו של הלילה כולו הוא פשוט להוריד את הראש ולא לזוז. מסיבה זו מוסיף משה את הציווי על מריחת הדם על ידי האזוב, צמח פשוט וחסר ייחוד, המבטא ענווה והתבטלות. הבדל נוסף ומשמעותי בין הפרשיות הוא התואר שבו מתואר הלילה והחג: “פסח הוא לה'”. לילה זה, כך מדגיש משה בדבריו, הוא לא סתם עוד מאורע חגיגי ומשמח. בלילה זה אנחנו, בני ישראל היושבים בארץ מצרים, מקדישים את הזמן ואת כוחותינו לה’, לא פועלים או יוצרים, אלא פשוט יושבים בבית. הלילה הזה כולו לה’.

בני ישראל, כידוע, היו שקועים בשערי טומאתה של מצרים. המדרש מתאר, שכאשר עמדו העם על ים סוף וביקש ה’ להציל אותם ולהיפרע מהמצרים, שאלו אותו המלאכים מה טיבה של הפרדה זו שבין ישראל ומצרים, הלא “הללו עובדי עבודה זרה, והללו עובדי עבודה זרה”. לכאורה, לא היה שום הבדל בין העמים. תגובתו של ה’ לשאלה זו מהדהדת בכל השתלשלות האירועים של יציאת מצרים: הקב”ה בחר בעם ישראל, ובחירה זו מתעלה מעל הנסיבות השונות. גם אם חוטאים ישראל, הם עדיין בניו של הקב”ה וזכאים ליחס מיוחד. הפעולות של עם ישראל במהלך ליל היציאה באות להדגיש נקודה זו: קרבן פסח נשחט ונאכל, אך האוכלים זוכרים את הדגשתו של משה, כי לילה זה הוא לה’, ולא לאדם. ייחודו של הקב”ה, כל יכולתו בעולם, העובדה שברגע זה הוא נוגף את בכורות מצרים ופוסח על בתי בני ישראל – כל אלה עולים בדעתם של העם כשהם מסבים בבתיהם סביב הקרבן. קרבן הפסח בא להזכיר לאדם את עליונותו של ה’ על העולם. כמענה, משגיח הקב”ה במיוחד על עמו, המייחד את שמו, ומייחד ומפלה אותו בתוך משפחות העמים: בכורות בני ישראל לא מתים במכת בכורות, ההפליה ברורה ובחירת ה’ בעם ישראל גלויה לעין כל. לילה זה הוא לילה של ייחודים, בו העם ואלוהיו מייחדים ומתייחדים.

גילוי זה של ייחוד ה’ הוא נורא ומלא הוד. אל מול העוצמה הבלתי-נתפשת והאינסופיות האלוהית, מתבטל האדם לחלוטין. ישעיה הנביא מבטא את התגובה האנושית להתגלות ה’ העתידית בבוא יום ה’ הגדול והנורא: “בוא בצור והיטמן בעפר מפני פחד ה’ ומהדר גאונו”. מול הגילוי שבלילה ההוא, במצרים, נותרו בני ישראל בבתיהם. הענווה והביטול, שאותם מבטא האזוב, הם התגובה ליראה שאל מול התגלותו של ה’. הבחירה בעם ישראל, בלילה ההוא ובכל פעם מחדש, היא בחירה בעם היודע את מקומו, לא מתנשא או מתגאה, אלא עומד בענווה וביראה מול קונו ומול ייעודו: “שלח את עמי, ויעבדוני”.