רצח הוא ללא ספק הרוע האולטימטיבי. רצח בדם קר וגם רצח מחמת רשלנות מעוררים אצלנו רגשות זעם עמוקים ואנו מצפים שהצדק ייעשה והרוצח יבוא על עונשו. אולם כאשר מדובר באדם שהרג אדם בשוגג, לעתים הכעס כלפי הרוצח מתחלף באמפתיה על שחייו לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו. האמפתיה שלנו נובעת לא מעט מהתחושה שגם לנו זה עלול היה לקרות, שבלי להתכוון אנו עלולים חלילה לפגוע באדם אחר. פרשת מסעי עוסקת ביחס של התורה לאדם שהרג בשוגג, ופותחת צוהר לחשיבה על האחריות שלנו למעשינו גם כאשר הם לא נעשו בזדון.

היחס לאדם ההורג בשוגג הוא יחס מורכב, שכן אם נשפוט אותו על פי מניעיו – אין כאן כל כוונה להרע ולפיכך אין להגדירו איש רע. מאידך גיסא, תוצאות מעשיו מזעזעות, הוא שפך דם נקי ועל שום כך גם התורה מכנה אותו ‘רוצח’. יש אמת בכל אחת מנקודות המבט האלה, ואין בכוחה של אמת אחת כדי לסתור את האמת השנייה.

מוסד ‘ערי המקלט’ נועד אפוא להתמודד עם שני פניו של הרוצח בשוגג. מטרתו בראש ובראשונה להגן על הרוצח מנקמת ‘גואל הדם’, כלומר מקרובי משפחתו של הקרבן (במדבר לה, יא-יב). אולם מתברר שיש עוד מטרה לערי המקלט. הרוצח בשוגג חייב להישאר בעיר מקלט עד מותו של הכוהן הגדול (פסוק כה), ואם הוא בורח קודם לכן ‘דמו בראשו’ ומותר לגואל הדם להרוג אותו (כ-כז). כמו כן נאסר על הרוצח להמיר את שהייתו בעיר מקלט בתשלום כספי: ‘וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן’ (במדבר לה,לב).

מהי אפוא מטרתן הנוספת של ערי המקלט? לכאורה התשובה פשוטה, זהו עונש שנועד להשיג כפרה, על פי העיקרון ‘גלות מכפרת על הכול’ (בבלי, סנהדרין לז ע”א). אולם העניין מורכב יותר. בפסוק הבא נאמר: ‘ְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ’. אין בהגליה לערי מקלט כדי לכפר על הרצח שכן רק דם מכפר על דם. כדי להסיר את הכתם ולהיטהר ממעשה נורא כל כך חייבים משהו בעצמה מקבילה, במטבע דומה, סוג של מידה כנגד מידה. גם מבחינת נפשית, הרוצח בשוגג יודע שכדי לחזור לחברה יש צורך שדבר בעל עוצמה יתרחש. כפי שנראה בהמשך, הגלות אינה תחליף לתהליכים הפנימיים של תשובה ועשייה חיובית, אלא תנאי נוסף להם.

אצל רוצח במזיד דמו של הרוצח מכפר על הדם ששפך, שהרי התורה גוזרת עליו עונש מוות. אולם אם רק דם מכפר על דם, איך יתכפר לרוצח בשוגג? הרי לא רוצים במותו, אדרבה, מגנים עליו כדי לשמור על חייו! נראה שהתשובה לכך נעוצה בקביעה התמוהה של פרק הזמן שהוא חייב לשהות בגלות – עד מות הכוהן הגדול. דמו של כוהן גדול מכפר על הדם ששפך. יסוד זה, שדם של אדם אחד יכול לכפר על הזולת, אינו מובן כל צרכו ודורש הסבר:

בשירו של מוטי המר ‘רקמה אנושית אחת’ (כנראה בהשראת הפואמה של ג’ון דאן ‘למי צלצלו הפעמונים’) שרה חוה אלברשטיין: ‘כשאמות, משהו ממני, משהו ממני ימות בך, ימות בך … כי כולנו, כן כולנו רקמה אנושית אחת חיה ואם אחד מאתנו הולך מעמנו משהו מת בנו’. כאשר חיי אדם קשורים לחייו של הזולת, כשהוא שמח בשמחתו וכואב את כאבו, ההזדהות שהוא חווה עם הזולת גורמת שבמותו משהו בו ימות גם כן. הדמות שהמהות שלה היא קרבה והזדהות עם האחר היא דמותו של הכוהן הגדול. הוא מייצג את כלל הציבור לפני ה’, בראש ובראשונה בתהליך הכפרה של יום הכיפורים. כדי שהתהליך יהיה משמעותי, נראה שההזדהות צריכה להיות דו-כיוונית – כשם שעל הכוהן הגדול להזדהות עם הציבור ולייצג אותו, כך הציבור, מצדו, צריך להרגיש קשר עמוק כלפיו. כך הייתה מערכת היחסים בין העם לכוהן הגדול הראשון, אהרן, שאף על פי שזכה להגיע לגיל מופלג, מסופר בתורה על הבכי הממושך של ‘כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל’ (במדבר כ, כט) על מותו.

ובכן, אם כפרתו של הרוצח בשוגג תושג רק על ידי מותו של כוהן גדול, למה בינתיים עליו להישאר בעיר המקלט?

כדי להסביר זאת נערוך השוואה לתהליך התשובה של יום הכיפורים. ביום הכיפורים הכוהן הגדול מייצג את הציבור ומכפר בעבורם על עוונותיהם, אולם על העם להיות שותף בתהליך הכפרה. השותפות של הציבור היא בשני משורים, בגוף ובנפש, כאשר האחד משפיע על האחר. הציבור מתענה ביום הכיפורים, אך הצום חייב להיות מלווה בתהליך הפנימי של תשובה (משנה יומא א, ח-ט).

הכפרה במותו של כוהן גדול עבור הרוצח בשוגג מקבילה לכפרה שהוא עושה בעבור העם ביום הכיפורים. אולם כמו ביום הכיפורים, גם האדם חייב להיות חלק מהתהליך, השותפות שלו היא בעצם היציאה לגלות, וכמו ביום הכיפורים, חייב שהתהליך ילווה בחשבון נפש עמוק.