יש דרשה קבלית נועזת על הפסוק הפותח את פרשת תרומה: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ… (שמות כה,ב)

לכאורה נראה שהפסוק מצווה לתרום תרומה לבניין המשכן, אבל אם כן תמוה מדוע נקט הכתוב לשון ‘ו י ק ח ו  לי תרומה’ ולא ‘ו י ת נ ו  לי תרומה’. הספר הקבלי הקדום, ‘ספר הבהיר’ מפרש שהדרישה של אלוהים מהאדם ‘ויקחו לי’ אינה נתינה כי אם לקיחה. אלוהים אומר לאדם  ‘ויקחו  ל י’, כלומר תיקח אותי. ומה תעשו איתו? ‘תרומה’, תרוממו אותו למעלה, קרי יש לאדם את היכולת להשפיע על האלוהים. ובלשונו של הבהיר:

ישב ר’ ברכיה ודרש מאי דכתיב ‘ויקחו לי תרומה’ כך אמר הקב”ה לישראל: ‘אותי תרומה. הרימו אותי בתפילותיכם’. ומי?…’מאת כל איש אשר ידבנו לבו’… הצדיקים והחסידים שבישראל שמרימין אותי על העולם בזכותיהן (ספר הבהיר פסקה צז)

על האדם מוטלת האחריות לתקן לא רק את הארץ אלא גם את השמים. פרופסור שלום רוזנברג המשיל את תולדות האמונה באלוהים לתיאטרון בובות. בעולם הפגאני רווחה התפיסה שהאדם נשלט בידי האלילים. את השלב הזה אפשר לדמות לבובות הנשלטות על ידי חוטים, והדמות הרכונה למעלה מושכת בהם. על פי התפיסה המנותאיסטית שהיהדות מייצגת, שהיא השלב הבא בתולדות האמונה, לאדם ניתנה בחירה חופשית. משמעות הדבר היא שהחוטים המחברים את הבובות למפעיל שלהם ניתקו, וכך נתאפשר לבובות לנוע בכוחות עצמן. תפיסת העולם הקבלית, שהיא למעשה שלב נוסף בהעצמת האדם והתפתחות האמונה, מחזירה את החוטים המחברים בין הבובות למפעיל שלהם אלא שמעתה הבובות אשר למטה הן אלו המושכות בחוטים ומפעילות את הדמות הרכונה מעליהם.

נדייק תחילה בדברי הקבלה. על פי הקבלה, השפעת האדם על האלוהות אינה נוגעת לעצמיוּת האלוהות, שלפי הקבלה היא אין-סופית, בלתי ניתנת לשינוי, מעל לכל הגדרה ומעל לכל שם. אלא השינוי הוא רק ב’לבושים’ של הקב”ה, כלומר הביטויים של האלוהות במציאות.

מה פירוש ‘האדם מרומם את האלוהים’? אפשר להבין את הדבר בכמה דרכים, אולם אציע כאן כיוון בעל גוון קיומי ובתוך כך אנסה להסביר את משמעותן של שתי הדרכים המופיעות בספר הבהיר שבהן ניתן לממש הרמה זו: על ידי תפילותיהם של בני האדם ועל ידי זכויותיהם.

להרים את האלוהים על ידי תפילה

מסופר על הרבי מקוצק שפעם שאל אותו תלמיד היכן נמצא הקב”ה בעולם, והוא השיב לו ‘בכל מקום שאתה נותן לו להיכנס’. התודעה של כל אחד ואחד מעצבת את המציאות שלו. לעתים קרובות ההבדל במהות החיים בין שני אנשים נובע פחות מהשוני בתנאים החומריים ביניהם ובעיקר בהבדל בתפיסתם את המציאות.

מסופר שהסופר יוסף חיים ברנר אמר לרב אברהם יצחק קוק, ‘בכל מקום אתה רואה אור אור אור, ואילו אני רואה חושך חושך חושך’. לא נכון יהיה להסיק שאחד מהם צודק ואילו השני חי באשליה. נכון יותר יהיה לומר שאת אותה המציאות חווה כל אחד מהם בדרך שונה. למעשה אחת התובנות המרכזיות של הפוסט-מודרניזם היא שהפרשנות של המציאות היא חלק בלתי נפרד ממנה. לכן השאלה אם אלוהים הוא חלק מהמציאות הקיומית של האדם ואם אפשר לחוות את נוכחותו תלויה מאוד בתפיסת המציאות של האדם.

המפתח לעיצוב תפיסת המציאות הוא התפילה. בתפילה האדם משוחח עם אלוהים. בתפילה ישנה התבוננות בריבוי הפנים של המציאות מתוך אמון והכרה של מקומו של הקב”ה בה. בתפילה האדם פותח את עצמו ואת עולמו לפני אלוהים, ואילו התפילה חושפת לפני האדם את האלוהות הטמונה ברובד הפנימי של המציאות.

תיקון עולם

 ספר הבהיר מציין עוד דרך להעלות את האלוהות – על ידי זכויותיהם של בני האדם. למיטב הבנתי פירוש הדבר הוא שהעשייה החיובית של האדם הופכת את העולם למקום טוב יותר, יפה יותר, מתוקן יותר. ומעצם היות האלוהים בורא העולם, התעלות העולם מעלה את בוראו. מלבד זאת, מהתפיסה הקבלית שאלוהים נוכח במציאות עצמה נגזר שהעלאת המציאות מעלה את האלוהים השוכן בתוכה.

כל אחד יכול להיות מל”ו הצדיקים

ספר הבהיר מזהה את ‘כל איש אשר ידבנו לבו’ ומרומם את האלוהים עם האגדה על ל”ו הצדיקים שמקיימים את העולם.

את האגדה שבכל דור יש שלושים ושישה אנשים, צדיקים נסתרים, שמעשיהם מקיימים את העולם – הכול מכירים. דורות העריצו את העוני שלהם, את צניעותם ומסירותם לזולת. מיהם ל”ו הצדיקים? הסופר חיים באר מספר שבהיותו ילד בן תשע פגש ברב אריה לוין, ומתוך התרגשות מהמפגש עם אדם גדול ששמו הולך לפניו עוד בחייו שאל אותו אם אמנם הוא אחד מל”ו הצדיקים. הרב אריה לא מיהר להשיב. ייתכן שרצה מיד להכחיש אך עצר בעד עצמו כדי שלא לפגוע בתמימותו של הילד ובזכּות אמונתו. לבסוף ענה לו תשובה מופלאה: ‘לפעמים, לכמה דקות. וגם אתה יכול להיות’.

הרב אריה לוין הוכיח כאן את היותו מחנך גדול. הוא אפשר לילד לשמור את ההערצה שרכש לו בעקבות האגדה שנרקמה סביב דמותו, ובה בעת העצים את כוחותיו שלו.

הרחבת המושג של ל”ו הצדיקים מופיעה גם בספרו של ארתור קסלר, ‘הכתבים הבלתי נראים’[1]. בשנות השלושים היה קסלר קומוניסט בברית המועצות שערך מסע לאיסוף חומר לספר תעמולה למשטר הסובייטי. ואולם באותו מסע התפקח מחלומו והתוודע לשחיתות, לרשעות ולביורוקרטיה העיוורת שפשטה? במדינה. הוא התקשה להבין איך בכל זאת הצליחה המדינה שלא להתפרק. קסלר נזכר באגדה על ל”ו צדיקים שמקיימים את העולם: בכל מקום בברית המועצות היה צדיק שהתמסר לתפקידו מעל ומעבר והיה האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון, והוא שאפשר לתושבים לקיים חיים סבירים למרות המערכת המסואבת.

גם קיומה של מדינת ישראל, אני חש, תלוי הרבה במשמעות זו של ל”ו צדיקים. ההכרה שהקיום שלנו תלוי בהתמסרות שלנו מעל ומעבר היא עניין מחייב מצד אחד וזכות מצד אחר: במדינה קטנה עם אתגרים גדולים יש לכל אחד ואחד היכולת לשנות דבר מה לטובה. אלו מכל מקום התחושות החזקות שליוו אותי בשעה שעליתי ארצה מארץ גדולה עם אתגרים קטנים.

שתי התנועות של הרמת האלוהים מחזירות אותנו לשתי תנועות החיים של להיות ולעשות – הרמת האלוהים על ידי התפילה היא התנועה של ‘להיות’, ואילו הרמת אלוהים על ידי זכויות היא התנועה של ‘לעשות’.

[1]עמ’ 156 Arthur Koestler, The Invisible Writing