מצורע-מוציא רע

מסיפורה של מרים, אשר לקתה בצרעת כאשר דיברה סרה במשה (במדבר יב א, י), המדרש לומד שמחלת הצרעת היא עונש על חטא לשון הרע (תנחומא, פרשת מצורע סימן ו’). המדרש דורש ‘מצורע – מוציא רע’ (ויקרא רבה פרשה טז), כלומר אדם המדבר רעות על הזולת. ידידי יהושע הופמן מציין על בסיס פירוש ה’כלי יקר’, שאפשר לראות במשפט ‘המוציא רע’ לא רק את תיאור החטא אלא גם את העונש שלו. כלומר מי שמדבר רע על אחרים הוא קודם כל אדם שרואה רע באחרים. וזה כבר מעיד עליו שבו עצמו קיים איזה  רוע.  הצרעת חושפת את כיעורו ברבים. הופמן מביא עוד פירוש, ש’המוציא רע’ מרמז על התיקון, כלומר שטקס ההיטהרות של המצורע מאפשר לו להוציא את הרוע שבנפשו ולהשתחרר ממנו.[1]

שלושת הממדים חטא,עונש ותיקון קשורים זה בזה. ‘מוציא שם רע’ שהוא החטא ולמולו ‘מוציא רע’ שהוא עונש הצרעת. ולמולו גם התיקון לחטא משתמש באותם היסודות: ההוצאה לאור השמש, ההכרה בדבר היותי אדם חולה, פגוע, הזקוק לתיקון והטהרות מגיעים אל האדם שנפגע מצרעת כתובנות גופיות ההופכות להיות תובנות פנימיות, ועל ידי כך מאפשר עונש הצרעת לאדם להשתחרר מהרוע שבתוכו. היא מחייבת אותו להתבונן ברוע שבו ולהתמודד אתו, כמו מחלה שמתפרצת ומאפשרת לאדם להתמודד עם שורש הבעיה. כאשר דברים אינם יוצאים החוצה, יש סכנה שהבעיות ילכו ויחריפו עם הזמן.

ספרו של אוסקר ויילד ‘תמונתו של דוריאן גריי’ מלמד על הסכנה הטמונה בפער בין הפנים לחוץ, כאשר אין הרוע שבאדם מראה את אותותיו כלפי חוץ. דוריאן גריי הוא בחור צעיר שהתברך ביופי ובמידות טובות. תווי פניו מקרינים תמימות וטוב לב. כאשר חבר שלו מצייר את דיוקנו, דוריאן מתבונן בציור המרהיב ומבין שבדיוקנו הוא לעולם יישאר צעיר ויפה, ואילו במציאות הוא יזדקן ויאבד מיופיו. דוריאן מעלה משאלה להתחלף עם דיוקנו – הוא מבקש שהוא עצמו לא ישתנה ואילו דמותו שבציור היא שתזקין ותתכער עם הזמן. בחלוף הזמן דוריאן הופך להיות מושחת, אולם משום שמראהו התמים אינו משתנה אנשים ממשיכים לתת בו אמון ואין דרך לעצור את הידרדרות העניינים עד לסוף הטרגי של הסיפור.

נגעי הזולת ונגעי עצמנו

האדם שלוקה בצרעת חווה ‘על בשרו’ (פשוטו כמשמעו) את התחושה שגרם לאחרים לחוות. דיבורו על הזולת גרם לחבריו לסלוד ממנו, ואילו עכשיו הוא עצמו חווה את אותה הסלידה. הצרעת גורמת לכל סביבתו הקרובה לרחק מעליו.  הן מחמת מראהו החיצוני – גופו מכוסה צרעת, שיער ראשו פרוע ובגדיו קרועים (כפי שנדרש ממנו בויקרא יג, מה), הן מחמת חטאו – שהרי הכול יודעים על שום מה לקה בצרעת.

המצורע צריך להכריז על עצמו ‘טמא טמא’ (שם). השל”ה מסביר את פשר הדבר – במקום לחפש את החסרונות בזולתו הוא נדרש לראותם בעצמו. היכולת של האדם להכיר בחסרונותיו חיונית כדי לאפשר לו להכיל את חסרונותיו של הזולת. כאשר אדם חי במודעות שהוא עצמו אינו מושלם, הוא יגלה יותר אמפתיה כלפי זולתו ויוכל להכיל יותר את מגבלותיו כך גם הסביר הבעל שם טוב את המשנה ‘כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו’ (נגעים ב, ה). שעל פי הפשט ניתן להבינה כאמירה מעשית קשה לו לרופא לאבחן את עצמו, וכל אדם צריך לעיתים עין מן החוץ שתבהיר לו במה הוא לוקה. אולם הבעש”ט מנצל את המשנה ללמד רעיון עמוק הרבה יותר הקשור ליכולת שלנו לתפוס את המציאות. לדבריו כל נגע שאדם מסוגל לראות בחוץ הוא ‘מנגעי עצמו’. כל דבר שאנו מבינים במציאות שסביבנו הוא השתקפות של התובנות שלנו על המציאות והתפיסה שלנו את העולם. וכך יותר שגם ביקורת שלנו על הזולת מעידה בראש ובראשונה עלינו – כמבקרים. ולכן, אדם  מסוגל לראות חיסרון בזולתו רק אם הוא עצמו לוקה בו. וכפי שאומר הפתגם בתלמוד, ‘כל הפוסל במומו פוסל’ (בבלי, קדושין ע ע”ב). תובנה זו מעניקה לנו כלי עוצמתי להבנת עצמנו – רוצה אתה לדעת מי אתה – התבונן בהתבוננות שלך על סביבתך. אם אתה רואה טוב בזולת – אדם טוב אתה. אם אתה רואה חסרונות- אדם חסר אתה. ויותר מכך. אם אתה רואה אדם גונב מזולתו – עיין בעצמך עד כמה מקפיד אתה ברכוש הזולת. אם אתה רואה אדם משקר – בדוק עצמך עד כמה מקפיד אתה על דבר אמת. מבט שכזה מלמד אותנו  לחוש ענווה כאשר אנו מבחינים בחסר אצל הזולת, ולא להתנשא עליו.

תהליך ההיטהרות מהצרעת  הוא ההתבודדות: ‘כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ’ (ויקרא יג, מו). הבדידות הכפוייה תגרום לאדם להתגעגע לאחרים. הוא ירגיש בחסרונם ולא יקבל אותם כמובן מאליו. כך הוא ישוב לחברה כשהוא בוחן אותה מנקודת מבט חיובית יותר.[2]

פיטפוטי ציפורים

אחרי שהאדם נרפא מנגע הצרעת, הכוהן לוקח שתי ציפורים, את האחת הוא שוחט ואילו את השנייה הוא משלח ‘עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה’ (ויקרא יד, ז). המדרש מסביר את המשמעות הסימבולית של הציפורים בטקס ההיטהרות: ‘הוא סיפר לשון הרע, לפיכך אמר הכתוב צפרים, שהן מוליכות קולן’. (תנחומא מצורע סימן ח). רש”י (שם יד, ד) מרחיב: ‘לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול’. נראה שכמו שהפסיכודרמה נותנת ביטוי מוחשי לתהליך הנפשי הפנימי באדם, כך כאן, הציפורים מייצגות את תהליך ההשתחררות מלשון הרע, כאשר את האחת שוחטים ואת השנייה משלחים למרחקים.

 גוף ונפש

התורה יוצרת כאן קשר מרתק בין גוף לנפש. הצרעת היא עונש גופני המוטל על האדם כתגובה לחטא לשון הרע. חטא הקשור לעולמנו הנפשי כחברים בחברת אנשים. טענתה המרכזית של קרולין מיס בספרה ‘אנטומיה של הנפש’ היא, שהביוגרפיה שלנו הופכת להיות הביולוגיה שלנו. לרגשות, למחשבות ולדרך בה אנו חיים יש השפעות ישירות על בריאותנו. במהלך הספר היא משרטטת, על בסיס תורת הספירות של הקבלה ותורת הצ’קרות של המזרח, את ערכי היסוד של נפש האדם פנימה. לטענתה, הפגיעה ביסודות אלו היא לא רק בנפש, אלא בסופו של דבר אותותיה מתבטאים גם בגוף. אנחנו שותפים בהתהוות המחלות שמהן אנו סובלים, ובהכרח יש לנו גם יכולת וגם אחריות להיות שותפים בתהליך הריפוי שלהן. מעולם הנפש נבעו הבעיות הגופניות שלנו, ובו יימצא פתרונן.

[1] שני לוחות הברית (השל”ה), מסכת פסחים, דרשה לשבת הגדול שחל בפרשת מצורע.

[2] תודתי לאביתר פלד על תובנה זו.